כך קיפלו את הדגל

יומיים בלבד אחרי מלחמת ששת הימים, ובישיבות הממשלה עסקו בשאלה איך להעביר בטון מינורי ככל האפשר את שיחרור ירושלים העתיקה. לו ניתן הדבר, כך נראה, היו מבקשים שהעולם הערבי לא ישים לב כלל לעובדה שעיר הקודש נכבשה בידי צה"ל * הסכמה מקיר לקיר היתה שם בעניין אחד: שאסור היה להניף דגל בראש כיפת הסלע. אה, וגם שזה נורא שלארבעה קאדים שבאו למסגד אל-אקצה במהלך המלחמה לא התאפשר להתפלל במקום

 יום ירושלים: דגל ישראל הורד מהר הבית, במקומו הונף דגל אש"ף 

יש משהו בפרוטוקולים עתיקים מאירועים הרי גורל בתולדות ישראל. הללו מסוגלים להשיב אותנו באחת להלך הרוח ששרה בימים ההם, ולא פעם נרשמות הפתעות גדולות. אחת כזו מתעוררת למקרא פרוטוקול ישיבתה הראשונה של "ועדת השרים לעניין מעמד ירושלים המאוחדת". זו התקיימה ביום שני, ד' בסיוון תשכ"ז, 12.6.67, יומיים בלבד לאחר תום מלחמת ששת הימים, שבוע בדיוק אחרי פריצתה. יום קודם לכן הקימה הממשלה את הוועדה הזו במטרה להחליט באיזה אופן ראוי לצרף את מזרח ירושלים למדינת ישראל. בראשה עמד שר המשפטים יעקב שמשון שפירא, וחבריה היו בין השאר שר החוץ אבא אבן, השר ללא-תיק מנחם בגין, שר השיכון מרדכי בנטוב, שר הדתות זרח ורהפטיג וסגן שר הפנים ישראל שלמה בן מאיר. גם עוזר שר הביטחון, רא"ל במיל' צבי צור, נטל חלק פעיל בישיבה.

די מדהים לגלות את תחושת נמיכות הרוח שאחזה בנוכחים שם, יומיים אחרי גדול הניצחונות שידעה ישראל, אחת ההתרחשויות המפעימות בתולדות העם היהודי מאז ומעולם. למקרא הדברים נותר בפה טעם חמצמץ. לרגע נוצר הרושם שחברי הוועדה, בתוכם אפילו השר בגין, מתחרים ביניהם מי יתקוף חזק יותר את פרץ הרגשות הלאומיים שגאה בעת שיחרור ההר וכותלו המערבי ביום רביעי שקדם לדיון. חלק גדול מהישיבה הוקדש למתיחת ביקורת על הנפת דגל ישראל בראש כיפת הסלע בבוקר כ"ח באייר – דגל שהונף למשך ארבע שעות בלבד. משך ההתרחשות הזו היה כה קצר עד שבקושי הונצח לדורות. בלשכת העיתונות הממשלתית מצויה תמונה אחת בלבד מהרגע הנדיר ההוא, וגם בה ניתן בקושי להבחין בדגל.

די מפתיע לגלות בפרוטוקול שאפילו מנחם בגין הסתייג מהנפתו של הסמל העברי במקום קודש הקודשים היהודי: "אם זה נכון שהדגל שהונף על המסגד בטעות וצולם, והצילום הזה שפורסם מרגיז את המוסלמים – הרי לא נוכל להחזיר את המצב למה שהיה. אני מניח שהדגל הונף ללא פקודה ואם מישהו צילם אותו חבל".

לנוכח דברי השר ללא-תיק בגין, חש כנראה הרמטכ"ל לשעבר צבי צור, נציג שר הביטחון בישיבה, צורך להצטדק וטען להגנתו שהנפת הדגל היתה תקלה מקומית: "הטיפול במקומות הקדושים הוא כמעט מעל לכל דופי. יש איזו תקלה פה ושם. היתה זו שגיאה טקטית שאיזה בחור הניף דגל על מסגד עומר".

שר המשפטים שפירא הגיב: "או שהצנזור לא אסר את פירסום הצילום".

צור המשיך להצטדק: "זו היתה טעות. ניגשתי להבטיח שדברים כמו הללו לא יקרו יותר. אין חיילים חייבים להצטלם עם נשק ביד סביב מסגד עומר. לגבי המקומות הקדושים עלינו לומר שכוונתנו להבטיח את שמירת המקומות הקדושים ואת גישתם של כל בני העדות אליהם". 

שר הדתות זרח ורהפטיג, שכיהן בממשלה מטעם המפד"ל, מצא לנכון למתוח ביקורת גם על כך שאנשי דת אסלאמיים שהגיעו במהלך ימי המלחמה להתפלל בהר לא הורשו לבוא בשערי המתחם: "אם ביום שישי באו ארבעה קאדים מוסלמיים להתפלל במסגד והמסגד היה סגור, והם לא יכלו להתפלל בפעם הראשונה שבאו לשם אחרי עשרים שנה, הרי זוהי זוועה".

מהפרוטוקול מתברר שיושב ראש הוועדה, השר יעקב שמשון שפירא, התנגד אפילו לתפילת יהודים במערת המכפלה: "אני רואה צרות צרורות יותר מעניין הדגל שהיה על המסגד [כיפת הסלע. א"ס] והצילומים ממנו – ממערת המכפלה. מערת המכפלה זהו מסגד מוסלמי. מעולם לא היתה לנו שם שום אחיזה ולא היתה לנו רשות כניסה לשם".

כאן דווקא ניסה בגין להתקומם: "זו היתה גזירה".

שפירא לא ויתר: "רשות כניסה למסגד שלהם? צריך לנהוג פה בעדינות יוצאת מהכלל. מוטב היה כבר לחפש דרך ששם יהיה שלטון מוסלמי שירשה ליהודים לבוא לשם, אפילו להתפלל שם, אבל זהו המקסימום".

בנטוב: "את מסגד עומר באו היהודים תמיד לראות".

שפירא: "ויכוח כזה כאילו מערת המכפלה היא מקום קדוש יהודי, זה מתאים לימי הביניים ולא למאה העשרים".

בן מאיר: "אפשר לקבוע שהוא קדוש לכל הדתות".

שפירא: "הוא לא קדוש לכל הדתות. הנוצרים אינם מעוניינים בו. זהו מסגד של המוסלמים. אתה יכול לחיות בלי זה. מאות בשנים לא הגענו לשם. איני רואה שום סיבה מדוע אם באו ביום שישי ארבעה קאדים מוסלמיים להתפלל צריך לשלוח אותם הביתה, ומדוע לא יבואו עשרות ומאות מוסלמים מהכפרים בגליל וממקומות אחרים להתפלל במסגד עומר. מדוע איננו יכולים לארגן את זאת? במקום שבשטח הגדול הזה יעמדו ארבעה קאדים ויתפללו, יעמדו מאתיים ויותר".

צור מצטדק שוב: "זה אורגן ליום שישי הקרוב. ביום שישי האחרון היו פשוט דאגות אחרות".

שפירא: "בתביעה שתבעתי אז מראש הממשלה אמרתי: יש אצלנו בצבא פלוגה צ'רקסית. אני הייתי מבכר שבשטח הר הבית יעמדו עשרים צ'רקסים ומוסלמים וישמרו. הם חיילים ממושמעים. כמובן תהיה עליהם עין פקוחה. אמרו [לי]: לא חיילים צריכים לשמור שם. [אם] לא חיילים – יהיו סדרנים. תלבישו אותם איך שתלבישו, אבל שיהיו מוסלמים, צ'רקסים או דרוזים. בעניין הזה צריכה להיות מצידנו רגישות גדולה מאוד".

וכך זה נמשך ונמשך. יושב ראש הוועדה, השר שפירא, התנגד באותו דיון אפילו להצעה להכריז שירושלים המאוחדת היא בירת ישראל.

ובכל זאת, ספק אם מי מהנוכחים העלה אז בדמיונו ש-46 שנים מאוחר יותר ייתלה דגל פלשתיני על כיפת הסלע. שדגלי חמאס וחיזבאללה, סוריה ותורכיה יינשאו בהר הבית ללא הגבלה, בעוד הנפת הדגל הכחול-לבן בו תהווה עילה למעצר. קשה להאמין שיכלו להעלות על דעתם מקרה כדוגמת זה שארע ביום העצמאות האחרון, שבו שלושה צעירים יהודים הופשטו בכניסה להר במטרה לוודא שאינם נושאים עימם דגל. מסתמא היו תוהים אז מי נתן את הפקודה הזו.