מאמר: הפרשה שמחוץ לחוזה

גיליון 111 | כ“ד אייר תשע“ג | פרשת בהר - בחוקותי

הפרשה שמחוץ לחוזה

על הבימה במרכז עמד בעל הקורא, וקרא ברהיטות ובנעימה את פרשת השבוע. "אלה החוקים והמשפטים והתורות אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה!"(ויקרא, כו מו) סיים הקורא בדרמטיות, והקהל היה בטוח שהנה נגמר ספר ויקרא, וכעת יקרא הקורא בקול "חזק חזק ונתחזק!". אך לפתע המשיך הקורא לפרק נוסף - ”... וידבר ה' אל משה לאמור: דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם - איש כי יפליא נדר בערכך נפשות לה'..."(כז, א -ב) הקהל שנעמד התיישב, מעט המום. לבסוף סיים בעל הקורא בשנית את ספר ויקרא, באותה קריאה דרמטית ונרגשת: "אלה המצוות אשר ציווה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני!"(לד) "חזק חזק ונתחזק!"

ואכן, אם נקרא את סיום פרשתנו, פרשת בחוקותי, ללא חומש מפוסק, נגלה כי באמת מסתיימת הפרשה, ובעצם כל ספר ויקרא, פעמיים. שני הסיומים דומים מאד, וכמעט זהים, ושניהם מתאימים מאין כמוהם לסיום הספר. אם כן - מדוע נדרש הסיום הכפול?

הסיום הכפול

ובכן, השאלה האמתית היא אחרת... פרשת בחוקותי, שמציבה את הגבול בין עונש ושכר, בין מצוות לעבירות, בין הטוב והחיים למוות ולרע, ובעצם קובעת את החוזה בין הקב"ה לביננו, חותמת את ספר ויקרא, שדן כולו בדואליות וביחס שבין הקב“ה לעם ישראל, בצורה הטובה ביותר. לאחר הפרשה הזו אנו מבינים בדיוק מה טיב היחסים בינינו לבין הקב"ה, לטב ולמוטב. אך אז, באופן תמוה מאד, מוסיפה התורה פרשה נוספת - פרשת הערכין. הפרשה, בה מדריכה התורה את פרטי הדינים לגבי אדם שמעוניין לתרום כסף לבית המקדש, כביכול מנותקת משאר ספר ויקרא, ונמצאת כאן על תקן סוג של נספח. היא מסתיימת כמעט באותו סיום חגיגי כמו הספר כולו. אז השאלה האמתית היא - מדוע מנותקת פרשת הערכין מכל ספר ויקרא?

נראה שאת התשובה לשאלה נוכל למצוא בהבדלים שבין שתי החתימות השונות, ובמה שהם מלמדים אותנו. ראשית, נעמיד את החתימות זו מול זו, ונבחן את ההבדלים.

בין מצוות, חוקים ומשפטים

”אלה החוקים והמשפטים והתורות אשר נתן ה‘ בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה“

”אלה המצוות אשר ציווה ה‘ את משה אל בני ישראל בהר סיני“

ובכן, ישנם שני הבדלים עיקרים, אם נשים לב. ההבדל הראשון הוא פירוט הציוויים - בסיום פרק כ"ו נכתב אודות חוקות, תורות ומשפטים, לעומת המצוות, הנזכרות בסיום פרק כ“ז. ההבדל השני הוא ניסוח המוען והנמען: "אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל... ביד משה" לעומת "אשר ציווה ה' את משה אל בני ישראל...". ובכן, מה פשר ההבדלים?

ישנו רעיון ידוע (לא הצלחתי למצוא את המקור המדוייק, אך שמעתי שהוא מופיע בדברי המהר"ל) שמדבר על ההבדל בין חוק, משפט ומצווה. המשפט הוא הציווי שהייתי עושה גם אם ה‘ לא היה מצווה עלי - הציווי המוסרי הפשוט שכל אדם מבין למה הוא קיים, כמו "לא תרצח" או "לא תגנוב".

החוק זהו הציווי הא-להי לו אין שום הסבר ופשר. אינני יכול להבין את ההיגיון בציווי, ואני עושה אותו אך ורק מפני שה' ציווה אותי, כמו דיני פרה אדומה או כלאיים. המצווה, לעומת שני אלה, היא הציווי הא -להי שלא הייתי עושה סתם כך, אך לאחר הציווי אני יכול להבין בקלות למה לשמור עליו, כמו שבת המזכירה לי את יציאת מצריים, או איסור עבודה זרה, המקרב אותי לעבוד את ה'. ובכן, לפי ההבחנה הזו פרשת הערכין יוצאת דופן משאר ספר ויקרא, מפני שהיא איננה נקראת חוק או משפט, אלא היא מצווה - היא איננה נעשית בלאו הכי, או בלתי מובנת בעליל, אלא הגיונית לאחר הציווי.

הערכין - מחוץ לחוזה

את האצבע על ההבחנה הזו בפרשתנו שם הספורנו, ומילותיו המסבירות הפשטות פותחות בפנינו הבנה חדשה: "אלה החוקים - כל המצוות שנאמרו קודם שהתחיל פרשת 'אם בחקותי' הם החוקים והמשפטים והתורות שעליהם נכרת הברית בברכות וקללות, וזה הוא הברית שהזכיר כאומרו "מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב". בינו ובין בני ישראל - שנדר הוא יתעלה הברכות - לכשיזכו, וקיבלו הם האלות - אם לא יזכו. אבל ערכי אדם ודיני הקדש בית ושדה ובכור וחרמים ומעשר בהמה - כולם נאמרו אחר זה הברית, אף על פי שנאמרו גם הם בהר סיני, כאומרו"(כו, מו) זאת אומרת - דיני הערכין וההקדשות לבית המקדש אינם נכללים בתוך הברית בין הקב“ה לעם ישראל! וכיצד זה בא לידי ביטוי?

ספר ויקרא כולו מדבר על הקשר בין עם ישראל לה', ובמיוחד דרך בית המקדש. דיני הקרבנות, מעגל השנה, מעגל החיים, טומאה וטהרה ועוד - אלו העניינים והשאלות בהן עוסק הספר. אך כל אלו הם הדינים הפשוטים שהיינו מבינים בלאו הכי, שהרי לכל עם יש חגים ומועדים, וכל עם מקריב לא-להיו קרבנות; או הדינים שלא היינו חושבים עליהם כלל, כמו צרעת או דיני טומאה וטהרה. לאחר סיום הספר המתאר את הקשר הפשוט והנורמטיבי, מוסיפה התורה עוד פרק אחד קטן, יוצא דופן, בו היא עוסקת במה שמחוץ לחוזה ולנורמה - בתרומה ובהקדשה. עם ישראל אינו חייב לתת תרומה לבית המקדש, להקדיש את ערכו לה', את חובותיו הכלכליות עם ישראל נותן בצורת ביכורים וקרבנות. כאן מדובר במשהו אחר - כאן מדובר במעבר לשורת הדין, במעבר למצופה. הקב"ה מנחה את עם ישראל להבין כי יש אפשרות לתת לו להקדיש ולהתקדש, מבלי לקבל שכר או להיענש על כך. יש אפשרות להראות שהקשר ביננו ובין ה' הוא מעבר לשכר ועונש - וזוהי המצווה של הערכין - לתת לה‘, מעבר לשורת הדין!