עיתונאי מספר על עלית העיתונאים להר הבית

הר הבית לא בידנו. רשמים מביקור ראשון אחרי 26 שנה

מאת:  קלמן ליבסקינד / Nrg מעריב



 עשרות עיתונאים עלו בטהרה להר הבית 

 את ההכרות הראשונה עם מנהגי המקום עשינו עוד בחוץ, כמה עשרות מטרים לפני הכניסה להר הבית, בנקודת הבידוק. הגענו לשם, ביום חמישי האחרון, קבוצה של כעשרים חברים, רובנו עיתונאים, כמעט כולנו  דתיים, יחד עם כמה בני משפחה. הראשונים עברו את קצין המשטרה בלי בעיה. שניים מהם היו גלויי ראש, עוד שניים חבשו כובעים. אבל אז, כששאר החבורה התקדמה והקצין ראה בעיניים יותר מדי כיפות, הכל השתנה. "לעצור, לעצור, כל מי שכבר נכנס שיחזור החוצה", הורה. לטובת הלוחמים נגד אפליה ונגד סלקציות בכניסה למועדונים צריך לספר שבכניסה להר הבית יש סלקציה מובנית, על בסיס קבוע. אם אתה תייר מיפן אתה נכנס בקלות, אם אתה חילוני מרמת גן הבידוק שלך מסתכם במשהו שמזכיר את זה של השומר בכניסה לקניון, אבל אם זוהתה כיפה על ראשך או לא עלינו ציצית המבצבצת בנקודת החיבור שבין חולצתך למכנסיך, אתה נכנס לקטגוריה אחרת. אתה בקבוצת "המסוכנים".

וכך, הארבעה שכבר הצליחו להיכנס, יחד עם שאר הקבוצה שהגיעה אל נקודת הבידוק, כולנו הוחזרנו אחר כבוד החוצה לרבע שעה. קצין המשטרה אסף מאיתנו את תעודות הזהות, נכנס פנימה, הקליד את הפרטים של כולנו אל המחשב ורק אז איפשר לנו להמשיך. "רק בלי תפילות ובלי השתחוויות", הזהיר.

לא ברור איך ההנחיה המטורפת הזו של משטרת ישראל עוברת בשלום בקרב כל לוחמי חופש הפולחן. איך לכל מי שנאבקים על זכותן של נשות הכותל להתפלל כרצונן, אין מה להגיד על הסיפור הזה. הרי אין צביעות גדולה מזו. בואו נעזוב לצורך הדיון הזה, רק לרגע, את הידיעה וההבנה של כל איש שפוי שהר הבית מקודש לעם היהודי מעט יותר מההופעה שלו בהיסטוריה הפלסטינית. הרי המחשבה שיש מקום שבו מלמול שקט של כמה מילים מספר תהילים יכול לגרום לך למצוא את עצמך במעצר, פשוט בלתי נתפשת. הלא אף אחד לא מדבר על פרובוקציות מרגיזות או מעוררות מדנים, גם לא על רצון להיכנס למרכז מסגד אל אקצא עם טלית ותפילין. אם לערבים מותר להתפלל בכל מקום ברחבי המדינה, החל מהמסגד שלהם וכלה במדרכה שליד הבית שלי, בעת הפסקה מעבודתם אצל השכן. אז איך זה שרק עלינו, היהודים,  חלים כללים אחרים, מחמירים יותר? ולמה לחבורת הילדים שנאספה לידנו מותר לשחק כדורגל על הר הבית ולי אסור למלמל שם "מזמור לדוד"? ולא, לא מדינות ערב או הרשות הפלסטינית אוכפות את הכללים הללו, אלא משטרת ישראל.

הערבים לא אוהבים לראות יהודים מתפללים וזה מספיק כדי שנאלץ לעצור לפני השער, המקום האחרון שבו השוטרים מתירים לצטט פסוק מן המקורות, ולהתפלל.

למעלה, קצת אחרי הכניסה, יושבות על כסאות פלסטיק כמה עשרות נשים ערביות. הן לא עושות כלום לבד מלהמתין לקבוצות של יהודים. עד שהגענו היו עסוקות בשיחה משועממת בינן לבין עצמן. כשזיהו אותנו החלו לזעוק "אללה הוא אכבר". נדמה לי שעל הקריאה הזו גם אנחנו יכולנו לחתום.  יודעי דבר אומרים שהן נמצאות כאן בכלל במסגרת עבודה. שמשלמים להן כדי לצעוק.

הסיור היה מרתק ומרגש. היסטוריה, יהדות, בית המקדש, הקרבה אל הקודש. כאן, לצד שרידי הסטיו המלכותי - מבנה ענקי מוקף עמודים מימי הורדוס, המצוי בצלע הדרומית של רחבת ההר - קל לעצום עיניים ולדמיין כיצד נראה לפני אלפי שנים המקום שעליו אתה דורך. איך נראה מקום מושבה של הסנהדרין.

סיור כזה מוציא אותך מעט מבולבל. מצד אחד התרגשות עצומה לעמוד במקום הזה. הדבר האמיתי. לא בית הכנסת, גם לא הכותל המערבי, שריד קטן וחיצוני שקידשנו עם השנים. מצד שני, הבושה. יהודי נאלץ לבקר היום בהר הבית כזר בביתו שלו. ברחבי ההר אי אפשר להסתובב בלי אנשי ווקף שעוקבים אחריך לכל מקום. הם בעלי הבית האמיתיים כאן. גם משטרת ישראל, מצידה, מגבילה אותך. סיור של שעה והחוצה.  

כמו בעניינים רבים אחרים גם כאן הכל מתחיל ונגמר ביחס של מנהיגי המדינה לעניין. הם, שנושאים על שפתותיהם בכל נאום בארץ ובעולם את ההיסטוריה היהודית, ואת אלפיים שנות, ואת ירושלים בירת הנצח של העם היהודי, אינם מתחברים באופן מוזר אל הר הבית. כמה טוב היה אם על כל עשר פגישות של הנשיא שמעון פרס עם נשיא קבוצת הכדורגל של ברצלונה, עם השייטת שזכתה במדליה ועם הזמרת המצליחה, היינו שומעים ממנו מילה גם מילה קטנה של ערגה וגעגוע אל הימים ההם ואל הבית ההוא. הרס קשה של עתיקות ושרידים ארכיאולוגיים מצידם של הערבים, לא זכה אף פעם לתגובה משמעותית וחדה מצד השלטונות כאן. כולם חוששים. כולם מעדיפים לא להסתבך. הסיפור הזה, כך נראה, לא ממש מעניין, לא את נשיא המדינה, לא את ראש הממשלה, גם לא את בית המשפט.

ובכל זאת, מי שעוקב אחרי מה שנעשה בהר בתקופה האחרונה, לא יכול שלא לראות גם את נקודת האור. יהודים רבים אינם ממתינים עוד לממשלתם המגמגמת. הם עולים אל ההר במספרים גדלים והולכים. הרוח נושבת מלמטה. לי, באופן אישי, זה הביקור השני בסך הכל במקום. הקודם היה לפני 26 שנה. הבא יהיה בקרוב. כי צריך להיות בהר הבית. כל יהודי צריך להיות שם. גם יהודי שבתפישתו המדינית הר הבית הוא חלק מפתרון כזה או אחר, חייב לבקר בו. כי את ההיסטוריה היהודית אפשר לתפוש מאלף כיוונים. אין בהם אחד שלא עובר כאן. עם יד על הלב, כמה מאיתנו כבר ביקרו בלובר בפאריס או במוזיאון השעווה של מדאם טוסו בלונדון, אבל לא העלו על דעתם להגיע עם הילדים למקום שהוא לב ליבו של עמם ומולדתם?