המקדש חרב, אך לא הר הבית

מאת: נדב שרגאי / ישראל היום

 חורבן בית המקדש

1,954 שנה אחרי חורבן הבית השני ו־46 שנה לאחר שחרור ירושלים, מתכנס האבל בתשעה באב על אובדנה של הוויית המקדש אל תחומי הציבור הדתי־חרדי, ואפילו בתוכו קלושה אצל רבים תחושת כאב אמיתי. סקר דעת קהל שהזמינו לאחרונה ארגוני הר הבית העלה, לא במפתיע, כי 62 אחוזים מהציבור היהודי בארץ מתנגדים היום להקמתו של המקדש על הר הבית. גם רבנים מבינים זאת. שלושה מהם, מאלה המכירים היטב את צאן מרעיתם - דוד סתיו, יובל שרלו ויעקב מדן - הצהירו על כך לפני כשבועיים בפה מלא. גם הם אינם רוצים מקדש עכשיו.

שונה המצב בנוגע להר הבית. 60 אחוזים מהנשאלים באותו סקר רוצים לבקר בהר במסגרת סיור בירושלים. רבים חשים קירבה נפשית למקום, אלא שבפועל יהודים (למעט אנשי תנועות הר הבית) כמעט אינם פוקדים את המקום הקדוש ביותר לעם היהודי, שהפך לסוג של אקס טריטוריה מוסלמית. הקירבה הנפשית קיימת, אבל המחויבות היא וירטואלית בלבד.

אם צריך להזדקק לאלגוריה, הרי הציבור היהודי הרחב בישראל מתייחס להר כאל ספר עתיק ומרשים באופן מיוחד שקיבל במפתיע כמתנת בר מצווה מאוחרת ב־1967. חתן השמחה פתח לרגע את הספר, עילעל בו, סגר אותו, הניח אותו על מדף גבוה בארון הספרים במקום הנראה לעין כל, אך גם במקום שאין היד מגעת אליו. מדי פעם בפעם הוא מאוורר אותו, מנער ממנו אבק ומתגאה בכך שהספר הנדיר והעתיק - "שם הדבר" הזה - נמצא ברשותו, אבל הוא שוכח או נרתע מלעיין בו. 

בין דפי הספר מסתתרים הנימים הדקים ביותר שקושרים את נער בר המצווה הזה, שבינתיים מלאו לו 65 שנה, אל עברו, אבל יש לו כל מיני תירוצים מדוע אינו טורח לכל הפחות לקרוא בו. פעם יאמר שהוא טהור וקדוש מדי. בפעם אחרת יסביר שתכניו מסוכנים. לעיתים יטען שדי לו בשלב זה בכריכה (להלן הכותל המערבי), שגם בה יש קדושה וייחוד, ושדפי הספר, שכבר מצהיבים, עוד יהיו רלוונטיים; שזמנם עוד יבוא.

אל תזלזלו בכריכה, בכותל. אל תדברו בו נלעגות. אף שאינו כותלו של בית המקדש, אלא של מתחם ההר - גם בו יש קדושה עצמית. קיראו את דברי הדורות עליו, מדלי העם, ענייו ופשוטיו ועד רמים ונשגבים דוגמת הרב קוק. אבל הכותל היקר הזה הוא פתרון של בדיעבד. לא עניין של מלכתחילה. הרי מרכזיותו לא באה לו אלא בעטיו של האיסור ההלכתי רב השנים לעלות להר, ומעמדו ומשקלו נגזרים ממה שמעליו. הרי ברור לכל שאילו מלכתחילה היתה מוסדרת ליהודים, גם הלכתית וגם פוליטית, האפשרות להתפלל בהר, הכותל היה מגומד, ערכו היה קטן בעינינו. הוא היה חשוב, אך מרכזי פחות. והעניין שבו היה אולי יותר ארכיאולוגי ופחות דתי.

אבל אין חזק ככוחו של הרגל, והכותל הפך להרגל. לעיקר. רק מעטים חושבים על מה שמעבר לכותל ומבחינתם, שם - ירד מסך. האם אפשר לשנות את המציאות הזאת? האם ניתן לחבר מחדש את הציבור היהודי להר?

הדרך לעשות זאת אינה עוברת היום דרך ציפייה מעשית לבניין המקדש השלישי, בסגנון "מקדש - עכשיו". גם הניסיונות החוזרים והנשנים להתפלל בהר - שאין צודקים מהם - אינם מועילים. הם כרוכים בהתנגשות מתמדת עם המדינה ועם רשויותיה האוסרות זאת. החיכוך וההתנגשות הזאת מוציאים להר "שם רע" ומרחיקים ממנו ציבורים רבים, שאולי היו מתקרבים אליו אילו היה מקום "רגוע" ו"ידידותי" יותר. 

הדרך הנכונה היא, אפוא, להפוך את ההר למה שעיר דוד מדרום לו הפכה להיות - מרכז מבקרים שבו מתיירים, מסיירים, ובעיקר לומדים ומשכילים. אל ההר צריך להביא תלמידים, חיילים, סטודנטים, עובדים ומבקרים מכל קצות הארץ, בלוויית אנשי אקדמיה, ארכיאולוגים, רבנים, היסטוריונים ומדריכים לידיעת הארץ. זו משימה ראויה למשרד החינוך. רק דרך הרגליים ניתן ליצור מחויבות אמיתית, ולא וירטואלית בלבד, להר, שכיום - כמה מצער - הוא עדיין בגדר נוכח־נפקד בחיינו. רחוק מהעין ורחוק מהלב.