"הָעָם הַזֶּה אָמְרוּ לֹא עֶת בֹּא עֶת בֵּית ה' לְהִבָּנוֹת" (חגי א)

"מעשה באחד שהיה במדינות אחרות ימים רבים. ולזמן מה שב לאביו והתפאר שלמד אמנות גדולה: לעשות מנורה תלויה. וקיבץ אביו כל בעלי האמנויות להראות גדולת הבן. והבן הוציא מנורה אחת שעשה, והיתה מגונה מאוד בעיני כולם. והודיע לו אביו שאיננה יפה בעיני כולם. והשיב לו הבן: אדרבא, בזה הראיתי גדולתי, כי הראיתי לכולם חסרונם. כי בזאת המנורה נמצאים החסרונות של כל אחד מבעלי האמנות הנמצאים כאן. הלא תראה שבעיני זה מגונה חתיכה זו אבל חתיכה אחרת יפה מאד, ואצל אחר להפך: זאת החתיכה שהיא מגונה בעיני חברו יפה ונפלאה בעיניו, וכן אצל כולם: מה שרע בעיני זה יפה בעיני חברו" (רבי נחמן מברסלב).

מנורת החסרונות שבמעשייה היא מנורת המקדש, ובעצם הבית השלישי בכבודו ובעצמו. גם המקדש, יש להודות, איננו קורץ לרבים. כמעט כולם כאן רואים בבית הגדול והקדוש בעיקר את החסרונות והמגרעות. לעתים נדמה שדימויו כה גרוע עד שלא נאה ולא מכובד להעלות בפומבי את רעיון הקמתו בימינו. יש אפילו רבנים המתביישים בו.

מצד שני, לכל אחד הסבר שונה מדוע ממש לא שייך לייסד אותו כעת. יש מאיתנו המתנגדים לחידוש ימינו כקדם בטענה שהדבר יעורר מהומה איסלאמית גדולה. אחרים יאמרו שעל בית הבחירה לרדת מעצמו משמיים, משוכלל ומושלם, ללא מגע יד אדם מלכלכת. חילונים ייטענו שאין כל סיבה להשיב לעולם הזה את פולחן הקרבנות, שיש לנו מספיק צרות גם בלעדיו, שהוא עלול לחולל בנו הרעלת קדושה חלילה. ואילו שומרי המצוות יסבירו שהדור לגמרי איננו ראוי, שקודם כל יש לחזק את שמירת השבת והצניעות בישראל. שמאלנים ישנאו את ההיבט הלאומי בו, ואילו ימנים יתעבו את היותו בית תפילה לכל העמים. אלו ואלו יסכימו על השורה התחתונה: לא צריך מקדש. לא עכשיו, לא עד להודעה חדשה.

זה מעורר פליאה. מה יש בבית הגדול והקדוש הזה שממקד אליו אש עזה כל כך מכל הכיוונים? שכל כך הרבה שונאים יש לו, אבל כל אחד שונא בו משהו אחר לגמרי? הוא הרי אמור להיות כה טוב וחלומי, אז איך זה שעצם איזכורו מוציא מאיתנו כל כך הרבה רע?  

דווקא עוצמות התיעוב מעידות שבמקום הקדוש הזה קיימות פשוט עוצמות גבוהות, כאלו שלא הורגלנו אליהם. שיש א-לוהים במקום הזה. שהבית המקודש והחרב הזה דורש משהו שאנחנו מעדיפים לשכוח ומתקשים להכיל. הוא הרי כה כוללני וכל כך חובק כל, תובע ומאיים להטביע אותנו בתוכו, כמעט כמו א-לוהים עצמו שהמבנה הזה אמור להיות ביתו. וכן, זו בפשטות הסיבה שהוא גדול כל כך על אורח חיינו היומיומי והחלקי, החסר ומנוטרל העוצמתיות, זה שכה נקשרנו אליו פשוט מפני שהוא מוכר ונוח לשליטה ולניווט.

והבית הזה? הוא הרי חמקמק ובלתי נשלט. רגע חרב ורגע בנוי, רגע שלנו ורגע של הרומאים, המוסלמים, הצלבנים, הממלוכים, התורכים, הבריטים או הירדנים. והוא גם נפיץ כל כך ומעורר עוצמות רגשות בלתי נשלטים אצלנו ואצל אויבינו, עד שמאליה עולה השאלה בשביל מה, למען ה', דרוש לנו כל הבלגן הזה, הוותיקן הרגשי הזה?

דרוש, דרוש. זה בערך כמו לשאול מדוע צריך להתאהב ולהתחתן, ולמה להביא ילדים לעולם. הרי גם ההתרחשויות הללו מוסיפות המון בלגן לסדר היום, מערערות את השיגרה ואת ההתנהלות הלינארית המסודרת, מעצימות את כל חולשותינו. אהבה מקלקלת מן השורה.

הבית הזה יתבע מאיתנו הרבה. בעיקר להביא את א-לוהים איתנו לכל מקום ולא לשכוח אותו בבתי הכנסת כמו היום. הוא יחייב מאוד, ודווקא משום כך גם יעניק לנו את מה שכל מה שבהעדרו פשוט אי אפשר לדמיין שחסר לנו. ממש כפי שאבותינו בגליציה ובמרקש לא יכלו לשער מה תחולל בנו השיבה לארץ ההבטחה. הוא עשוי להשיב לנו סוף סוף את טעם החיים, את השמחה. אז, ורק אז, יימלא שחוק פינו.