הרב דוד לאו – רב העיר מודיעין ומועמד לתפקיד הרב הראשי לישראל

הרב דוד לאו

מדרש חז"ל בפרשת תולדות מתאר את אחד הרגעים האיומים בתולדות עמנו, חורבן בית המקדש השני בידי הרומאים. לאחר ימי לחימה קשים בתוך ירושלים מגיעים הרומאים לפתח הבית, אך גם הם נרתעים מלהיכנס. ייתכן שהוד המקום מטיל עליהם אימה, ייתכן גם שיודעים הם שהיו כהנים גדולים שלא נהגו כשורה במקום במיוחד הזה, והוצאו ממנו ללא רוח חיים. הם רוצים לראות את הבית מבפנים, הן שמעו של מקדש הורדוס יצא לשם ולתהילה בכל העולם כולו. ייתכן אף שחמדו את כלי המקדש ורצו לקחתם איתם, אך פחד גדול היה בליבם. העלה מי שהעלה את הרעיון: "ייכנס מהם ובהם תחילה", יהודי הוא זה שייכנס ראשון, וכשייצא ללא פגע יכולים יהיו כולם להיכנס בעקבותיו. כדי לדרבן את יהודי המקום, העומדים אבלים וכואבים, הציעו הרומאים שמי שייכנס ראשון, כל מה שיוציא יהיה שלו.

מתוך הקהל ניתק לפתע אחד היהודים, למרבה הביזיון, יהודי בשם יוסף משיתא, שלשמע הכרזה זו לא עמד בפיתוי לזכות באחד מכלי המקדש. הוא הציע את עצמו. שיהיה הוא הראשון שנכנס למקום הקדוש שעליו נאמר "והזר הקרב יומת". 

אני מנסה לדמיין לעצמי את תחושת ההשפלה שחשו כל אותם יהודים שניצבו שם. איזה חילול שם שמיים ופגיעה בכבוד האומה. מה שהנכרים לא העזו לעשות, מוכן לבצע אחד מבני עמנו. מול עיניי אני מציב את המבטים המלווים את יוסף משיתא הצועד לבית המקדש. את ביטויי הכאב הבוקע משפתי היהודים הניצבים שם, ואת בת הצחוק על פני הרומאים, המגחכים על השפל אליו מוכן אדם לרדת בראותו רווח כספי.

כעבור דקות מופיעה דמותו של יוסף משיתא בשער המקדש כשהוא גורר איתו את המנורה, מנורת הזהב. כאן מתערבים הרומאים ועוצרים אותו באומרם שהמנורה הזו שייכת להיכל מלך. אין היא מתאימה לביתו של אדם פשוט. 'זה לא בשבילך', הם אומרים, ומבטיחים לו שאם ייכנס פעם נוספת רשאי יהיה ליטול כל מה שירצה, והפעם זו התחייבות בלתי חוזרת. 

משום מה יוסף משיתא מסרב. זה לא בגלל שהוא איננו מאמין להם. בקול רם הוא אומר: "די לי שהכעסתי את בוראי פעם אחת, האם אכעיסנו פעם שנייה?".

הרומאים מנסים לשדלו. הם מבטיחים לו ויתור על מס למשך שלש שנים. מציעים לו שהוא יהיה זה שייגבה את המס, והזיכיון הבלעדי יעשיר אותו עושר רב. יוסף משיתא מסרב. הוא רוצה לחזור הביתה. אין לו חפץ בכל הצעותיהם. אבל אז מתרגזים הרומאים ומביאים קרש שחותכים עליו הנגרים את הנסרים, הניחוהו עליו והיו מנסרים בו, ועל כל חיתוך וחיתוך היה מצווח ואומר: "אוי לי שהכעסתי את בוראי, אוי לי שהכעסתי את בוראי". עת יצאה נשמתו נשמעה בת קול שמכריזה ואומרת: "יוסף משיתא מזומן לחיי עולם הבא", קנה יוסף זה את עולמו בשעה אחת של קידוש שם שמיים.

דמותו של יוסף משיתא עומדת לכאורה בסתירה למשנה בפרקי אבות הקובעת ש"עבירה גוררת עבירה". כשקל בעיניו של אדם לעבור עבירה אחת הוא יורד ברמתו הרוחנית, ומכאן קל יהיה בעיניו לעבור עבירה נוספת, החמורה ממנה. הרי מהתנהגותו למדנו שרודף בצע היה. מוכן היה להתעלם מציווי מפורש של התורה האוסר כניסה למקום המקודש, ועוד לעשות זאת תוך כדי חילול כבוד עם ישראל, והנצחת הסטיגמה שתמורת כסף יהיה היהודי מוכן לעשות כל מה שיבקשו ממנו. הוא עשה זאת, וחמד את המנורה הטהורה. אז מה קרה לו כשנתבקש להיכנס שנית? והרי הרווח הכספי בפעם השניה גדול היה עוד יותר מהרווח שהוצע לו בראשונה. מה קרה לו שהוא ניצב איתן כנגד כל הפיתויים, כשנוסף להם גזר דין מוות אכזרי כל כך, והוא מתעלה על הכל, סובל ייסורים איומים, ובלבד שלא יחזור על מעשה שכבר נעשה. מה שינה אותו?

ברור לי דבר אחד. גם אם עדיין איני זוכה להבין, כי עוד לא זכינו להרגיש, אבל בית המקדש היה כור אטומי של קדושה. זה היה מרכז רוחני שפלט קרינה של קדושה על כל סביבותיו, ומי שהתקרב, ועל אחת כמה וכמה מי שנכנס לתוכו, ספג, הושפע והפך להיות אדם אחר. כל מי שהיה שם כבר לא שב להיות כבראשונה.

התשובה אינה ברורה וחדה, כי טרם זכינו להבין את התשובה האמיתית לשאלה זו. עוד לא זכינו לחוש את ההוד וההדר של הבית הגדול והקדוש. טרם זכינו לקלוט את המושג של הבנים שמגיעים אל המקום כדי לאכול בו פירות מעשר שני, ויוצאים מלאי חופניים ברוח הקודש ויראת השם.

בתפילת יום הכיפורים ובהזדמנויות שונות אנחנו מתארים את עם ישראל כעם ששואב רוח הקודש, רוח נדיבה, מעצם היותו בבית ה'. מה נהדר היה מראה כהן גדול בצאתו בשלום מבית קדשי הקדשים. תיאורים נשגבים ומרוממים שמסברים מעט את אזנינו מה היה לנו. את מה הפסדנו. מה חסר לנו.

יוסף משיתא היה יהודי שהכסף סינוור את עיניו, וכששמע על אפשרות לרווח כלכלי לא ראה בעיה בכך שהרווח בא על חשבון איסור תורה ופגיעה בכבוד ישראל. אבל לאחר שהיה בפנים, בתוך הקדושה, גם אם במטרה שלילית, הוא כבר חש אחרת. הוא פשוט הציץ ונפגע. הדקות הספורות ששהה במקום הפכו אותו לאדם שיודע סולם ערכים נכון מה הוא, ומוכן היה למסור את נפשו ובלבד שלא יחזור שנית על מעשהו.

גם על כך שאין לנו יכולת לדעת איזו עוצמת קדושה הפסדנו, גם על זה היה דווה לבנו..