 |
| שאול מופז |
כמו כל ילד יהודי, אני זוכר שנתקלתי בפעם הראשונה במושג "בית המקדש" בזמן הקריאה בתנ"ך. הסיפור המקראי תיאר לנו את בית המקדש כמקום של הוד, הדר ופאר אך לפני הכל, כמקום של קדושה וקשר ישיר עם א-לוהי ישראל. מקום שאליו הצטווה עם ישראל לעלות לרגל שלוש פעמים בשנה ולתרום מתבואתו ומפירותיו. אגב, על פי המסורת היהודית שלושת הרגלים מציינים אבני דרך בתקומתו של עם ישראל: התחלה, אמצע וסוף. אני זוכר שבתחילת חיי, כשעליתי עם משפחתי למדינת ישראל, לא היה באפשרותי לבקר בירושלים ולהתפלל בשארית הזיכרון שנותר לנו מבית המקדש, בכותל המערבי.
ישנם רגעים בחייו של אדם ושל מדינה שהם כל כך משמעותיים, עד שכל אחד זוכר בדיוק איפה היה ומה עשה. את ההצהרה "הר הבית בידינו" שמעתי בזמן שנלחמתי בסיני כחייל בחטיבת הצנחנים. אני זוכר כיצד כל החיילים היו מרותקים למכשירי הקשר ולטרנזיסטורים, כדי לשמוע את הבשורה ששבנו לבתינו לאחר אלפים שנות גלות.
מאז אותה מלחמה ירושלים גדלה והתפתחה ואנחנו שוב יכולנו לשאת תפילה במקום הקדוש ביותר לנו, לעם היהודי. אני מאמין שבית המקדש, הגם אם אינו עומד על תילו, צריך לייצג רעיון ותפיסה אוניברסאלית לכל יהודי באשר הוא כמגדלור של סובלנות. תפיסה שבה הציווי 'ואהבת לרעך כמוך' הוא אבן יסוד. עלינו תמיד לזכור שבית המקדש נחרב בגלל שנאת חינם. לכן עלינו לעשות הכל כדי לכבד איש את רעהו, באשר הוא, ולדעת לגשר על הפערים בינינו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה