יהודה וירושלים, תוכנית אדריכלית של ירולשים המקדשית

מאת: ארנון סגל / סופשבוע - מעריב

תוכנית מתאר לגיטימית או חזון בלהות שעלול להבעיר את המזרח התיכון? לפי התוכנית המפורטת שהגה צוות "ירושלים הבנויה", בעוד כמה עשרות שנים תגיעו לבירת ישראל, תרדו מהרכבת מול בית המקדש - מימינכם שגרירויות מדינות העולם ומשמאלכם האקדמיה למוזיקה קדושה - ועם עשרה מיליון יהודים תצפו בהקרבת הקורבנות. חשיפה ראשונה של פרויקט חייו של יהודה עציון, שתכנן בעבר לפוצץ את כיפת הסלע וכעת יחד עם אדריכלים וכלכלנים משרטט את ירושלים העתידית. בשלב זה לא נראה שהעירייה תאמץ את התוכנית, אבל עציון עדיין מאמין: "גם על הרצל אמרו שהוא חולם"

ירושלים המקדש, כך נראה הר הבית וכך הוא יראה. ישן מפני חדש תוציאו

יורם גינזבורג (55) הוא לא הראשון במשפחתו שעוסק בירושלים. סבו, יצחק קריב המנוח, היה ראש העיר בשנים 1950­־1953. אך לנכד, אדריכל ירושלמי גלוי ראש, יש תוכניות שאפתניות מאוד לגבי בירת ישראל שיהיו מי שיגדירו אותן לאומניות. ירושלים שמתכנן גינזבורג תהיה עיר עצומה בשטח של אלף קמ"ר, משהו בין פריז ללונדון של היום, בעלת שלושה מיליון תושבים ועשרה מיליון מבקרים בימי שיא. יותר מכל, זו תהיה עיר שבמרכזה מקדש יהודי עצום במקום כיפת הזהב.

בעידן המעורפל ההוא – ולגינזבורג הוא נהיר כשבילי ירושלים – מזרח ירושלים לא תהיה עוד החצר האחורית של עיר הבירה, וירושלים לא תהיה נספח של הארץ כולה. בנחלים היורדים מעיר הנצח אל ים המלח לא יזרמו עוד מי ביוב אלא מים חיים, במעין מימוש סופר־טכנולוגי של נבואות זכריה ויחזקאל. גינזבורג וצוותו שואפים לארגן את כל הארץ מחדש. למַזְרֵחַ אותה, אם תרצו. בעידן העתידי שהוא וחבריו מדברים עליו, מדינת ישראל תתמרכז מחדש סביב עיר הבירה שלה.

ירושלים תהיה אזור המרכז העתידי ולא גוש דן. גינזבורג החלטי מאוד בעניין הזה: “הגענו למסקנה שכל עוד הציונות תיבנה במישור החוף, כמו עכו של ימי הצלבנים, לא נוכל באמת להיות יושבי הארץ. איננו רוצים להיות ישות צלבנית. לא הגענו לפה למאתיים שנה אלא חזרנו לתמיד, וכדי לעשות זאת חייבים להעביר את מרכז הכובד של כל ארץ ישראל למעלה, אל ההר. ואגב, גיאוגרפית זהו מרכז הארץ האמיתי".

במעלה נחל קדרון, העולה אל הר הבית, יזרמו המוני עולי רגל בטקס לאומי שיתקיים מדי חג. אל דאגה, המסלול הזה ייועד רק למיטיבי לכת. הרוב המוחלט ינהר לעיר הבירה בערב הפסח ובשאר השנה ברכבות קליע יפניות שידהרו בנתיבים תת־קרקעיים במהירות 300 קמ"ש ויותר אל “שדרת הפרפר": השדרה שתקיף את הר הבית ותגדיר מחדש את ההיררכיה בעיר הקודש.

נתחיל מהתחלה. את הרעיון לתכנן מחדש את ירושלים יזם כבר לפני 42 שנה, ארבע שנים לאחר איחוד העיר, יוצא לח"י אלמוני למדי, שבתי בן דב. כשהעם היושב בציון עוד היה שיכור ניצחון מתוצאות מלחמת ששת הימים, בן דב כבר הבחין במגרעות. הוא לא היה שומר מצוות מהמניין, ובכל זאת התווה את דמותה של ירושלים העתידית כאשר בית המקדש יעמוד בתוכה. במאמר המקיף “על תכנון ירושלים" הצביע על העובדה שהר הבית וסביבתו הפכו לחצר האחורית של בירת ישראל: “הר הבית כיום רק דחוק באחוריים. כי משחרבה ירושלים העברית של בית שני והר הבית נשאר שומם, ומשבאו הרומיים להשתמש בעיר לצורכם, לא נחשב להם הר הבית לכלום והם התוו את אליה קפיטולינה שלהם בלי שום יחס חיובי אליו".

בן דב לא האשים רק את הרומאים, אלא גם את בוני השכונות היהודיות בעיר החדשה: “יסוד מוסד בהתפתחות זו היה עיקרון הבריחה מן העיר העתיקה. כל השכונות החדשות לא זו בלבד שלא נזקקו לשום זיקה מיוחדת להר הבית, אלא אדרבה, כל מגמת פניהן היתה בפניית עורף אליו, ממנו והלאה". והמסקנה: “בתכנון החדש חייבת מגמה זו ליהפך שוב על פיה; העיר חייבת להפוך את פניה ממערב למזרח, וכל דרכי התנועה העיקריות שסביב הר הבית חייבות הן להיערך במכוון כדרכי גישה אליו ואל בית הבחירה המשוקם". בן דב מציע גם לפרק את חומות העיר העתיקה העותמאניות, מתוך רצון ליצור ירושלים אחת רצופה, ולבטל סופית את ההבחנה בין העיר עתיקה והחדשה.

מי שנצר את הדברים בלבו בארבעים השנים האחרונות היה יהודה עציון (61), מעריצו של בן דב ומי שהוציא לפני שש שנים לאור את כל כתביו בקובץ “סולם למלכות ישראל היעודה". עציון הוא גם ממנהיגי המחתרת היהודית: בשנות ה־80 תכנן במסגרתה (בתמיכת בן דב ויחד עם דן בארי) לפוצץ את כיפת הסלע במטרה להביא לבניין המקדש. הוא הורשע בקשירת קשר לביצוע פשע, בגרימת חבלה חמורה, בהחזקת נשק ובחברות בארגון טרור, והוטל עליו מאסר של שבע שנים (שליש מהן נוכה על התנהגות טובה). לאחר שנלכד אמר על תוכניתו לפוצץ את כיפת הסלע: "זו... הדרך היחידה להיותה של מדינת ישראל בסופו של דבר מלכות ישראל התקנית, הראויה והמובטחת". מאז הוא ממשיך את פעילותו למען חופש פולחן ליהודים בהר הבית.

לאחר שהוציא לאור את כתבי מורו הרוחני החליט עציון להקים צוות שינסה להגשים את תוכנם. ואכן, בארבע השנים האחרונות משקיע הצוות שהקים עציון זמן רב בתכנון העיר העתידית. אגב, לא מדובר רק באידאולוגים מהימין, אלא גם במומחים מהשורה הראשונה בתחום. רק לאחרונה הגיש לצוות “ירושלים הבנויה" אחד המשרדים הגדולים בארץ לתכנון וייעוץ בתחומי תחבורה הצעה לשינוע מהיר של מיליוני בני אדם בעזרת רכבות בזמן קצר אל הר הבית וממנו.

גם בית שמש וגם רמאללה בפנים.
צירי הטבעת שמקיפים את ירושלים העתידית
צילום: "ספר ירושלים הבנויה" (בהכנה)

בצוות חברים גם הרב דן בארי, איש חינוך ידוע שנמנה אף הוא על בוגרי המחתרת היהודית, הרב יצחק לוי מאלון שבות, בכיר הסוכנות לשעבר ופעיל העלייה שלמה נאמן, דוד ברוקנר, דוד הלל, נריה דולב, אליאל פרסבורגר, אחיה סנדובסקי והמהנדס משה (מוזי) פינקל.

מבחינת עציון זו נבחרת חלומות, ומבחינתו גם חלומות שכוללים את פינוי ירושלים מערבים אינם מילה גסה. לדברי דן בארי, הוא הצטרף למיזם כדי ליצור חזון. “אוטופיות עזרו מאוד לקידום של רעיונות", הוא אומר. “כמה מהן הפכו ממש לנכסי צאן ברזל של התרבות האנושית. נכון, יש באוטופיה גם סכנה. היא חושפת את הכותב לביקורת והרבה פעמים מצטיירת כנאיבית. היא דורשת אומץ רב, אבל היתרון הגדול הוא שכך נוצרת תמונת עתיד, ותמונה שווה תמיד יותר מאלף מילים. היא תמיד מציתה את הדמיון".

עיר בורחת מבשורה

עציון חיפש בנרות אדריכל מוביל לתכנון ההיבט המקצועי, וכל האדריכלים שפנה אליהם – יותר מעשרים איש - סירבו להצטרף למיזם השאפתני והשנוי במחלוקת, בשל החשש מתדמיתו ההזויה. אך לפני שלוש שנים וחצי, כשהגיע עציון ליורם גינזבורג – מרצה לאדריכלות באריאל ואדריכל העוסק בין השאר בתכנון מרכז המבקרים של תל שילה ובייסוד תוכנית אב לאלון שבות - הוא נעתר מיד: “הרגשתי שכל חיי חיכיתי לרגע הזה ולטלפון הזה".

העיסוק במקדש, בהר הבית ובאחרית הימים נתפס כמטורף. מה לך ולזה?

“מבחינתי זה הדבר הכי מובן מאליו. אני מתויג כחילוני אך אני אדם מאמין. אינני חוזר בתשובה, אלא פשוט נמצא בתשובה. מעבר לכך, יש פה אתגר תרבותי־תכנוני שאין שני לו בעולם. ומעל הכל, אני ירושלמי. תמיד היו לי תחושות בלתי מספקות בעניין העיר שלי. הרגשתי שמשהו במרחב הירושלמי איננו שלם. בדרך מפותלת התגלגלתי לפירנצה ודווקא שם התאהבתי במושג העירוניות. למדתי אדריכלות, והתבהר לי שאם אהיה שותף לתכנון מחודש של ירושלים, אוכל ליישם במולדתי את עקרונות העיצוב האורבני שאני מאמין בהם".

מה לא תקין במבנה העיר ירושלים?

“העובדה שאין היררכיה במרחב. הבריחה הישראלית מייעודה של ירושלים ניכרת גם בהיבט הפיזי־תכנוני. הכל שטוח. הכל נמצא באותה היררכיה. אין לירושלים מוקד, אין נקודת עגינה. אי אפשר לייצר תחושת נשגבות בלי בנייה מונומנטלית".

זו לא הוראה שניתנה כבר בתקופת המנדט, לא לבנות בירושלים רבי קומות כדי לשמר את תוואי השטח?

“מה פתאום? הם הרי בנו את ימק"א. הם לא הציבו סייגים עקרוניים על בנייה לגובה. המרחב האורבני צריך להקנות לאדם תחושה שהוא נמצא בתוך דבר שגדול ממנו, שמכיל אותו. עיר צריכה שוליים. אם שופכים קורנפלקס לתוך צלחת שטוחה, אין לו מקום, והחלב נוזל מהצדדים. לשם כך דרושה קערה עמוקה. פירנצה גרמה לי להבין מה זה להיות בתוך דבר שגדול ממני. מכך הבנתי שירושלים בלי בית מקדש איננה יכולה כלל להיחשב עיר. בלי מקדש לא נוצר מדרג עירוני־מרחבי. כשאני מסתכל על ירושלים של היום אני אבוד. ברגע שיהיה מקדש פתאום תהיה נקודת מוקד, היררכיה, מדרג עירוני. זה כמובן לא מספיק, ולכן אנחנו עוסקים בכך שמרחב העיר כולו ייצור את שולי הקדירה הנדרשים.

“מה הדבר הגדול באמת בירושלים? מדוע טופוגרפית היא נבחרה להיות מי שהיא? להבנתי, הצורך לחוש ‘בתוך' המרחב מתאפשר בירושלים בדרך מיוחדת וכמעט חסרת תקדים. במערב רחוב המלך ג'ורג' מגיע ל־800 מ' מעל פני הים, וכך גם הר הזיתים ממזרח, אבל הר הבית שביניהם נמוך יותר, כ־740 מ' בלבד מעל פני הים. מצד שני, הר הבית עדיין גבוה הרבה יותר מהנחלים שסביבו, שגובהם כ־600 מ' מעל פני הים.

“קיימות הגדרות מורכבות למיקומם הראוי של מבנים מונומנטליים, והעיקרון הוא שיש להציב אותם על רקע מסוים: שיהיו לנוף שוליים. הרבה יותר קשה ליצור מונומנטליות במקום שטוח. בטורינו ובמילאנו, למשל, על רקע הערים השטוחות, אפשר תמיד לראות את האלפים, המעניקים תחושה שהאדם נמצא בתוך מקום גדול ממנו. הבעיה היא שהאלפים נמצאים רק בצד אחד של הערים, ואם מסתכלים לכיוון האחר שוב נוצרת תחושה של שומקום. בירושלים, לעומת זאת, הנחלים שסביב הר הבית יוצרים במה מוגבהת יחסית ביניהם, ומכל צדי הר הבית ניצבים הרים גבוהים יותר. זה בדיוק המקום לייצר מונומנטליות שתשדר את הרושם הנכון מכל כיוון שתביט אליו.

“אם תראה לאדם שאיננו מכיר כלל את התרבות שלנו – בושמני, או בורמזי - את כיפת הסלע ולעומתה את המקדש, ותשאל אותו מה עדיף בעיניו, ברור שהוא יעדיף את המקדש. כיפת הסלע מתנשאת לגובה 45 מטרים בלבד, ואילו המקדש שאנחנו מתכננים מתנשא לגובה מאה מטרים, גבוה יותר מאשר הבית הראשון (60 מטר, א"ס) והשני (50 מטר, א"ס)".

למה לדעתך רוב האדריכלים שעציון פנה אליהם סירבו להצטרף למיזם?

“רוב האנשים מפחדים לעשות את הדברים החשובים באמת. אנשים לא רוצים להסתבך עם עצמם ועם הרשויות, לרכוש לעצמם תווית הזויה. אני נמצא בגיל שבו כבר מותר לי ללכת עם האמת שלי. מה שמעסיק אותי הוא שאני אקבל את עצמי, ולא מעניין אותי אם גם אחרים יקבלו אותי".

הרצל אמר

בעיני עציון וחבריו, הם ממשיכיו האולטימטיביים של המפעל הציוני. ממש כמו הרצל, שבספרו האוטופי “אלטנוילנד" דיבר גם הוא על עיר שמקדש ניצב בתוכה. אך התייחסותם של עציון ושותפיו לעם הערבי שונה מזו של הרצל: צוות “ירושלים הבנויה" מציע לערבים חילופי אוכלוסין, פיצויים נדיבים ותהליך שבסופו בירת ישראל תהיה ברובה יהודית.

ומה יהיה על הערבים ומסגדיהם?

עציון: “תמונת העתיד שאנו מציירים היא שירושלים תהיה עיר הקודש של עם ישראל ללא אחיזת עם זר ודתות זרות, בוודאי לא עשרות רבות של מסגדים, מנזרים וכנסיות כפי שקיים היום. אלה סממנים זרים שיצטרכו לפנות את מקומם. אמנם ייתכן שערבים שיכרתו ברית עמנו יוכלו להתגורר במדינת ישראל, אבל הם יהיו מעטים ונוכחותם פחות משמעותית.

“בדיוק כפי שמכה היא עיר קודשם של המוסלמים, מוקד אסלאמי שאין לנו תביעות לגביו, וכפי שהוותיקן הוא מוקד נוצרי שאין לנו תביעות לגביו – כך ירושלים והר הבית הם של עם ישראל בלבד, ובבקשה מכל הדתות לא להפריע זו לזו. אין לנו תביעות לגבי ערי הקודש שלכם, ובבקשה שגם לכם לא יהיו תביעות מאיתנו".

יש ערבים שיושבים בירושלים אלף שנה. פשוט תאמר להם לקום וללכת?

“אתה שואל אותי שאלות שצריך לשאול בעצם את ההנהגה העתידית, וזו הרי טרם קמה. ההגה איננו בידי. התקווה האישית שלי, והיא כבר חורגת מגבולות המיזם, היא שנסתדר עם הערבים בדרכי שלום ולא בחיכוך. שהפינוי יתקיים בהבנה ובהסכמה ומתוך כדאיות ליחיד. בקיצור, ניתן לכל אחד שיעתיק את מגוריו למקום חדש, ויקבל שם לא פחות מאשר היה לו כאן. לא בהכרח יורעו התנאים הקודמים.

“ככלל, לא נהרוס מבנים שאין צורך להרוס, ולא נפנה את מי שאין צורך לפנות. אין בתוכנית שלנו בכלל הרס לשם הרס ופינוי לשם פינוי. עד כמה שהמיזם שלנו דרמטי בהיקפו, הוא יהרוס ויפנה באופן המזערי ביותר. יתרה מכך, קיימת במיזם שלנו אפשרות שאת חלק מכפרי האירוח לעולי הרגל יפעילו ערבים שיכרתו ברית מחודשת עמנו וירצו להיכנס תחת כנפי אלוהי ישראל".

גינזבורג: “מקור הסמכות שממנו אנחנו שואבים באומרנו שירושלים צריכה להיות יהודית בלבד הוא התורה. אינני בשיח של התנצלות בעניין הזה. כל אדם וכל עם פונה אל מקור הסמכות שלו. התורה, האל ובית המקדש הם מקור הסמכות שלנו".

לפחות מהבחינה הזו, “אלטנוילנד" אינו מהווה השראה לעציון ולשותפיו. במדינתו של הרצל הערבים חיים יחד עם היהודים בשלווה ובשלום, והעלילה הפוליטית של הספר מזכירה פוליטיקאי שביקש לשלול את זכויות הערבים, אך נכשל בבחירות.

את האוטופיה כתב הרצל בשנת 1902, ובה תיאר כיצד תיראה הארץ כעבור עשרים שנה, כביכול לאחר הגשמת חזון הציונות. עציון עצמו איננו מעז לנקוב במועד התגשמות החזון הזה, מיזם חייו. משך הזמן איננו חשוב, לדעתו, אלא עצם שרטוט היעד: “תמונת עתיד מקרינה תמיד באור חוזר על התהליך. היא נותנת כוח תודעתי כדי להתמודד עם הקשיים שבדרך. זה חשוב, למרות שברור שהדרך לשם תהיה מפותלת מאין כמוה".

בהקדמה לספר “ירושלים הבנויה" שעתיד לראות אור, כותב עציון שהרצל “ידע היטב שעוד נכונה לתנועה הציונית דרך חתחתים ארוכה וקשה עד אשר תפרה ותנחל את הארץ. אך באותן שעות בחדר העבודה, כאשר רטט עטו תחת עיגול אור מנורת הלילה, הוא כבר יצא ממצרים, כבר הילך דרך חירות, כמו דילג ברגל קלה על כל התהליך כדי לשרטט את הייעוד, ובכך להקרין אור חוזר על התהליך כולו. במידה רבה אנו הולכים בעקבותיו של בנימין זאב הרצל, להעמיד כאן חזון אשר יוליד מציאות".

אבל לא רק הרצל. לא פחות השראה למיזם שואב עציון, לדבריו, מדוד המלך, “המורה הראשון", בלשון עציון, שלפי המסורת נאסר עליו לבנות בעצמו את המקדש, אך הוא לא נמנע מלהכין את כל הציוד הנדרש, כולל תוכניות המבנה. “גם אנו עדיין מנועים בעוונותינו ובעוונות מנהיגינו מלהגשים את התוכנית בפועל", כותב עציון, “אך את שולחן השרטוט עוד לא גזלו מאיתנו, וגם לא את שאיפת הגאולה וחירות המחשבה".

כמו בגנגס



גם בית שמש וגם רמאללה בפנים.
צירי הטבעת שמקיפים את ירושלים העתידית
צילום: "ספר ירושלים הבנויה" (בהכנה)



תשכחו כל מה שידעתם על ירושלים עד היום. המפעלים שמשרטט צוות “ירושלים הבנויה" יהיו, אם יתגשמו, בעלי ממדים שבירת ישראל לא ידעה מעולם. בעוד ירושלים הנוכחית משתרעת על פני 125 קמ"ר, העיר העתידית מתוכננת להתפרש על פני אלף קמ"ר, ולבלוע בתוכה גם את בית שמש, מישור אדומים וגוש עציון - אבל גם את הבירה הפלסטינית רמאללה ואת הערים אל־בירה ובית לחם, שלפי התוכנית יפונו ברובן מתושביהן הערבים. בצוות קבעו שכדי שבירת ישראל לא תהיה מפוררת מדי, ובכלל כדי שתהיה “עיר עולם", כהגדרת גינזבורג, צריכים להתגורר בה לפחות שלושה מיליון תושבים. היום, לשם השוואה, מתגוררים במרחב הזה 1.6 מיליון בני אדם.

במשך שנה קיימו חברי הצוות סיורים שבועיים, והתוו הצעה לציר טבעתי (“דרך ארץ המוריה") שיקיף את ירושלים המורחבת ויגדיר את גבולותיה. בצוות הכריעו מה יזכה להיכלל בשטחה של ירושלים ועל מה נגזר להיוותר בחוץ. בעניין מודיעין, למשל, הוסכם בצוות שאין להכליל אותה בתוואי הגבול של ירושלים העתידית, מפני ש"היא משדרת חוויה של מישור ולא של הר".

בחגים אמורים להצטופף במרחב הזה בבת אחת עשרה מיליון בני אדם. בלונדון, לשם השוואה, העיר המתוירת בעולם, מבקרים בכל שנה 17 מיליון תיירים. בירושלים מבקרים כיום בכל שנה שלושה מיליון תיירים. במכה שבסעודיה, מבקרים בכל שנה עד ארבעה מיליון עולי רגל. כל אלה אכן מגיעים למתחמים עירוניים מצומצמים, אך לא בבת אחת. ההתכנסות הגדולה בעולם המתרחשת בנקודת זמן מוגדרת (אחת ל־12 שנה) מתקיימת על גדת נהר הגנגס בהודו, ובמהלכה מתקבצים יחדיו 20­­־30 מיליון מאמינים הינדים – אך גם זאת לא למעמד אחד ממוקד, אלא להמון אירועים המתרחשים באותה עת לאורך הנהר בפרישה בת עשרות קילומטרים.

כך שההתרחשות שמתכנן צוות “ירושלים הבנויה" תהיה גדולה מכל מה שידעה האנושות עד כה. סדרי הפסח ההמוניים בירושלים בשלהי ימי הבית השני לא התקרבו בהיקפם למה שמתוכנן פה. להערכת פרופ' זהר עמר מאוניברסיטת בר אילן, מספר החוגגים בערב הפסח בעיר הקודש לא עלה לרוב על כמה מאות אלפי בני אדם. צוות “ירושלים הבנויה", לעומת זאת, שאפתני בהרבה. הוא מעוניין שברגע נתון יעמדו עשרה מיליון איש בתוך שדרת הפרפר – השדרה המלכותית שמתוכננת להקיף את הרכסים החולשים על הר הבית: מארמון הנציב דרך הר ציון, אזור העירייה, מוזיאון רוקפלר והר הזיתים. השדרה תקיף שטח בן כ־12 קמ"ר, שכל מי שיעמוד בו יוכל לצפות על הנעשה בהר הבית. בהגדרה הלכתית מכונה השטח שפנימה משדרת הפרפר בשם “מהצופים ולפנים", וחלות בו הגדרות הלכתיות מחמירות על מה שמותר ואסור לעשות מול פני הקודש.

במלים אחרות: מה שמתכנן פורום “ירושלים הבנויה" הוא לייסד במדרונות הצופים אל הר המוריה את התיאטרון הגדול בעולם, שבו יצפו כולם בו זמנית בהתרחשות ממוקדת – הקרבת קרבן הפסח בערב חג הפסח ומעמד “הקהל" המתקיים בכל שבע שנים בחג הסוכות. כל השטח שפנימה משדרת הפרפר יתפקד ברגלים כיחידה אחת.

“הכל בנוי על הבחירה הטופוגרפית של המקום הזה דווקא", משוכנע גינזבורג. “יש מעט מאוד מקומות בעולם שבהם קיים תיאטרון טבעי ובמה ציבורית קרובה ואינטימית".

אין בעולם שני הרים שביניהם הר נמוך יותר?

“בדרך כלל כשזה קורה המרחק בין ההרים גדול מדי. כאן זה בדיוק בגודל הנכון, וכל השטח פרוש על כף ידך. כמי שעוסק גם בשילה הקדומה אני יכול לומר לך שבשילה קיימת תופעה דומה – אזור המשכן גבוה יחסית מסביבתו הקרובה, אך במרחק מה ניצבים הרים גבוהים ממנו. אבל שם הממדים קטנים בהרבה מאשר בירושלים.

“זה סימן שהמקום הזה תוכנן מראש להכיל התרחשות עצומה כזו, ואנחנו בעצם רק משחזרים את מה שכבר היה טמון במקום. גם אם התכנון שלנו שאפתני וגדול ממדים הרבה יותר משנוסה אי פעם בירושלים, ברור לי שהפוטנציאל למימוש בסדרי גודל כאלו היה גלום כאן בעצם כל הזמן. התחושה היא שחזרנו הביתה, וממילא הכל מתאים כמו כפפה ליד".

לפי חלומו של גינזבורג, מיליון בני אדם ימלאו את שטח הר הבית המורחב. הפורום מבקש לעשות להר הבית את מה שהעז לעשות הורדוס: להרחיב אותו, אבל הפעם בממדים משמעותיים בהרבה משביצע המלך האכזר: שטח הר הבית יוכפל ויותר מכך על חשבון הרובע המוסלמי שמצפון לו, וישתרע עד לאזור מוזיאון רוקפלר. באזור הצפוני המוגבה ייבנו אולמות תת־קרקעיים גדולים מאוד שיספקו מסתור משמש ומגשם.

תוכנית המקדש של צוות “ירושלים הבנויה" תואם גם חלק מהתוכניות המוצגות בחזון נביאי התנ"ך, יחזקאל וזכריה. נחל הקדרון התוחם ממזרח את הר הבית יהיה בעתיד שטוף מים, בעוד שבימינו זורם בו בעיקר ביוב. מי ים מותפלים יוזרמו בו אל ים המלח וימלאו את הימה המתייבשת מחדש – במה שיהווה יישום מאוחר של מיזם תעלת הימים הנזכר עוד בחזונו של הרצל.

להבדיל בין קודש לחול

איך תצליח ירושלים להכיל עשרה מיליון בני אדם בבת אחת? ב"ירושלים הבנויה" לא בונים על חדרי מלון, שכיום יכולים להכיל בסך הכל 10,000 אורחים – טיפה בים לעומת החלום. חוק חדש במדינת ישראל של עציון ושות' אמור לתת מענה לחלק מהבעיה: כל מי שיבקש לבנות את ביתו בבירת ישראל יחויב לבנות בו גם יחידת אירוח. הממשלה תתמוך במענקים נדיבים בירושלמים שיבחרו לבנות, והללו אף יורשו להשכיר את יחידת האירוח במהלך ימות השנה בתנאי אחד: שבמהלך הרגלים תימסר יחידת האירוח למשפחת עולי רגל חינם אין כסף. כך אמורים שלושה מיליון עולי רגל להתארח אצל שלושה מיליון ירושלמים. עוד מיליון אמורים להתגורר – החזיקו חזק – בזרוע הימית של ירושלים שתיקרא להלן “ירושלים הימית". “החלטנו שירושלים צריכה סניף שיקשור אותה לים, ויהיה מרכז העסקים של ירושלים. כדי ליצור עיר קודש חייבים ליצור עיר חול, וזו לא תהיה תל אביב".

מה רע בתל אביב?

“התפקיד שלנו הוא למרכז את הארץ סביב ירושלים. בעניין הזה אנחנו קנאים מאוד. תל אביב תישאר כפי שהיא, אבל מרכז הכובד יהיה קשור לירושלים. אנחנו בעצם מייתרים את תל אביב כמרכז העסקים. איננו רוצים כל תחרות עם בירת ישראל. מערכות היחסים בתוך ארץ ישראל חייבות להיות ברורות".

ובכן, עיר החול העתידית תיבנה בדיוק ממערב לירושלים – כלומר, בעצם, באשדוד, שתכונה מעתה: ירושלים הימית. גינזבורג: “כל עיר יבשה, בפרט עיר עולם כירושלים, זקוקה לדריסת רגל בים. ירושלים הימית תהיה העיר המודרנית ביותר בישראל. שם תעמוד הבורסה הישראלית ומרכז העסקים הארצי. כל ענייני החול שאיננו מעוניינים שיתקיימו בעיר הקודש. בחרנו באשדוד בין השאר מכיוון שהנמל הקיים בה גדול בהרבה מנמל תל אביב. ייבנה שם גם שדה תעופה בינלאומי עצום, ובעיר יוקמו מרכז מסחרי ובנקאי שיהיה הגדול במזרח התיכון".

ובכן, בנוסף לשלושה מיליון התושבים, עוד מיליון בירושלים הימית ועוד שלושה מיליון אורחים ביחידות האירוח, יוקמו בהרי ירושלים מחנות עולים לשלושה מיליון עולי הרגל שלא ימצאו פתרון אחר. “הלכנו לאתר מקומות שבהם נוכל להקים מחנות. מדובר בעשרה מחנות של מאתיים אלף איש: כל מחנה עולים יהיה בגודל של נתניה. מלבדם יהיו עוד שני מחנות גדולים בערבות יריחו, וישתכנו בהם חצי מיליון איש. בין החגים יהיו המחנות פארקים לשימוש הציבור. “העיר תדע להיות בהיריון ובלידה שלוש פעמים בשנה", מגדיר זאת גינזבורג. מחנה כזה ייבנה באזור שקיימות בו מדרגות טופוגרפיות בשיפוע של 12­־15 אחוזים, במטרה שמדרגות הקרקע יאפשרו לבנות בתוכן מעין מגירות שבהן יהיה אפשר לנעול במהלך השנה את הציוד הפריק שממנו מורכבים המבנים הארעיים, להמתנה עד הרגל הבא.

גינזבורג: “ירושלים שאנחנו מתכננים תהיה העיר היפה ביותר בעולם, הטכנולוגית והמתפקדת ביותר בעולם, אבל מעל הכל היא תהיה עיר חסד וצדק, עיר מכניסת אורחים ברוח תורת ישראל. אנחנו מאמינים באלטרואיזם. אם אדם יקבל סיוע ממישהו, הוא ייטה גם לתת לאחרים. אדם שיקבל ללא תמורה אירוח ומים זורמים, יעניק גם הוא משלו לאחרים. באדם יש נטייה לנשגב, ובירושלים זה יצליח. ניצור כאן מציאות שכולם יעניקו לכולם".

ומדוע בעצם לא לשדר בטלוויזיה את הטקסים של המקדש, ולהימנע מההפקה המורכבת והיקרה?

“בהחלט אפשרי שאדם ישב בנתניה עם הפיצוחים לידו ויצפה בטקסים במקדש. מצד שני, כמו בימי קדם, המטרה בעלייה לרגל היא שהאדם יעבור תהליך נפשי. הגענו למסקנה שכדי להעמיק את החוויה אין מנוס מלגרום לישראלי מהמניין לקחת פסק זמן ממרוץ החיים ולהגיע בעצמו עם כל המשפחה לירושלים. המטרה היא שאדם יגיע למחנה או לעיר שלושה־ארבעה ימים לפני הרגל ויתפנה מכל עיסוקיו היומיומיים. אנחנו מבקשים בעצם לעצור את הזמן, להתנתק מחיי היומיום ולהתכונן לקראת האירוע המכונן שבו ייפגש כל העם על המורדות הצופים אל הר הבית.

“כשאדם יגיע כבר לתחומי ירושלים, למחנות העולים, לדירות האירוח או לירושלים הימית, תהיה שם תשתית אדירה שמטרתה להביא אותו למרכז, להר הבית. בעשרים דקות יהיה אפשר להגיע מירושלים הימית ומשאר המחנות לירושלים, וחזרה בכיוון ההפוך. הרי כבר כיום קיימות רכבות קליע יפניות שנוסעות 300 קמ"ש ויותר. כמעט טיסה. זו תשתית שתפעל לא רק בחגים. לאדם מגבעתיים שירצה להגיע לים ייקח יותר זמן מאשר לירושלמי שיבקש להגיע לים".

איך תגרום לישראלי הממוצע לסגור את הטלוויזיה באמצע “האח הגדול" ולעלות לרגל לירושלים?

עציון: “כשהמקדש יקום, כך אנחנו מקווים, הוא יהיה מנוע צמיחה אדיר לא רק מבחינה חומרית, אלא בעיקר מבחינה רוחנית. הוא יהיה מגנט למציאות חדשה לגמרי. הוא יביא לצמיחתה של ירושלים כולה ויהפוך למוקד משיכה. מובן שמקופל פה חזון לשינוי תרבותי מרחיק לכת. הייתי מגדיר זאת, לפי שאלתך, במילים 'מהאח הגדול אל האב הגדול', אבינו שבשמיים. המקדש יהיה מגדלור עצום לעם ישראל וגם לאומות העולם. הוא ייצור מציאות לא מוכרת. נכון, קל יותר להראות תוכניות של בתים מאשר להמחיש שינוי תרבותי. מצד שני, המיזם הזה, והספר ואתר האינטרנט שיבואו בעקבותיו, אמורים לשדר אווירה תרבותית של עיסוק בקודש והשראת שכינה שייצרו רצון בציבור להתקרב למהלך ולהיות חלק ממנו".

בדיקה מקצועית שערכה חברת תחבורה ידועה מאוד בישראל במיוחד למען צוותו של עציון, הביאה למסקנה שכדי לשנע עשרה מיליון איש אל שדרת הפרפר בתוך שעות ספורות דרושים 57 רציפי רכבות תת־קרקעיים שיפעלו בו זמנית. עציון: “קבענו חוק, שבחגים הרכבות לא יעברו פנימה לתוך שדרת הפרפר. שם הכל נעצר ומשם הולכים ברגל. שום רכב ממונע לא יעבור מלבד רכבי חירום או תמיכה בנכים. מסועים ייפרשו על ההרים ויסייעו לכל קשיש או תשוש לנוע פנימה מהשדרה ללא קושי. אם תהיה שם תנועה חופשית של כלי רכב, תיפגע אווירת הקודש שאנחנו מעוניינים להשרות. כל מי שבא למקום הזה צריך להרגיש קדושה".

עציון מצפה להתגייסות בינלאומית שתאפשר את המיזם, מתוך הבנת חשיבותו: “תוכנית מרשל לשיקום אירופה אחרי מלחמת העולם השניה היא דוגמא מצוינת. נבנתה תוכנית בינלאומית שבה המדינות המנצחות משקמות את המדינות המפסידות מחורבותיהן. לא היה צורך לשכנע למה זה נחוץ. לכולם היה ברור שאירופה צריכה להשתקם ולשוב ולהיבנות – אז למה בעניין ירושלים יהיה פחות ברור לעולם שהיא צריכה לחזור ולהיבנות?"

כמה זה עולה לנו

כדי להעביר את מרכז ירושלים מהעיר החדשה אל העיר העתיקה, בפורום של עציון נחושים מאוד לבטל את החלוקה בין מזרח ומערב בירושלים. לדברי שלמה נאמן, “הציונות כבר בנתה לעצמה מקדשים בהר הרצל ובגבעת רם. היא הקימה את יד ושם, את בית העלמין הצבאי ואת חלקת גדולי האומה, והתיימרה לבסס כך את זכותנו להתגורר כאן: אנחנו כאן בגלל אושוויץ, אנחנו כאן בזכות הנופלים. זה באמת עבד, אבל הגיע הזמן ללכת הלאה, מזרחה, מהר הרצל ומגבעת רם להר הבית".

לפי תוכניות הצוות, קריית השלטון תעזוב את גבעת רם שבמערב העיר ותתרכז על המורדות שפנימה משדרת הפרפר או ממש על גביה. משרדי הממשלה העיקריים ימוקמו בגבעת חנניה, הצופה אל ההר, וכך גם בית המלך (כן, הם חוזים שיהיה אז מלך – כל הפרטים בספר “ירושלים הבנויה" העתידי) ובית הנבחרים (שהוא בעצם הכנסת, שתמשיך לתפקד במקביל לבית הנבחרים העליון, הסנהדרין, שימוקם במקדש). לצדם יהיו מוסדות הקשורים אל המקדש, מתחם מקוואות גדול, ו"בית קרן השיר" - שילוב של האקדמיה למוזיקה עם מכון לפיתוח שירת הלוויים במקדש.

במורדות הר הצופים, מול שער האריות שדרכו נכנס צה"ל לירושלים העתיקה במלחמת ששת הימים, יוקם “בית דברי הימים", מוזיאון זיכרון היסטורי שיסמל את המחיר ששילם עם ישראל כדי לשחרר את ירושלים. גם שער הרחמים ייפתח מחדש. במקום ארמון הנציב של היום ייבנה “בית האומות", שישמש מרכז קליטה לעולי רגל שאינם יהודים. מדרום לו ישוכנו השגרירויות הזרות, שכיום כולן שוכנות בתל אביב.

מסגד אל־אקצה שבדרום הר הבית יפורק ויועתק, ותחתיו יבנה היכל “שערי משפט": מבנה מפולש שישחזר את מבנה הסטיו המלכותי של הורדוס, ועל גביו, בשבע קומות, ייבנו יציעים שמהם אפשר להשקיף אל העבודה במקדש. היכל הספר יועתק להר ציון וכן הספריה הלאומית, במתחם שיכונה “קריית ספר". המבנה יצפה אל פני המקדש ויהיה למרכז לימודי היהדות הגדול בעולם. גבעת רם תנוקה כמעט לגמרי ממתחמים ממלכתיים חשובים, והאוניברסיטה העברית תעבור כולה אל הר הצופים.

בפורום “ירושלים הבנויה" משוכנעים שאת גבעת רם יש להנמיך, בעיקר בשל החטא הגדול – העובדה שהיא שוכנת במערב העיר ובמשך עידן שלם ביקשה להחליף את המרכז ההיסטורי שבהר הבית. מבחינת צוות “ירושלים הבנויה" זהו פשע בלתי נסלח, והם גוזרים על גבעת רם להפוך ל"חצר האחורית" של ירושלים, כפי שהיה במשך דורות הר הבית.

מיזם “ירושלים הבנויה" עתיד לצאת בשנים הקרובות כאלבום תמונות שמטרתו להמחיש לקורא עד כמה גדול החלום היהודי. בהמשך יש תוכניות למכון מחקר, אתר אינטרנט ומרכז מבקרים שיציג את החזון לכל מבקר בירושלים. מתי יצא הספר לאור? אין תאריך יעד. יש עוד המון נספחים שצריך להוסיף, ובין השאר נספח הידרולוגי, נספח שימור עתיקות ונספח כלכלי שיעריך את היקף עלותו של המיזם המתוכנן. לכל מבנה או יצירה פיזית יתווספו בספר מאמרי תוכן שידברו על החזון שמאחוריו.

לפחות ככותרת, מהי הערכת העלות של המיזם כולו?

עציון: “ברור לנו שנספח כלכלי שיענה לשאלה ‘כמה זה עולה לנו' הוא אחד החלקים החשובים במיזם, והנספח הזה טרם נכתב למרות שכבר טרחנו על כך רבות. גם אם איננו כלכלנים, איננו טיפשים. ברור לנו שמדובר בהשקעה של טריליונים רבים. יחד עם זאת, הנספח הכלכלי העתידי יצביע גם על טורי הכנסה ולא רק על טורי הוצאה - הכנסה שתגיע למשל ממכירת שטחי מסחר בעיר המתחדשת, מגיוס כספים במדינות בעולם ומקונצרנים שיהיו מעוניינים להשקיע.

“בנוסף יחודש מס ‘מחצית השקל', שיש הטוענים ששוויו לאדם בודד שקול לשכר עבודה של שבועיים. גיוס כספים מהציבור יהיה מושתת בעיקרו על רצון חופשי והתנדבות, ואני משוכנע שיהיו גם רבים שישמחו לתרום. אין לי ספק שיתקבלו תרומות גם מחוץ לגבולות עם ישראל. ואחרי כל אלה, ברור מאליו שזהו מיזם שלא ייבנה ברגע אחד אלא ייארך שנים רבות".

sofash@maariv.co.il