קודש הוא מה שמחוץ לתחום. הזר. האחר. בית, לעומת זאת, הוא המקום המוכר ביותר, האינטימי.
במושג 'בית-מקדש' מתקיימת סתירה פנימית.
בית המקדש בירושלים אשר נבנה על-ידי המלך שלמה, נבנה שוב בימי שיבת ציון ושופץ לבית מפואר בימי הורדוס, נחשב לביתו של הא-ל וקיומו בירושלים בירת ישראל היתה הסמל להיות הא-ל בתוכנו. משום כך, חורבן הבית באתוס היהודי איננו רק חורבן פיזי על-ידי הרומאים, אלא ראשית לכל הסתלקות השכינה ועזיבת הא-ל את ביתו. התרחקות הא-ל מירושלים וקביעת מושבו מאז החורבן בשמיים הן עומק צער הגלות. משום כך היה הכותל המערבי בכל דורות הגלות סמל וסימן לצער ולגעגוע לימים שבהם היתה אחדות בין הא-ל, העם והארץ.
היום, כשקמה מדינה יהודית ריבונית בישראל והדרך אל הכותל שוב פתוחה, קיימת סכנה תרבותית חדשה והיא: חילול הקודש על ידי נסיון לבייתו. אשליית הבעלות של בני אדם על הר הבית היא חילול הקודש. הקודש ממהותו אינו בבעלות אנושית. הוא המרחב האחר. הא-לוהי. האסור.
הסכנה לובשת פנים שונות: בעלתנות הטוענת לבעלות על המרחב של הר הבית. ליכלוך, גסות, כיעור ורעש, הפעלת אלימות בשם הצניעות, כל אלו מחללים את הקודש ועלולים להוות סיבה נוספת להתרחקות הקדוש ברוך הוא ממה שפעם היה ביתו. היחס הראוי אל הקודש הוא יחס של כבוד ושקט. יחס של 'של נעליך מעל רגליך'. עלינו לבוא אל הר הבית לא כבני בית אלא כבנים המקווים לראות ולהראות.
לראות את קול הדממה הדקה שהיא מעבר לכל רעש, ולהראות את הצד הראוי המבקש משמעות בידיעת מגבלותיו.
למה לפרסם שטויות ?
השבמחקגברתי היקרה את חוטאת לאמת ומוטב באמת שתישארי בדממה דקה
השבמחק