"אינני מאמין בעלייה בחומה, עלייה ההרה. אני גם לא מתנגד לכך, אבל זה לגמרי לא הנושא. לא זה מה שיקרב את המקדש. התהליך הבלתי-נמנע הוא דיון אמיתי בתוך עם ישראל בשאלת ההר, שיענה לשאלה מה הקשר שלנו למקום הזה. וכך, שלא במפתיע, שוב אנחנו חוזרים לשאלת הלב"
 |
| צבי יחזקאלי |
בכל סכסוך והתנגשות בין שני גופים קיימת תמיד גם התגוששות רוחנית פנימית, שהיא בסופו של דבר המכריעה בעולם החיצוני. גם הקמת בית המקדש פירושה קודם כול 'והתקדשתם והייתם קדושים', 'ממלכת כוהנים וגוי קדוש' - ורק אחר כך בנייתו בפועל. נדרש מאיתנו להיות קדושים. זה נשמע כמו מליצה של בעל תשובה שרק עכשיו גילה את האור, אבל זה נכון: כל עוד אדם לא התקדש, הוא לא רשאי להמשיך לשלב המעשי, לבניית המקדש בפועל על ההר.
אין כאן בריחה ממקדש ומההיבט הלאומי של היהדות אלא להפך - כך אני קושר אותם חזק יותר לקרקע. התהליך מתחיל כמהלך פנימי, אבל הוא לא נגמר ככזה. כל מטרתו היא להתקשר למגנט הגדול הזה, למקדש. כשמדברים איתי על אמיתוֹת לאומיות ודתיות כמו המקדש, אני חותר תמיד לשאלה אבל מה הקשר שלי לבית המקדש שקיים שם, על הר הבית.
באתי מעולם חילוני שבו לא היה לי קשר למקום הזה, וזאת מהסיבה הפשוטה שלא חייתי בקדושה. כשיש לאדם קדושה פנימית, ממילא הוא נמשך למרכז האנרגיה הרוחנית שלו, מרכז הקדושה והטהרה על פי תורתנו – בית המקדש. לא יכולה להיות לאזרח ישראלי זיקה למקדש אם לא תהיה לו חוויה רוחנית-דתית, או לפחות הבנה של מקום החוויה הדתית. אחרת העניין ייראה לו כמריבה על פיסת נדל"ן או כנושא ארכיאולוגי. באיזשהו שלב שאלתי גם אני את עצמי למה לריב על זה כל כך, הרי אלו רק אבנים.
אינני מכחיש שבעיות הקשר שעליהן דיברתי הביאו למסירת מפתחות הר הבית בשנת 1967 לווקף. הרי אם נפלה לידך אבן יקרה ולא ידעת שהיא כזו, טבעי שתיפטר ממנה כלאחר יד. לו ידעת שזו אבן יקרה, לא היית מעז לעשות זאת.
אינני מתכוון להיכנס לשאלה אם הסרת מבנים מוסלמיים בהר יכולה להביא להתקדמות כלשהי לקראת המקדש; אינני מאמין שאיזשהו טרקטור מסוגל בכלל לזרז משהו בעניין כזה. אל תעירו, אל תעוררו ואל תדחקו את הקץ. כל עוד אחשוב שהפתרון לבעיה נעוץ בהבאת טרקטורים שישנעו מבנה מסוים משם לכאן, ממילא אזניח את העבודה הפנימית. אבל הכול מתחיל פנימה. הרי גם אם יודיעו לי כעת שהבית השלישי בנוי, עדיין נשאלת השאלה מה אני מרגיש כלפיו. מה אני יכול לעשות בו? מה שווה לי קורבן אם אינני מרגיש קשור לכך? הרי אם ייבנה עכשיו בית המקדש, הוא לא ידבר לחילונים.
נכון, לא אשב על הגדר ביום שייבנה המקדש, אבל אני בונה פה משהו שיהיה הכרחי ביום שהדבר הגדול יתרחש. אני מכין את עצמי כבר לרגע שבו החומה תיפול, ופירושה של ההכנה הוא להשתדל להיות אדם עם לב. התרבות המערבית העלימה את הלב, וזו אחת הבעיות הקשות שבה. רמת הגירויים כיום, הקפיצות והדילוגים משאירה את האדם נבוך מאוד. לא נכון גם להגיד שלדתיים יש בהכרח מציאות חיים פנימית. בכלל לא; על מציאות פנימית צריך לעבוד כדי לרכוש אותה, צריך להזיע.
אינני מאמין בעלייה בחומה, עלייה ההרה, וגם לא מתנגד לכך. זה לגמרי לא הנושא כאן. מי שרוצה יעלה, כל אחד לפי פסיקות הרב שלו - אבל לא זה מה שיקרב את המקדש. מצד שני, אני מודה, בעלייה יהודית להר יש הודעה לעולם הערבי ששנית לא יינתנו לו המפתחות. הערבים מצדם עסוקים באובססיביות בטענה שהיהודים מעוניינים להרוס את אל-אקצה ולבנות את בית המקדש. זו מגמה של מאה השנים האחרונות. כיום אין בעל בית לאל-אקצה. לו היה שם בעל בית, אני מעריך שביום מן הימים היה צריך לשנות שם את הסטטוס-קוו, אבל זה לא יכול לקרות כל עוד אין שם בעל בית.
התהליך הנדרש והבלתי-נמנע הוא דיון אמיתי בתוך עם ישראל בשאלת ההר. לא עוד שיח של "אלה רוצים לפוצץ ואלה מבקשים להבעיר את המזרח התיכון"; זה חייב להיות דיון ציבורי רציני יותר, שיענה לשאלה מה הקשר שלנו למקום הזה. וכך, שלא במפתיע, שוב אנחנו חוזרים לשאלת הלב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה