מעולם לא נאסר רשמית על יהודים לקיים פולחן בהר הבית, אבל החלטת ממשלה מ־ 67‘ שאפילו לא עלתה להצבעה, נשמרת בקפדנות כמו שאף חוק אינו נשמר. פעיל ההר יהודה גליק מקווה כי כעת, בעקבות שביתת הרעב שקיים, נפתחה הדרך לשינוי. אך עד שהשינוי הזה אכן יתרחש, חבישת כיפה, השתחוויה ואפילו הזזת עפר ימשיכו להיחשב לפרובוקציות מסוכנות
מאת: ארנון סגל / מקור ראשון
יהודה יעלה
 |
| האישום: תפילה לשלום המדינה. יהודה גליק |
אחרי 12 ימי שביתת רעב וחמישה שבועות של הרחקה מהר הבית, סוף סוף יש ליהודה
גליק סיבה לחייך, וזה לא דבר של מה בכך. ב-46 השנים החולפות לא היו לפעילי הר הבית
היהודים הרבה סיבות לחיוכים. מפקד מחוז ירושלים, זה שבדרך כלל גליק ואנשיו רגילים
לרדוף עד בוש אחרי פקודיו, התקשר ביוזמתו לגליק והפציר בו לקטוע את שביתתו ולשוב
ולעלות במעלה העץ בואכה שער המוגרבים.
כזה דבר עוד לא קרה. גליק ללא ספק קבע כאן סטנדרטים חדשים של מאבק. ימי
הרעב שלו שסוקרו היטב בתקשורת, מעורבלים בסערה שעוררה ועדת הפנים של הכנסת בשל
פיצוץ ישיבתה בידי הח"כים הערבים וגם נושא התקנות שעליהן שוקד סגן שר הדתות
אלי בן דהן – הביאו את נושא הר הבית בשבועות האחרונים לפתחם של מאות אלפי ישראלים
שעד כה הנושא היה רחוק מאוד מעולמם. לפתע החלו רשויות הביטחון לספוג ביקורת בשל
מדיניותן כלפי יהודים דתיים בהר. פתאום נחשפו רבים לצד המגוחך של התנהלות רשויות
החוק. למשל לעובדה שהמשטרה הוסיפה בכתב ההרחקה של גליק מההר את המשפט המרתיע:
"לא למותר לציין כי התנהגותו של הנדון בימים רגישים ונפיצים אלו עשויה היתה
להוביל לאירוע סדר בהר הבית ולגבות נפגעים בנפש" – אך הודתה לבסוף במכתב
לעורך דינו של גליק ש'התנהגותו המדוברת של הנדון' היתה פשוט אמירת תפילה לשלום המדינה
וחיילי צה"ל ותפילת 'עלינו לשבח'.
אגב, הייתי שם איתו באותו בוקר שבו נעצר בהר והורחק ממנו, ו' בחשוון,
יום ציון עליית הרמב"ם להר הבית לפני 848 שנים. טענות המשטרה נגדו (נגד גליק,
לא נגד הרמב"ם) אינן נכונות אפילו במקצתן. הביקור ההוא נפתח כרגיל בצעקות של
נשים מוסלמיות המקבלות מילגה חודשית מראאד סלאח כדי לצווח נגד היאהוד, אבל המשטרה,
במקום להשתיק אותן, הורתה דווקא לגליק להנמיך קול בעת ההדרכה. כמה מחברי הקבוצה
התרעמו על הדרישה, אבל גליק עצמו ציית ללא עירעור לכל הוראות השוטרים, על המקוממות
שבהן, ואף שידל את שאר הנוכחים לא להשקיע אנרגיה בוויכוחים עימם.
אם כך למה הורחק גליק? מכיוון שהמשטרה כנראה מאוד לא אוהבת את המיזם
החדש שהפעיל, מיזם הליב"ה [=לחופש יהודי בהר הבית], שנועד להביא אל ההר המוני
יהודים שעד כה הדירו רגליהם ממנו במשך 46 שנות השלטון הישראלי. רשויות החוק חוששות
ככל הנראה שהיוזמה של גליק (בתמיכתה הכספית של קרן 'נחלת עצמאות ישראל') עלולה
לשנות מהיסוד את הסטטוס קוו הנוח מבחינתן, שבמסגרתו ההר הוא נחלתם של מוסלמים
ותיירים בעיקר, בתוספת קומץ יהודים שולי שהיחס הניתן לו בהתאם. לא עוד.
לקח למשטרה זמן לקלוט שגליק נהנה מתמיכה ציבורית נרחבת, שפירוסמיו
בפייסבוק מעוררים גלי אהדה ואפילו התרגשות. באיחור הבינו שם שהעליה המשמעותית ברמת
ההתעניינות של הציבור היהודי, בפרט הציוני-דתי בהר הבית, כבר איננו מאפשר למשטרה
לפעול בכלים שבמשך 46 שנים ועד לפני שנתיים-שלוש היו עוברים ללא מחאה. כיוון הרוח
השתנה.
הכותל? מקום ללא כל מורשת
 |
| “עם ישראל
נעמד מול קיר שחוסם אותו פיזית, פסיכולוגית ותודעתית“. הכותל המערבי |
גליק עצמו נחשף לנושא הר הבית לגמרי במקרה, לפני שלושים שנה. כבחור
ישיבה הוא הזדמן להרצאה של יהודי חרדי בשם הרב יוסף אלבוים בבית הכנסת של רחוב
מקור חיים בירושלים, שדיבר על חשיבות העליה להר הבית. עד אז ההר היה מבחינת גליק,
כמו רוב מוחלט של הציבור הדתי, מחוץ לתחום, איסור 'כרת'. גליק החל לרחרח אצל
רבותיו בעניין וגילה להפתעתו שאין איסור, רק חובה לטבול ולהתרחק מנקודות מסויימות
בהר. הוא עלה ההרה אבל כעדותו, "לא באינטנסיביות גדולה מדי".
האסימון נפל רק בתקופת ההתנתקות. גליק, שכיהן אז כדובר משרד הקליטה,
התפטר מתפקידו והיה לעובד המדינה הבכיר ביותר שנטש את מִשֹרתו במחאה על עקירת
היישובים. "כמו רבים מאיתנו גם אני חוויתי אז חווייה קשה מאוד, אבל עיקר
המועקה אצלי נבעה מכך שחשתי שהציבור הדתי לאומי איננו 'מכוונן מטרה'. קיבלתי הצעה
לנהל את מכון המקדש ומיהרתי לקפוץ עליה".
מאז הפכו הר הבית והמקדש למרכז חייו של יהודה גליק. "במהלך
התקופה שעבדתי במכון המקדש הרגשתי שעם ישראל מתקשה להבין את מהות המקדש, מהסיבה
הפשוטה שאפילו להר הבית הוא איננו מגיע. למדתי באותה תקופה בקורס מורי דרך
כשכוונתי הברורה היתה להביא את עם ישראל להר הבית. לאחר שסיימתי את הקורס הקמתי את
הקרן למורשת הר הבית כתגובה להקמת הקרן למורשת הכותל המערבי – מקום שלהבנתי אין לו
מורשת כלל. התחלתי להביא אנשים להר הבית. לשמחתי הרבה בשנים האחרונות התאחדו כל
הגופים הפועלים בנושא המקדש למטה משותף. אלא שעם הצלחתנו להביא יותר ויותר את ההר
לעם ישראל ואת היהודים להר, גילינו שהמשטרה עדיין מתייחסת ליהודים המבקשים לעלות
להר כמטרד במקרה הטוב ולעיתים, אני מצטער שאני מתבטא כך אבל זו התחושה, ממש כאוייב.
"הר הבית הוא הלב של כל התנ"ך ובעצם של היהדות כולה. מצוות שבת,
לשם השוואה, נזכרת בתורה בכשלושים פסוקים בלבד, ענייני כשרות בכחמישים פסוקים,
ואילו המקדש מככב בלא פחות מאלף פסוקים. זה כל כך לא פרופורציונאלי, עד שהייתי
אומר שניתן לסכם את כל חמשת חומשי תורה בכך שא-לוהים ברא את העולם במטרה שייבנו עבורו
מקדש וכך הוא ישכון בעולם. להבנתי, סיומו של תהליך שיבת עם ישראל לארצו, הדבר
המדהים ביותר שקרה בתולדות האנושות שאין בכל תולדות העמים אירוע מקביל לו, קשור
בכך שעם ישראל, ובעצם כל העמים, יקראו בשם ה' מהר בית ה'.
"לצערי עקב תאונה היסטורית, בעשרות השנים האחרונות עם ישראל נעמד
מול קיר שחוסם אותו פיזית, פסיכולוגית ותודעתית מהיעד הזה. חלק מהטרגדיה ההיסטורית
היתה העובדה שמשום מה חדרה לתודעה הטענה שכביכול קיים איסור הלכתי לעלות להר הבית,
טענה שאין לה שחר. האיסור היחיד על עליה להר הוא זה שהטילו עלינו אויבינו מאז
הביזנטים, דרך הצלבנים, הממלוכים והעותמאנים".
משהו משתנה בזמן האחרון מבחינת היחס היהודי-מסורתי להר הבית?
"בשנים האחרונות מתרחש שינוי עצום. בסקר שערכנו ממש לאחרונה
גילינו נתונים שלא התקרבנו אליהם מעולם והדהימו אותנו. לדוגמא, מתברר ש-78%
מהציבור הדתי-לאומי רואים חשיבות בעליה להר הבית".
חשבת שהשביתה תסתיים ככה, במובן מסויים כל כך מהר? בעצם המשטרה
התקפלה.
"להצלחה במאבק שלי חברו שלושה גורמים. ראשית, ידעתי במאת האחוזים
שהצדק איתי. נעשה לי עוול ללא כל סיבה. המניע של מניעת כניסתי להר הבית היה לא
מוצדק בעליל. לא עשיתי דבר וחצי דבר שונה מכל מה שעשיתי במאות ההדרכות שלי בהר
הבית. הסיור היה מצולם מתחילתו עד סופו. גם המשטרה ידעה שהיא נקטה פה צעד שנבע
מסיבות לא ענייניות והיתה צריכה איזשהו סולם כדי לרדת מהעץ.
 |
|
הרב מיכה פלד.
שעות ארוכות באזיקים,
ב"עוון"
שירת התקווה בהר הבית.
|
"סיבה נוספת להצלחה היא שהיעד שלי היה ברור ובר השגה. לא קבעתי
יעד שההיתכנות שלו בעת הזאת קשה עד בלתי אפשרית. רציתי לחזור להר הבית מבלי צורך
להיכנס למערכת המשפטית, שלמרות שידעתי שהיא בוודאי תגן עלי, היא איטית ברמות בלתי
מתקבלות על הדעת. יתרה מכך, איימתי על המשטרה שכל יום שאני מורחק מההר יעלה לה
ביוקר. מכיוון ששם ידעו שאין כל סיבה להרחקה, הם הבינו שתביעת נזיקין תעמיד אותם
כשידם על התחתונה.
"אם המשטרה תרצה ללכת בדרך של הידברות ולפתור מחלוקות, היא תמצא באירגוני
הר הבית שותפים מלאים. גם למען האינטרס שלה עדיף לה לקיים עמנו הידברות ולא לנהל מלחמה,
אבל אנחנו בהחלט ערוכים לפעילות ונערכים בכל הכלים החוקיים העומדים לרשותנו – לדורון,
לתפילה ולמלחמה. אני מזהה באופן מובהק את גלי העלייה היהודיים להר הבית הצפויים
בקרוב. אם המשטרה תעדיף להציב מחסומים, העסק עלול להתפוצץ. אם במקום זאת המשטרה
תהיה קשובה לצרכים של היהודים המבקשים לעלות להר, נסייע ככל יכולתנו.
"אין לי ספק שבמאבק חוקי, אך נחוש ובלתי מתקפל נצליח להביא את
השינוי. לשם כך אנחנו בהחלט זקוקים לכמה שיותר אנשים שיהיו מוכנים להיות שותפים
במאבק הזה, שאין צודק ממנו. קשה לי לדעת מה תהיה תגובת המשטרה, אך אילו יכולתי הייתי
מייעץ לה לאחד כוחות עמנו וביחד להביא את השינוי שכל עם ישראל ירוויח ממנו, כולל
משטרת ישראל".
המפתחות נמסרו מזמן
 |
| ציציות בחוץ יוצרות עיכוב של שעה וחצי. מבקרים יהודים בהר |
הבעיה היא שיש פיל גדול באמצע החדר שאסור לדבר עליו: הר הבית נתון
בריבונות ירדנית. הסוד הכמוס של רשויות החוק, זה שממש אסור לגלות, הוא שבהר הבית
הוואקף קובע. ליתר דיוק, השר הממונה על הוואקף, שר ירדני. ליתר דיוק, מי שמינה
אותו – מלך ירדן עבדאללה. ולמה זה כה כמוס? כי בפשטות מדובר על עבירה על חוק יסוד
ירושלים בירת ישראל: "חוק יסוד זה... בא לאסור על העברת כל סוג של סמכות
שלטונית או עירונית המתייחסת לתחום ירושלים לידי כל גוף שאינו פועל מכוח חוק של
מדינת ישראל". והרי המנטרה האהובה ביותר על הפוליטיקאים הישראלים היא
"ירושלים המאוחדת תישאר בריבונות ישראל לנצח נצחים".
רק הבנת העובדה הזו תסביר כמה התרחשויות מוזרות מאוד בהר, כאלו שלא
היו קבילות באף אתר אחר במדינת היהודים. למשל, העובדה שהמפתחות לכל מבני ההר,
המקום הקדוש ביותר לדת היהודית, נתונים בידי הוואקף. למשל העובדה שהמשטרה נמנעת מלסגור
את ההר כליל לכניסת מוסלמים (מלבד שלושה ימים בספטמבר 2000, לפני למעלה מ-13
שנים), אבל סוגרת אותו ליהודים על ימין ועל שמאל. רשויות החוק נרתעות אפילו מלמנוע
אירועים ערביים שאינם דתיים המתקיימים בהר, כדוגמת משחקי כדורגל (מלבד למראית עין
בעת שקבוצות יהודיות עוברות בסמוך ומבקשות להפסיק את המשחק, וגם זה לא תמיד) וזאת
למרות צו בג"ץ מפורש המורה זאת ולמרות הוראת השר לביטחון פנים בעניין. דגלי
כל העולם המוסלמי, מתורכיה ועד החמאס מונפים בהר, כרזות עם תמונת היטלר נישאות בו וקבוצות
מוסלמיות יכולות להתקהל בו באופן בכל נקודה נתונה סביב יהודים שומרי מצוות העולים
להר – והמשטרה איננה מעזה לקטוע זאת, ואוכפת באדיקות רק הכנסת דגלי כחול-לבן למתחם
והנעת שפתיים יהודיות בו.
הצידוק החוקי לעניין הוא כמובן החלטת הממשלה מ-67'. מפקדי מחוז
ירושלים ודובריו לדורותיהם כבר למדו בעל-פיה את סעיף ג' בהחלטת הממשלה 761. "משיעלו
בכניסה להר הבית מתפללים יהודים יופנו על ידי כוחות הביטחון לכותל המערבי".
אף חוק יסוד בימי מדינת ישראל לא נשמר בקפדנות כפי שנשמרת החלטת הממשלה ההיא
מי"ד באב תשכ"ז, 20.8.67. רק בשלה נעצרים עד היום יהודים בתחומי ההר אם
אך הניעו את שפתיהם בתפילה או ההינו להשתטח על הרצפה.
אבל זו פשוט הטעיה. מעולם לא החליטה ממשלת ישראל לאסור על יהודים
פולחן בהר הבית. אפילו להפך: רבים משרי ממשלת אשכול המנוחה הביעו בקול את חששם
מהחלטה גורפת שכזו, אם וכאשר תועבר בממשלה. מרוב חשש להשלכות היסטוריות כתוצאה
מהחלטה כזו, הם מעולם לא העזו להעלות אותה להצבעה. הנוהג הקיים בהר הבית, הרואה
בנענוע שפתיים יהודיות בהר פרובוקציה, הוא פשוט תוצאה של התקבעות אי ההכרעה
בעניין. של קריצות, העלמת עין מכוונת והסכמות שבשתיקה.
נכון, אמנם קיימת החלטת ממשלה המסמיכה את המשטרה לאכוף בהר איסור
פולחן יהודי, אך זאת במקרה מסויים וחד פעמי בלבד: תפילת יהודים שיזם הרב הצבאי
הראשי דאז, הרב שלמה גורן, ושתוכננה להתקיים ברוב עם בשבת 'נחמו' תשכ"ז
בתוככי הר הבית. שני הסעיפים הראשונים עוסקים במפורש בעניינו של הרב גורן.
אגב, בפרוטוקול וועדת השרים לענייני המקומות הקדושים מאותם ימים בקיץ
67' רשומות גם כמה הצעות החלטה שנדחו. אחת מהן היתה: "למנוע תפילה מאורגנת של
לא מוסלמים עד ליום א' הקרוב". הוועדה קבעה אפוא שהמתפללים יופנו אל הכותל,
אך סירבה לקבוע שאם בכל זאת יעלו אל ההר תיאסר עליהם התפילה, ואפילו באותה שבת.
וחוץ מזה, גם אילו היתה החלטת ממשלה האוסרת תפילה, לא היה האזרח חייב לציית לה.
אזרח בישראל איננו כפוף להחלטות הממשלה, אלא לחוקי המדינה.
אם לא די בהחלטת הממשלה שאיננה, באות 16 עתירות שונות לבג"ץ מאז
שנת 93' ומבהירות היטב עד כמה רעועה המשענת החוקית שעליה מסתמכות הרשויות. בכולן
כאחד פסק בג"ץ שזכות התפילה בהר איננה ניתנת לביטול. למשל אהרון ברק (בג"ץ
2725/93): "נקודת המוצא העקרונית הינה כי לכל יהודי הזכות לעלות להר-הבית,
להתפלל עליו, ולהתייחד עם בוראו. זהו חלק מחופש הפולחן הדתי; זהו חלק מחופש הביטוי".
ושוב בבג"ץ 4044/93: "זכותו של העותר לתפילה על הר-הבית אינה שנויה
במחלוקת. בכל הנוגע לחופש הפולחן הדתי וחופש הביטוי, נדרש נזק ממשי שהסתברותו היא
קרובה לוודאי כדי להצדיק הגבלתן של חירויות אלה".
ותיאודור אור בבג"ץ 3374/97: העותר, כמו כל אדם בישראל, נהנה
מחופש המצפון, האמונה, הדת והפולחן. במסגרת זו עומדת לו הזכות לעלות אל הר הבית
ולהתפלל שם". ודורית בייניש בבג"ץ 4776/06: "אין די בחשש ערטילאי
או רחוק לשלום הציבור שייגרם אם תמומש זכות עלייתו של העותר להר הבית. יש צורך
בחשש קונקרטי המצביע על סכנה קרובה לוודאי לפגיעה קשה בביטחון הציבור. הערכת קיומו
של חשש כאמור תעשה על-יסוד מידע מבוסס המתייחס לא רק לניסיון העבר הרחוק אלא גם
לניסיון העבר הקרוב או מידע באשר להווה; והכל בהתחשב בנתוני הזמן והמקום בעת בחינת
הבקשה וכלל נסיבות העניין בכל מקרה קונקרטי".
אלא שבשטח דבר לא משתנה. בג"ץ יאמר את דברו, שרים יפנו למשטרה בבקשות
בכתב, עורכי דין יוכיחו באותות ובמופתים שמעולם לא הועברה החלטה מחייבת האוסרת
תפילה – ובשטח נראה שהשילטון הביזנטי בהר נמשך. האביב הישראלי עוד לא הגיע אליו,
רק האביב הערבי, והמשטרה מזהה כאיום דווקא את חובשי הכיפה העולים להר, ולא את
זורקי בקבוקי התבערה המוסלמים בו.
רק בשבוע שעבר הודה בכך במפורש נצ"מ אבי ביטון, מפקד מרחב דוד בירושלים
במהלך עדות במשפט שמנהל נגדו יהודה גליק: "יהודי שעולה להר הבית מייצר איום
כפול", התבטא שם ביטון בלשונו הזהב, "פעם אחת מצד המוסלמים, שרובם
קיצוניים, כלפי הקבוצה". את האיום השני לא תיאר ביטון. כנראה חש מגוחך לומר
שמילמול הפסוקים של בני הקבוצה מאיים גם הוא על שלום המזרח התיכון. עו"ד
ויסולי, בא כוח התובע, ביקש מביטון לתאר את החזות החיצונית של אותם יהודים ה"מייצרים
איום". ביטון לא התבלבל: "יהודים עם ציציות בחוץ".
לאחרונה חשף כתב ערוץ 10 רועי שרון את העובדה שלקבוצות היהודיות
נוספים שוטרים סמויים, שוב מתוך חשש עצום ומשונה ממה שחברי הקבוצות הללו מסוגלות
לחולל. צריך להזכיר שבעוד יידוי אבנים ובקבוקי תבערה מהצד המוסלמי הוא חזון נפרץ,
לא ניתן למנות כמדומה אפילו אירוע בודד כזה שהתבצע בהר מהצד היהודי. יהודים נעצרים
בהר הבית בעוונות אחרים לגמרי. ובכל זאת, בעשרת השערים שדרכם נכנסים להר מוסלמים
בכל הימים וכמעט בכל השעות לא הציבה המשטרה אפילו מגנומטרים, אבל ליהודים דתיים
מכניסים ידיים לכיסים וגם מפשיטים לעתים.
אל תיגע בגדר
נראה שההחלטה להכפיף את שוטרי ישראל לוואקף בכל הקשור למה שמתרחש בין
כותלי המקום הקדוש בעולם הוא הרבה מעל לרמת קציני המשטרה שבשטח, ובכל זאת נראה
שהללו הפנימו היטב את העניין ככלות 46 שנה. בהקלטה שנערכה בסתר במפגש שהתקיים לפני
שבועיים וחצי בין עו"ד אביעד ויסולי, נציג תנועות הר הבית, לבין היועץ המשפטי
של מחוז ירושלים במשטרה מיכה פרנקנבורג ומפקד מרחב דוד אבי ביטון, נשמעים נציגי
המשטרה מסבירים לויסולי מדוע נוכחות אנשי הוואקף בצמוד לקבוצות של יהודים שומרי
מצוות דווקא טובה ליהודים. אפילו אינטרס שלהם. לדעתם, כך במפורש, נוכחות אנשי
הוואקף "מרגיעה את המוסלמים הקיצוניים בהר" וכך האחרונים אינם תוקפים את
הקבוצות היהודיות. כך במפורש. פרנקנבורג, ביטון וחבריהם אינם מעלים כלל על הדעת
לסגור את ההר בפני אותם קיצוניים מוסלמים.
 |
| מדגלי כל העולם המוסלמי ועד כרזות של היטלר. הפגנה בהר הבית |
התנהלות רשויות החוק בהר נעשית באופן שונה לחלוטין מאשר כל מקום אחר
בארץ. כך, למשל, הנהלים במתחם נותרים בכוונה תחילה בלתי כתובים. המשטרה מסתפקת
בתידרוך בעל פה של קבוצות יהודיות 'עם ציציות', ובה מסבירים שאסור לחברי הקבוצות
הללו להתפלל, אסור לקרוע קריעה, להשתחוות, להניף דגלים וכרזות, לקטוף עלים (!),
ליטול עפר. מי שלא הקשיב קשב רב במהלך התדריך, או אפילו נקט במעשה של מה בכך שלא
צויין במפורש בהוראות, אך שהיה נראה בעיני איש הוואקף המלווה או השוטרים
כפרובוקציה, עלול למצוא עצמו במעצר, מורחק מההר לצמיתות – ללא שיידע כלל שהפעולה
שבה נקט אסורה מבחינת המשטרה.
ביום ראשון השבוע הורה השוטר שליווה את הקבוצה שעמה עליתי להר לחברי
הקבוצה שומרי המצוות לא להישען על גדר אבן במזרח ההר, וזאת לאחר שאנשי הוואקף
העירו על כך. שעה קלה קודם לכן עוכב בהר לחקירה תום ניסני, צעיר ישראלי לא דתי
מעפולה, לאחר שהוואקף זעם על העובדה שהבחור חבש כיפה בהר, בעוד שאת עמדת הבידוק
עבר על תקן תייר מהמניין (מאחר שקבוצות של שומרי מצוות נאלצו להמתין באותו בוקר
בכניסה במשך שעה וחצי בעוד התיירים זורמים פנימה). האם קיים איסור רשמי להישען על
גדרות בהר או לחבוש כיפה רק בתוככי ההר? כמובן שלא, אבל שאלת החוקיות לא מפחיתה
בכהוא זה מיכולתם של שוטרים לעכב יהודי שומר מצוות בעוונות פעוטים כאלה ואף
להרחיקם מההר לנצח.
במפגש המדובר בין עו"ד ויסולי לקציני המשטרה לפני כשלושה שבועות,
זה שהוקלט בסתר, הפציר ויסולי במשטרה להעלות על הכתב את נהליה אחת ולתמיד. ויסולי:
"אם אתם חושבים שיש חוק בעניין הזה, בבקשה תכתבו תקנה ויאשרו את זה בכנסת,
ויפורסם פרוטוקול, ואז נקיים את החוק. אם בחוק יהיה כתוב שאסור לומר 'עלינו לשבח',
אבל מותר לברך 'שהכל נהיה בדברו', בבקשה. הרי בג"ץ קבע שעל המשטרה להגדיר
ברחל בתך הקטנה מה מותר ומה אסור".
נצ"מ ביטון: "אני חושב
שהדברים ברורים".
ויסולי: "אל תגיד
ככה. לי אישית לא ברור".
פרנקנבורג: "מותר
לאדם לשיח עם קונו בלי סממני תפילה גלויים".
ויסולי: "אז תכתוב
את זה".
וכאן שלף פרנקנבורג את המרצע מהשק: "ההחלטה לא לכתוב היא על דעת היועץ המשפטי לממשלה בדיון שנערך
בעניין הזה בסוף שנות התשעים".
בהמשך הדיון תהה ויסולי על ההפרדה שעורכת המשטרה במסוף הכניסה להר בין
חובשי כיפות לנטולי כיפות, והכנסתם של הראשונים בקבוצות קטנות בנות עשרה בני אדם
בכל פעם. קציני המשטרה השיבו לו שהדבר נועד להגן על חובשי הכיפות מהאיומים נגדם.
ויסולי התרגז: "באותה מידה אפשר להחליט שאף מכונית לא נוסעת בתוך ירושלים
בשביל למנוע תאונות דרכים, או לאפשר לעשרה רכבים בלבד לנסוע בכל פעם". קציני
המשטרה שמולו לא התרשמו מהטיעון.
ועוד דבר. המשטרה עוצרת בהר יהודים הנחשדים בתפילה או בהשתחוויה, אך
כבר שנים רבות לא הגישה אפילו כתב אישום בודד נגדם. פשוט, אין בחוק הישראלי סעיף
המאפשר לה להאשים אותם, וככל הנראה גם לא יהיה לעולם. מחוקקי ישראל, גם אלו מדגם
2013, יירתעו מלאסור בחוק את התפילה בהר או הנפת דגל ישראל בו. יש גבול. בהיעדר
חוק, הענישה למעוכבים ולנעצרים בדרך כלל היא פשוט הרחקה מההר, לצמיתות או עד
שיחתמו על טופס נהלים שבו הללו מתחייבים "לא להתבלט בהר", "לא
לפרסם פירסומים אודות פעולות שיש בהן כדי להפר את תנאי הביקור בהר" וכן על זו
הדרך. זהו טופס שהמשטרה הסתירה במשך שנים ארוכות, כנראה בשל בעיות קשות בחוקיותו
(עד שנחשף לפני כשנה מעל דפי עיתון זה).
במקרים קיצוניים יבקשו במשטרה להאריך את מעצרם של מפירי הסטטוס קוו
בהר. לא תמיד זה מצליח לה. לפני כחודש, כש-13 מפעילי הר הבית הניפו בו דגל
כחול-לבן, השתחוו והתפללו, דחה בית המשפט המחוזי את בקשתה של המשטרה להאריך את
מעצרם של הראשונים ביממה והורה לשחררם מיידית. כדי להוציא בכל זאת את החשק לעצורים
מלשוב על מעשיהם, הקפידה המשטרה להותיר את המתפללים אזוקים במשך שעות ארוכות. על
העצורים נמנה בין השאר הרב מיכה פלד, רב הישוב בית חורון, אדם בן למעלה משבעים. תמונותיו
כשהוא אזוק הופצו ברחבי הפייסבוק ועוררו זעם ציבורי בלתי מבוטל.
מה שהיה קביל במשך כמעט יובל שנים לא יכול עוד לעבוד, ואת זה כבר
מבינים היטב במשטרה. כל עוד היה מדובר במיעוט קטן של עולים 'עם ציציות' להר ניתן
היה לנהוג בהם באופן מפלה מבלי לחולל מהומה ציבורית, אבל לא כן כשמדובר בעניין שיש
לגביו הסכמה כמעט גורפת, לכל הפחות בציונות הדתית. הרי אם יש עניין אחד שלגביו
קיימת הסכמה כמעט מקיר לקיר בציונות הדתית, מאירגון 'בית הלל' דרך הרב שלמה
ריסקין, הרב יובל שרלו והרב עמיטל ז"ל ועד לרבני יצהר ולרב דב ליאור, הוא
שחשוב לעלות להר הבית ולהתפלל בו. הרבנים הללו חלוקים זה על זה כמעט בכל, אבל
בעניין הר הבית הם משדרים מסר אחיד. ומי שמקשיב היטב לקולות העולים מהשטח יודע שהשינוי
קרוב.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה