פרשת ויגש: נקודת החיבור

גיליון 931 | ד‘ שבט תשע“ד | פרשת ויגש

נקודת החיבור

את העלון אפתח באנקדוטה אישית: לפני יומיים סיימתי לקרוא ספר העוסק בתקופת התנאים, בתקופת חייו של רבי עקיבא. הספר נגמר בחורבן העיר ביתר, מותו של רבי עקיבא והולדתו של רבי יהודה הנשיא – כותב המשנה. סיום הספר טלטל אותי. פעם ראשונה בחיי קלטתי מה המשמעות של גלות במשך אלפיים שנים. אלפיים שנים של ניתוק בתקשורת מה׳; של חיסורים ורדיפות; של קשיים, פחד ומוות. אלפיים שנים של חושך. פתאום הבנתי כמה נורא הדבר, לדעת שבעוד מאות שנים לא יהיה לעם ישראל בית ומקום, שגם באות מאות שנים לא יהיה טוב. פתאום הבנתי שהייעוד ש עם ישראל במשך אלפיים שנה )!( היה להמשיך להיות עם, להמשיך להיות יהודי - לדבוק בתורה בכל נפשנו - אפילו הוא נוטל את נפשנו.. פתאום הבנתי כיצד כבר התורה צופנת בתוכה רמזים קטנים, הדרכות, איך לשרוד בגלות. איך להיות עם שכל מטרתו לשרוד ולשרוד ולשרוד. איך להתמודד בתוך החושך. באחת מהנקודות הללו אבקש לגעת בעלון השבוע.

צוואריו - בתי המקדש

בפרשתנו מתארת התורה את המפגש המרגש בין יוסף ובנימין, לאחר עשרות שנים של פירוד: ״ויפל על צווארי בנימין אחיו, ויבך. ובנימין בכה על צוואריו״ (בראשית, מה יד) . על פסוק זה דורשים חז“ל דרשה מעניינת ומוזרה (המופיעה גם בדברי רש“י): ״כמה צווארין הוו ליה (היו לו) לבנימין? אמר רבי אלעזר: בכה על שני מקדשים שעתידין להיות בחלקו של בנימין ועתידין ליחרב״ (מגילה, טז ע״ב). מקורה של הדרשה הוא בריבוי המופיע בפסוק - צוואריו של בנימין. מאחר שלכל אדם יש צוואר אחד ראה ר‘ אלעזר בריבוי רמז ששותלת התורה - ופירש אותו כרמז על בתי המקדש. אך למרות שנראה שהבעיה בפסוק נפתרה, הפרשנות רחוקה מאד מפשט הכתובים, ואנו נדרשים לשאלות רבות. ראשית - מדוע מפרש ר ‘ אלעזר שזהו בכי על חורבן בתי המקדש? וכי לא הגיוני שאדם יבכה כאשר הוא פוגש את אחיו אותו לא ראה שנים רבות? שנית - מדוע המילה ’ צוואר ‘ רומזת דווקא לבית המקדש? מה פשר הכינוי המעניין לבית ה‘?

בכי על שנאת חינם

נפתח בשאלה הראשונה. על פי הגמרא במקומות שונים, שני בתי המקדש נחרבו בשל שנאת חינם ופירוד בתוך עם ישראל. מיד נשאלת השאלה – מדוע השנאה מביאה לחורבנו של בית הבחירה? התשובה טמונה בפסוקים מכוננים ממזמור קכב בספר תהילים: "ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו - ששם עלו שבטים, שבטי י-ה, עדות לישראל - להודות לשם ה'." (ג –ד) פסוקים אלו (כפי שמחדד הירושלמי במסכת ברכות) מסמלים את צביונה של ירושלים וצביונו של בית המקדש כמקום המחבר בין כל עם ישראל ומאחד בין השבטים השונים והחברות השונות בעם. ברגע שהשנאה גואה והפירוד כבד מנשוא - לא יכול יותר בית המקדש להתקיים והוא חייב להיחרב.

שנאה שכזו היא הגורם לירידתו של יוסף למצריים. במצב שבו שני אחים שונאים אחד את השני, עד שאחד מהם מוכן לזרוק את השני לבור ולמכור אותו לעבד - המשפחה מתפרקת, החיבור מתמוגג. השנאה הזו, שכל כך קל לתת לה לחלחל לליבנו, היא מוקד הבכי של יוסף. יוסף - שחש על בשרו את כאב שנאת האחים, יודע היטב כי בפעם הבאה שתפרוץ שנאה שכזו יווצר קרע בעם, וקרע שכזה יביא לגלות ולייסורים. לחורבן בתי המקדש. בכיו של יוסף הוא הבכי על שנאת האחים ועל השלכותיה המחרידות.

הצוואר - המקום המחבר

כעת אנו נדרשים לשאלה השנייה - מדוע דווקא בקוד ”צוואר“ מוצא ר‘ אלעזר את בית המקדש? על מנת לענות על שאלה זו אנו צריכים לשים לב למאפייניו של בית המקדש בכלל, ובפרט בהקשר הזה. אם נשים לב - תפקידו של בית המקדש זה לחבר - לחבר בין נחלת שבט יהודה ונחלת שבט בנימין - כאשר הוא שוכן בדיוק על קו הגבול; לחבר בין שבטי עם ישראל ובין פלגיו השונים - כפי שראינו מקודם; לחבר בין עם ישראל לאביהם שבשמיים. אולי אפשר אפילו להגיד שהמקדש איננו מקום ייחודי כשעצמו - אלא כל מטרתו היא חיבור בין דברים שונים.

מכאן נבין את המשלתו לצוואר. הראש, הלב, הידיים, הרגליים - כל אלו אברים הרבה יותר דומיננטיים ומשמעותיים בגופו של האדם, אך בלי האיבר המחבר - בין הלב הפועם לשכל החושב, לא היה הגוף פועל. דווקא לצוואר, כאיבר המחבר, יש מטרה חשובה. למרת שכשלעצמו הוא אינו עושה דבר, וכל מהותו הוא קישור - אנו רואים כי בלעדיו לא היו מתקיימים חיים, ובוודאי שלא פעילות כלשהי. בית המקדש, כמקום של חיבור, נמשל דווקא לצוואר - המחבר והמקשר.

מכאן נבין מדוע דווקא בצוואר רואה ר ‘ אלעזר קוד לבית המקדש בהקשר הזה. ר‘ אלעזר מבין כי ללא נקודת החיבור - הצוואר, היה עם ישראל מתפרד, היה בית המקדש נחרב. הוא רומז לנו, דרך התורה, כי אם לא נתאחד, אם לא נתקרב ונאהב איש את רעהו, ציבור את משנהו - לא נוכל לשרוד כעם. דווקא בימים אלו, בהם מפעפעת השנאה ומתלבה אש הפירוד בקרב המחנות השונים אנו צריכים לדבוק באהבה - אהבה שלמה מלב אל לב!