אין לי פחד מהמקדש ומהגאולה. יכול להיות שמצוות שלא התרגלנו אליהן יהיו לנו מעט קשות לעיכול, ויהיה צריך להתבטל כלפי העניין הגדול הזה. המקדש יהיה צריך להוכיח את עצמו כדי שאנשים ישתכנעו ללכת עליו, אבל בטח יהיו מי שיסכימו לצעוד בראשנו, אולי הכהנים, ואחריהם נבוא אנחנו
בית המקדש הוא עניין עמוק ואישי מאוד. זה הבית הפנימי, שורש הנשמה שהוא טהור וזך, תדר עמוק ומתוק. זוהי הגאולה. בעזרת ה' הוא יבנה בפועל, זה יקרה, אבל הבניין הממשי יכול להתרחש רק מתוך מקום של קדושה וטהרה. הוא איננו יכול להיבנות ממקום של טומאה ושל חוסר אמונה גדול כל כך, ופער רוחני עצום כפי שקיים כיום אצלנו. בניית המקדש היא צעד שמחייב התקדשות של העם. מעבר לבניין הממשי, המקדש הוא מהות רוחנית שאיננה מסוגלת להתקיים אם אין התקדשות רוחנית מקדימה. ברגע שהעם יתקדש, גם הגשמיות תתקדש.
בתחילה צריך להתמקד בעבודה רוחנית, כדי שבסופו של דבר נקבל את המקדש בעולם הגשמי. כשם שהעולם נוצר קודם כל במחשבה, וגם ישראל עלו במחשבה תחילה להיברא, כך גם ישראל צריכים בתחילה פשוט לרצות את בית המקדש. ברגע שהרצון שלנו יתחזק ונסכים לחיות את הרצון ואת הטהרה הזו, נזכה בעזרת ה' גם לבית המקדש הממשי. אנחנו צריכים להיות ראויים לו באמת.
הרי אם יבוא עכשיו המשיח, מי יאמין לו בכלל? לא תהיה פה תמימות דעים לגביו. אני מוכנה כבר היום לבנות את המקדש, אבל מי יורה איך עושים זאת ומי יבנה? מי ירים את הכפפה ויהיה הראשון להתחיל? האם קיים היום רב גדול שמוסכם על כולם שייתן את ההוראה לכך? שינחה את הדרך? בקיצור, לשם כך דרוש משיח.
אין לי פחד מהמקדש ומהגאולה. אני מחכה לזה בכליון עיניים. מסתמא אהיה ב'אורות גבוהים' מאוד. זה אמור להיות משהו חזק וגבוה. יכול להיות שמצוות שלא התרגלנו אליהן יהיו לנו מעט קשות לעיכול ויהיה צריך להתבטל כלפי העניין הגדול הזה. המקדש יהיה צריך להוכיח את עצמו כדי שאנשים ישתכנעו 'ללכת' עליו, אבל בטח יהיו מי שיסכימו לצעוד בראש, אולי הכהנים, ואחריהם נבוא אנחנו. הלוואי שאצליח לקרב זאת אפילו במילימטר, לרקוע זכוכית קטנה בתוך ויטרינה כלשהי. אני לא מפחדת. אני מוכנה כבר. "ותצאנה כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות" – התופים שלי מוכנים. גם המחולות. אם צריך אני מוכנה להוביל אחריי לשם את הנשים.
כדי שזה יגיע, ויגיע ברחמים, צריך לחזק ולקרב את העם בטוב. אולי לא צריך אפילו שכולם יילכו בדרך ההלכה. העיקר הוא שלא תהיה התנגדות, כי כיום אני חשה בהתנגדות גדולה לכל העניין היהודי. מכריי מהעולם החילוני מצטערים עלי. בוכים עלי. מה עשית? לאן הלכת? מסכנה. איזה אבדון, איזו התאבדות. ואני יכולה להבין איך נראה העולם הזה דרך העיניים החילוניות. שני הצדדים צריכים להיפתח ולהתרכך בלי לפחד. עם הכוח שניתן, עם הכלים האמיתיים שניתנו. מתוך ההתחזקות, לבוא ולהתאחד עם כל רבדי העם. יש לי אהבת כלל ישראל גדולה. זה העניין שלי בעולם הזה. לאהוב אנשים ולדאוג להם.
גם לי מקדש נשמע מעט הזוי, אני מודה. אני הרי באה מהעולם הזה, החילוני. הוא נשמע לי כמו אגדה, כמו סרט מהמם. תמיד אני חשה שגם אם עבדו עלי והמקדש לא יקום אף פעם, אני מוכנה בכל זאת להתקדש ולהיטהר. אני מוכנה למשהו שאולי אף פעם לא יקרה, ובכל זאת לא ארגיש שיצאתי פראיירית, כי על הדרך זוכים בכל כך הרבה דברים טובים.
