בזכות נשים צדקניות... יומן קצר מאת רחל סלע

רחל סלע היא אחת העולות הקבועות ואחת ממארגנות עליות לנשים להר הבית. מדי חודש היא מארגנת קבוצת נשים ויחד הן עולות ההרה.

רחל נאותה לשתף אותנו בחוויות החודש האחרון בהר הבית:

סיכום עליותי בחודש שבט תשע"ד

קבעתי לעלות ב-י"ט שבט.

רחל סלע על הר הבית

שבוע לפני מועד זה מתקשרת אלי כּלתי: תאריך הלידה הצפוי שלה הוא י"ח שבט, והיא רוצה לעלות לפני הלידה. הזדרזנו לקבוע עליה כמעט מהיום למחר - ליום חמישי ט"ו בשבט.  שלחתי מייל קצר בתפוצת המיילים שלי על עליה זו, אולי עוד מישהי תוכל להרוויח אותה.

ביום רביעי בלילה – כלתי ילדה בן בשטו"מ...

את העליה, כמובן, איני מבטלת, בעקרון איני מבטלת עליה שקבעתי, וגם כבר נרשמו עוד נשים.

בבוקר ט"ו בשבט אנו נפגשות ב-7.30 בכניסה למרכז דווידסון להיכרות ולכמה דברי פתיחה גם עקרוניים וגם מעשיים. אני מקפידה על פתיחה רגועה זו, היא מביאה את הנשים הרבה יותר טוב אל עצם העליה!

היינו קבוצה קטנה:
בִּתי, ונכדתי התינוקת (והרי אנו שלושה דורות על ההר!),  
עוד אמא ובת שבאו לעליית הילדים בסוכות והילדה לא ויתרה על עליה במקום זו שלא הייתה בסוכות,
עוד אשה בסוף הריון, שכבר סיימה חודש תשיעי וקיוותה להספיק לעלות לפני שתלד
ועוד אמא ובִתהּ הפעוטה, שאיני יודעת איך שמעו על עלייתנו וחברו אלינו.

סה"כ חמש נשים, ילדה ושתי תינוקות.

8.00 -  אנו מחכות על הספסל לפני ביתן הבידוק. התיירים עוברים במהירות ונכנסים.
תחנונינו למוטי – אשה בסוף הריון, תינוקות וכו' – נענים בכעס תוקפני "זה לא אני, מה את רוצה ממני, אני מחכה שהקצין יגיד שיש מקום".
צריך להתעמק בתירוץ – אין מקום על ההר לחמש נשים נוספות...
אין שירותים, כידוע. גם זה מעיק בהרכב הזה שלנו.
אנחנו מחכות... אני מנסה לעשות שעור בנושא הר הבית והמקדש, כדי לא לבטל את הזמן.
מדי פעם מציצה בזהירות בפתח לראות מה שלום מוטי.

9.15 נכנסות לבידוק.

החיטוט בתיקים עצבני וקפדני ותוקפני.

התמרים נשלפים בכעס מהתיק – אסור להביא תמרים. - למה? - ככה. אני לא חייב לך הסבר! בסוף בכל זאת מגיע הסבר כעוס בטון אימתני: היום ט"ו בשבט, אסור להכניס להר דברים דתיים. עוגיות, ואפילו תפוחי עץ – אותם משאירים לנו, הם לא חפצי קודש...

נשארה לנו חצי שעה על ההר. סיבוב זריז. בכל זאת מספיקות להסביר, להתפלל, להתרגש, בקבוצת נשים תמיד חלק בוכות מהתרגשות.

שיחה טובה אחר כך בסעודת התודה שאנו מקיימות במסעדה, מעבדים את מה שחווינו.
 גם זה שלב שאיני מוותרת עליו בעלית נשים, הוא מאד משמעותי.

יום שני, י"ט בשבט (אתמול)

שלושה דורות על הר הבית

נפגשות בכניסה לדווידסון
שתי בנות לקראת הבת-מצווה עם אימותיהן וסבתותיהן (שלושה דורות על ההר, של שתי משפחות!)
שתי נשים שהגיעו משדה אליהו שבעמק בית שאן, מהן אחת רווקה
וכלה שמתחתנת למחרת.

כמה נשים שנרשמו לעליה זו ירדו בצער מסיבות שונות.

סה"כ אנו 8 נשים ושתי בנות.

מוסרות תעודות זהות, ומתיישבות בסבלנות על הספסל המוכר, מול השלט הרשמי ההזוי המורֶה לא להכניס חפצי קודש ולהישמע להוראות הווקף השומרים על קדושת המקום ועל הסדר הציבורי.

מוטי קורא לכלה: את מעוכבת, לא נכנסת להר. לשאֵלתי : על מה ולמה? התשובה הצפויה בטון האימתני המוכר: לא חייב לך תשובה וגם לא תקבלי תשובה, ואל תעצבני אותי יותר, אין לי כוח כבר להתערבות שלך כל הזמן!

את הכלה לקחו לתחנת המשטרה.

כעבור עוד זמן לא רב – אנו נכנסות לבידוק. אני כמובן ב"מתח" האם היום יוציאו את התמרים מתיקי. לא. היום הם סתם תמרים, מותר להכניסם להר.

על ההר – אור בעיניים. ההר ריק מערבים! כפי שדיווחו לנו כאן ביום ראשון – הם בחופש גדול של חודש!

איזה שקט, איזו נחת, אנו יושבות בכל מקום, הולכות לאיטנו, מסבירות, מתפללות, איש אינו מאיץ בנו ולא גוער!
יחסית, כמובן. בכל זאת כשבירכנו "על המחיה" בקול הוא כעס שנפסיק כי זה אסור כאן, ובכל זאת בעמדנו נוכח פני המקדש בתפילה שבלב הוא עבר ובדק כל אחת מקרוב מה היא מחזיקה ביד ומה קורה עם השפתיים שלה. אבל יחסית באמת הייתה נחת בלתי רגילה.

אולי אפשר לבקש מהרב שי פירון או מי שיאריכו להם את החופש לחודשיים?
בכל אופן בתקופה זו כדאי לעלות כמה שיותר – זה עולם אחר, עולם שכבר כמעט שכחנו...

בהיותנו ליד שער הרחמים – הכלה מתקשרת. היא משוחררת. אמרתי לה: תבואי שוב לעמדת הבידוק, תבקשי שילוו אותך עד אלינו. כעבור זמן מה, שוב היא: הוא אומר שהוא לא יכול לבזבז שוטר על אחת. עוד דיון ועוד ויכוח על שוטר ל-5 דקות שיקח אותה במהירות לשער הרחמים, היום שקט ואין לחץ והיא מתחתנת מחר... בקיצור – זה הצליח והיא הצטרפה אלינו בצד הצפוני של ההר.

השעה 9.55 ומאיצים בנו לצאת. בכל זאת התעקשנו שהכלה תרוויח קצת, שנצלם אותה וכו', ובנחת של היום נשארנו על ההר עד 10.10 , עשר דקות תמימות בתוך הזמן האסור... היא אפילו הספיקה לומר גם תפילות אישיות וגם תפילות שנתתי לה, וגם כמה צילומים, והבינה שזכתה בכל זאת במשהו גדול ערב חתונתה!

החתן שלה עולה היום, יום החתונה.

בשיחה במסעדה היא סיפרה שמי שעזר לה להשתחרר הוא נציג של "חננו".

רק לסבר את אזנכם במקצת הדברים שנאמרו בשיחה שאחרי האוכל:

-          "עליתי ארצה לפני כעשרים שנה מארה"ב. שם 70% התבוללות, ולאנשים בקושי יש כבר נכדים ובקושי יהודים. והנה אני זוכה לגדל ילדים בארץ, ויש לי נכדים בשומרון, ואני עולה עם בִּתי ונכדתי להר הבית!!!" זה חלום!

-          " אני אשה מאד מעשית ומחושבת, וממש לא מהרגשניות. קשה לי להאמין על עצמי עד כמה התרגשתי מהעליה להר, מההדרכה שהוסיפה לי רוחניות וגובה, מאמירת פרקי התהילים!"

-          "כל כך משמעותי בעיניי לפתוח את שנת הבת מצווה, עם כל הדברים המתוכננים בה – בעליה להר הבית!" (נושא חדש למדי,  שתנועת "נשים למען המקדש" תנסה להרחיב עוד ולהעמיק. אני רוצה גם לציין שאת משפחות הבת מצווה זימנתי אלי כמה ימים לפני העליה ונתתי להן שעור על המקדש והר הבית, וזאת במטרה שהבנות תגענה יותר מוכנות, שהעליה עצמה תהיה יותר משמעותית עבורן).

ביקשתי מכולן להיות שליחות של המקדש והר הבית, לעלות שוב ולהביא נוספים, ולשלוח צילומים. מקווה שיעשו זאת.

אשרינו שזוכות אנו!