כשהאחים המוסלמים משתפים פעולה עם החמאס תחת אפה של ממשלת ישראל

מחבלים מוסלמים בהר הבית

בימים האחרונים נחשפה פעילות אינטנסיבית משותפת בירושלים בכלל ובהר הבית בפרט, שניהלו פעילי חמאס ופעילי הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית. עצם שיתוף הפעולה בין שתי תנועות "האחים המוסלמים" הללו, הישראלית והפלסטינית, חייב להדאיג מאוד כל אזרח ישראלי, ערבי כיהודי. שכן הפעילות המשותפת נותנת רושם כי לשתי התנועות יש מטרה אחת – להביא את קץ המדינה היהודית היחידה בעולם.

מנהיג הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית, שייח' ראאד צלאח, טוען מזה שנים כי החזון העתידי של התנועה האיסלאמית הוא דמוקרטיזציה של המדינה באמצעות יצירת "מג'תמע עצאמי", כלומר חברה ערבית מוסלמית החיה בתוך עצמה, מפרנסת את עצמה, אינה מסתמכת על השלטון ומנותקת תרותית מן הרוב היהודי.

 מאת: מרדכי קידר / מגזין מראה

"האיסלאם תקֵף בכל מקום ובכל זמן"

האומנם זהו החזון? תשובה חיובית על השאלה היא תשובה נכונה, אבל חלקית. כדי להבין לאשורה את המטרה האמיתית של התנועה האיסלאמית, אני מתבסס על מקורות מחמישה סוגים: (א) שבועון התנועה, "צות אלחק ואלחריה"; (ב) ירחון הנשים "אִשראקה"; (ג) ספרים שנכתבו בתנועה, כמו שני ספריו של המייסד, עבדאללה נמר דרוויש, "אלאיסלאם הו אלחל" ("האיסלאם הוא הפתרון") שנכתבו עוד כשישב בכלא (בשנים 1981–1984); (ד) דרשות; (ה) שיחות עם ראשי התנועה שאני מנהל מדי פעם בפעם והן המקור העיקרי שעליו אסתמך.

התנועה האיסלאמית מחולקת לשני פלגים – הצפוני והדרומי. אין מדובר בחלוקה גיאוגרפית, אלא בציון מקום מגוריהם של מנהיגי כל פלג: ראשי הפלג הצפוני הם תושבי אזור הצפון – שייח' ראא'ד צלאח הוא תושב אום אל-פחם ושייח' כמאל ח'טיב מתגורר בכפר כנא. מנהיגי הפלג הדרומי מתגוררים מדרום לאזור האמור: שייח' אבראהים עבדאללה צרצור הוא תושב כפר קאסם ושייח' כאמל ריאן מתגורר בכפר ברא השכן. שני פלגי התנועה פרוסים על פני כל הארץ, מערבּ אל-עראמשה שבצפון ועד יישובי הבדואים בדרום.

הרמז למטרותיה של התנועה נמצא בשני ספרים שכתב מייסד התנועה, שייח' עבדאללה נמר דרוויש, "אלאיסלאם הו אלחל". שורשיה האידאולוגיים של התנועה האיסלאמית נעוצים בשנות ה-20 של המאה הקודמת במצרים, בתנועת "האחים המוסלמים" שהקים חסן אלבנא. האידאולוגיה של התנועה בארץ על שני פלגיה – בלא הבחנה בין המשתתפים בכנסת ובין שאינם משתתפים בה – היא אידאולוגיה "אח'וואנית" טהורה. תנועות האיסלאם הפוליטי כיום עומדות על שלושה יסודות:

א. סילוק הכיבוש הזר, הכיבוש הפיזי – במצרים היה כובש בריטי, בסוריה רואים את השתלטות העלווים ככיבוש, כיוון שאינם שייכים לאזורים הסוניים, ופלסטין נכבשה בידי הציונים.

ב. סילוקן של תרבות הכיבוש הזר והתרבות הזרה שנכנסה לעולם האיסלאם באמצעות הזרים וסוכניהם החיים בקרב החברה המוסלמית – ארגונים ממשלתיים ולא-ממשלתיים, ארגונים מקומיים ובינלאומיים, פוליטיקאים, בתי משפט, אמצעי תקשורת – הפועלים להחדרת תרבות המערב אל החברה האיסלאמית. יש למגר חדירה זו.

ג. השאיפה להחיל את האיסלאם – התנועה האיסלאמית שואפת להפוך את השריעה לחוק ולהשליט את החשיבה האיסלאמית על התחום המדיני, הכלכלה והתרבות. לאיסלאם יש מענה בכל תחומי החיים, כיוון ש"אלאיסלאם הו אלחל"; האיסלאם הוא הפתרון לכל בעיות המין האנושי. סִיסמת התנועה היא "אללה הוא מחוז חפצנו, הנביא הוא מנהיגנו, הקוראן הוא חוקתנו, הג'יהאד הוא דרכנו והמוות למען אללה הוא תקוותנו".

דוגמה נוספת לקשר האידאולוגי בין התנועה האיסלאמית בישראל ובין "האחים המוסלמים" במצרים היא עמוד שכולו כבוד ותהילה לסיד קֻטֻב – אחד ממנהיגי האחים במצרים – ולפועלו, שפורסם בבטאון התנועה צות אלחק ואלחריה ב-30 באוגוסט 2002, למחרת יום השנה ה-36 לעלותו לגרדום במצרים. שייח' כמאל ח'טיב ביסס את מאמרו השבועי, שהתפרסם בצות אלחק ואלחריה ב-16 במאי 2002, על דברי קטב. משמעות הסִיסמה היא, שהאיסלאם מספק למאמיניו פתרון הוליסטי, כוללני, לכל בעיותיהם, ולא רק תשובות על הבעיות של המשפט, הכלכלה והחברה; האיסלאם נותן תשובה אחת כוללת על כל השאלות, והכל כתוב במקורות האיסלאמיים.

התנועה גם גורסת כי האיסלאם רלוונטי לכל זמן ולכל מקום, בין שהמאמין נמצא במדינה ערבית ובין במדינה איסלאמית, אם ב"גלות" באירופה אם במדינה כמו ישראל, שבה כבשו היהודים האירופיים את הארץ והפכו את תושביה המקוריים למיעוט בתוך מדינתם. אין צורך לברוח, אלא לנקוט צֻמוד – עמידה איתנה מול גלי הזרים, אם אלה כובשים זרים ואם זו תרבות הזרים. זוהי תמציתו של הרעיון הבסיסי של תנועות "האחים המוסלמים" ושל התנועות הנקראות בכינוי הכוללני "האיסלאם הפוליטי". רוח כללית זו שורה בכתבי התנועה ובאה לידי ביטוי באמירה השגורה בפיהם: "אלאיסלאם צאלח לכל מכאן וזמאן" – "האיסלאם תקף בכל מקום ובכל זמן".

במקום במונח "איסלאם פוליטי", עדיף המונח "איסלאם אנטי-ממסדי", משום שתנועות אלה פועלות בעיקר נגד הממסדים של העולם הערבי היום, "המשטרים", הפועלים על פי ההנחיות של המערב ועל פי דפוסיו הפוליטיים והארגוניים, כגון פרלמנטים, ממשלות, בתי משפט ומוסדות שונים. תנועות "האחים המוסלמים", כל אחת במקומה, נועדו לעמוד נגד הכיבוש הזר ונגד תרבותו ולהחיל את האיסלאם. כשהתנועה עולה לשלטון והופכת לממסד – כפי שעשה חמאס ברצועת עזה – היא הופכת לממסד סטנדרטי כמו הממסד שבו נאבקה קודם לכן, וכך קמה תנועה איסלאמית חדשה ונאבקת בה. לכן הקו הקבוע של תנועות אלה הוא הקו האנטי-ממסדי.

"מי ראוי יותר להבטיח – אללה או בלפור?"

מה מתרחש בארץ? האירוע השנתי הקבוע, עצרת "אלאקצא בסכנה", עשויה ללמדנו רבות. עצרת המונים זו מאורגנת על ידי התנועה האיסלאמית הצפונית בכל שנה באמצע ספטמבר באצטדיון אום אל-פחם. היא נערכה לראשונה בשנת 1996, כשהתנועה התפלגה: אנשי הפלג הדרומי פנו לירושלים, לכנסת, ואנשי הפלג הצפוני פנו גם הם לירושלים, אבל לאלאקצא. כל אחד מהזרמים מבסס את הלגיטימציה שלו על בסיס אחר: הדרומיים – על המושבים בכנסת, על המשרות, על ההטבות שהם משיגים לחבריהם ועל כך שהם מייצגים בכנסת את המגזר הערבי-איסלאמי. ואילו האחרים מעוניינים לקרוא תיגר על המדינה דרך אלאקצא, ביודעם כי המשמעות של אלאקצא מבחינת היהדות היא מקום המקדש, וכוונתם היא לעקור ממדינת היהודים את המקום הקדוש להם ביותר ולרוקן את היהדות מתוכנה היהודי. הרעיון הזה להיצמד לאלאקצא נושא מסר אנטי-ממסדי חד, ברור ומוכר, שבאמצעותו אפשר להלהיב לא מעט אנשים ולגייסם.

רעיון אלאקצא בעיני התנועה האיסלאמית עוטה שכבות רבות, וככל שחודרים לעומקן, מתבררת האמת הפנימית של אידאולוגיית "האחים". כאמור, היסוד הראשון של רעיון התנועה האיסלאמית הוא שלילת הכיבוש הזר. במדינת ישראל מדובר בכיבוש הציוני, שבמסגרתו הגיעו יהודים מכל העולם, החליטו שהם עַם ולקחו את פלסטין מן האיסלאם. המסר העולה מפרסומי התנועה הוא שמדינת ישראל – "הכיבוש הזר" – אינה מדינה לגיטימית וזאת משלוש סיבות:

הסיבה הראשונה נוגעת לדת. דוברי התנועה מתארים את המאבק בין היהדות לבין האיסלאם כמאבק בין "דין אלחק", הדת האמיתית, האיסלאמית, לבין "דין אלבאטל", הדת הבטלה, שהיא היהדות. הדברים באים לידי ביטוי במסורת של "אלאסראא' ואלמעראג'" (הנסיעה בלילה והעלייה לשמים) ובמסורות אחרות. האיסלאם רואה את עצמו כדת שבאה לעולם לא כדי לחיות כתף אל כתף עם היהדות ועם הנצרות, אלא כדי לתפוס את מקומן. הקוראן קובע כי "הדת הראויה בעיני אלוהים היא האיסלאם" (סורה 3, פסוק 19). מאז ומעולם אין אללה מכיר בדת אחרת אלא באיסלאם. על פי שיח זה, מאז שנגלה האיסלאם לעין כל, איבדה היהדות את משמעותה ואת תוקפה, ולכן אין לה עוד דבר קדוש כלשהו, גם אם היה לה בעבר. רוח כללית זו שורה בדבריהם של "האחים המוסלמים", ונאמרת לעתים בצורה מפורשת יותר או פחות בדרשות יום שישי במסגד אלאקצא. ליהודים יש זכות לחיות תחת חסות (ד'מה) של האיסלאם, המגן כראוי על חייהם ועל רכושם. עם זאת, על פי הפסוק האמור, היהדות והנצרות חדלו להיות תקפות, וכל הנכסים הממשיים (בתי כנסת, כנסיות, אתרים מקודשים) והאמוניים (נביאים, תיאולוגיה, מצוות) שהיו לשתי הדתות הללו הפכו להיות איסלאמיים בדיעבד: כך, על פי הגישה האיסלאמית, אברהם אבינו הוא המוסלמי הראשון, והמלך שלמה בנה בירושלים מסגד.

הסיבה השנייה היא המושג "העם היהודי". על פי גישת התנועה, העם היהודי אינו עם, אלא קהילות יהודיות הנמצאות במקומות שונים והשייכות לעמים שונים. בעיראק, מוסיף הטיעון, יש מוסלמים, נוצרים, סבאאים, מנדאים, בהאאים ואחרים – וגם יהודים – וכולם עיראקים, כולם בני העם הערבי העיראקי; בתימן חיים מוסלמים וגם יהודים; במרוקו יש מוסלמים ויש יהודים, וכולם מרוקנים; בפולין חי העם הפולני וחלק מבניו נוצרים וחלקם יהודים. כך גם בארה"ב ובכל מקום: יהודים הם קהילה מקומית השייכת אתנית לעם שבקרבו הם יושבים – הם נראים כבני עם זה ונשמעים כמותם; שפתם, תרבותם, מלבושיהם, מאכליהם וכל שאר מאפייניהם התרבותיים הם כשל העם שבקרבו הם שוכנים, ולכן הם קהילה יהודית השייכת לעם שבתוכו הם יושבים.

התנועה גורסת, שבנקודת זמן מסוימת החליטו כמה אליטות ציוניות שהן "עם", שיש עם "יהודי", ובסיוע כמה מדינות קולוניאליסטיות, החליטו לקבץ מכל העמים את אותם יהודים שנפלו ברשתה של התעמולה הציונית הטוענת שיש "עם יהודי". יהודים אלה באו לפלסטין, נלחמו בבני הארץ המקוריים, הרגו את חלקם, שלחו אחרים לגלוּת לחיי פליטות והקימו פה מדינה. האם מדינה זו לגיטימית מלכתחילה? האם היהודים הם עם? האם קהילות שעד היום לא התאחדו – יש בהן אשכנזים וספרדים, דתיים וחילונים – הן עם? תשובת התנועה היא כי אין זה עם של ממש, כי אם עם מלאכותי. לכן למדינה זו אין כל זכות להיות מדינתו של העם היהודי, שהרי זה אינו קיים כלל. זהו עם מדומה שהמציאו כמה אנשים, וכיוון שאין "עם יהודי" – אין הוא זקוק למדינה.

גישה זו הביע שייח' כמאל ח'טיב, סגן ראש הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית, במאמרו "מי ראוי יותר להבטיח – אללה או בלפור?" שפורסם ב"צות אלחק ואלחריה" ב-1 בנובמבר 2002. במאמר הוכיח הכותב כי ישראל אינה אלא תוצאה של שיתוף הפעולה בין הפונדמנטליזם הנוצרי (בלפור) ובין זה היהודי (רוטשילד). אך אללה יעשה את הנחוץ כדי לפטור את האומה המוסלמית מן הצרה שנבעה מהצהרת בלפור. ראוי לציין שבמסגרת הדה-לגיטימציה והדה-הומאניזציה שעשה שייח' ראא'ד צלאח לישראלים, הוא כינה אותם "טטארים" ("צות אלחק ואלחריה", 17 מאי 2002), ותיאר אותם כ"רוצחים, שוחטי נשים הרות ויונקים, פושעים, ממלאים את כל העולם בשחיתות, גזלנים, חיידקי כל הזמנים" ("צות אלחק ואלחריה", 4 בינואר 2002).

הסיבה השלישית להעדר הלגיטימיות של מדינת ישראל נוגעת לטריטוריה, לארץ. מנקודת המבט האיסלאמית, פלסטין היא ארץ איסלאמית, כמו אלאנדלוס (ספרד) וכמו סיציליה ואף כמו חלקים גדולים של הבלקן שהם איסלאמיים. זאת, משום שבעבר הם היו תחת שלטון האיסלאם, ועל פי התפיסה האיסלאמית – על פי חלקה לפחות – מרגע שארץ נכנסת תחת כנפי האיסלאם, אין דרך להוציאה משם. ארצות יכולות רק להצטרף לארץ האיסלאם אך לא להינתק ממנה. יתר על כן, על פי המסורת האיסלאמית, עמר בן אלח'טאב, הח'ליף השני שכבש את הארץ בשנות ה-30 של המאה השביעית, הכריז על הארץ הזאת – מהים עד הנהר – כארץ ווקף איסלאמי מקודש, וכך פלסטין מקודשת לאיסלאם משתי בחינות: הן בקדושת הכיבוש והן בקדושת הווקף. היהודים, שאינם עם ודתם אינה רלוונטית, אינם רשאים לקחת את פלסטין המקודשת לאיסלאם, ולמדינת ישראל, כמדינת הכיבוש הזר, אין כל לגיטימיות להיות כאן.

הדברים באו לידי ביטוי במאמר שפרסם ח'טיב ב"צות אלחק ואלחריה" ב-6 בספטמבר 2002, בכותרת "חולצת עת'מאן והכותל הדרומי". במאמר זה הוא טען, בין השאר, כי ההיסטוריה היהודית בארץ ישראל מזויפת, ומי שהגיעו מאתיופיה, ארגנטינה ורוסיה אינם יכולים לטעון שהם בעלי הארץ הזו. לעומתה, ההיסטוריה האמיתית היא זו האיסלאמית, הגורסת שאת אלאקצא בנה אדם הראשון 40 שנה אחרי בריאת העולם ובניית המסגד במכה. אלא שהארץ נכבשה, נגזלה ונטמאה בידי אומות ועמים רבים; למרות זאת, הארץ אינה שייכת להם אלא למוסלמים לבדם. גם שייח' ראא'ד צלאח, מנהיג הפלג הצפוני, הציג את אי-הלגיטימיות של מדינת ישראל במאמרו "האם יש להם אומץ להתנצל?" ("צות אלחק ואלחריה", 31 במאי 2002), בהעלותו על נס את הסולטן עבד אלחמיד השני שסירב לבקשת תיאודור הרצל להרשות ליהודים להגר לפלסטין. לעומתו, מגנה ראא'ד את השליטים הערבים שהניחו למפעל הציוני – "טריז בתוך העולם הערבי והאיסלאמי", כלשונו – להתגשם, ואומר כי "הם תקעו את המסמר בארון הקבורה של פלסטין".

"בנינו בסכנה"

הדברים באים לידי ביטוי גם בעצרת השנתית "אלאקצא בסכנה" שמארגן הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית וגם בפרסומיה השונים. חוט השני העובר בשיח התנועה הוא שלילת הלגיטימיות של הכיבוש הזר בפלסטין.

הדברים משתמעים היטב מהנאומים, מהשירים ומהמערכונים המועלים מדי שנה בשנה בעצרת השנתית. ח'טיב כתב במאמרו "אם עאמר וכפיות הטובה" ("צות אלחק ואלחריה", 26 ביולי 2002): "...כוונתי באופן הברור ביותר היא להזכיר לכל היהודים, מממשלת ישראל עד האיש הבודד, שהימים הם כמו גלגל: יום אתך ויום נגדך. אני מזכיר להם שאנו בטוחים שהעתיד הוא של האיסלאם, והמדינה האיסלאמית – מדינת הח'ליפות – מגיעה בעזרת אללה... אני מזכיר להם את מה שיהודים רבים בטוחים בו, שהאיסלאם ישלוט על האזור הזה, ואני רואה את זה בקרוב, בקרוב מאוד".

הרעיון שהאיסלאם גאל את פלסטין ויגאל אותה שנית, מובע גם בדמותו של צלאח אדין אלאיובי, המככב בעצרת השנתית "אלאקצא בסכנה", ושניתן לחוש במרכזיותו בקלטת שמפיצה התנועה לאחר כל אחת מהעצרות הללו הכוללת את הנאמר בעצרת כולה. גם מוסף הילדים של "צות אלחק ואלחריה" (24 במאי 2002) מציין את צלאח אדין כאחד מגיבורי "מולדתי". מיתוס צלאח אדין כגואל פלסטין וכמכריע מדינת-הצלבנים המודרנית – ישראל – מתואר היטב בספרו של עמנואל סיון, מיתוסים פוליטיים ערבים (עם עובד: תל-אביב, 1988, עמ' 15–52).

כאמור, היסוד השני של תנועות האיסלאם הפוליטי הוא ההתנגדות לתרבות הכיבוש הזר. על הסִיסמה "אלאקצא בסכנה" נוספה בשנת 2002 סִיסמה אחרת, "בָּנֵינו בסכנה". זאת במסגרת מבצע של התנועה הצפונית לסילוקן של תופעות שליליות שחדרו לחברה הערבית: סמים, אלכוהול, סרבנות הנוער להאזין להורים, המשבר הבין-דורי, חברים המסיתים את הנוער לתרבות רעה, התקשורת המתירנית ובמיוחד ערוצי הפורנוגרפיה בלוויין הנקלטים כמעט בכל בית ערבי בישראל, הטלפון הסלולרי המאפשר לכל בחור ובחורה לנהל שיחות כאוות נפשם בכל עת שירצו, בלא פיקוח משפחתי, בלא אפשרות להאזין לשיחות אלה בשלוחה השנייה שבבית –  עניין חמור ביותר בכל חברה מסורתית, גם זו היהודית.

כל התופעות הללו, שהתנועה האיסלאמית רואה אותן שליליות מאוד, חדרו בקצב מהיר למגזר הערבי, אם בשל הקִרבה לחברה היהודית ואם באמצעות סוכני תרבות אחרים, כמו עיתונים. לוטפי משעור המנוח, למשל, שהיה עורך "א-צִנארה", הוציא לאור בזמנו ירחון נשים בשם "לַילַכּ", שעסק במגוון נושאים המאפיינים עיתונות נשים בכל העולם. לדברי משעור, רק באום אל-פחם נמכרו בכל חודש 800 עותקים של "לַילַכּ". משמעות הדבר היא, ש-800 נשים קנו את העיתון, אלפי בנות קראו אותו, ואלפי בנים וגברים נחשפו לו גם הם. לכן מוציאה התנועה האיסלאמית את הירחון "אשראקה", כדי לתת תשובה איסלאמית לאתגרים מסוגו של "לַילַכּ". זוהי דוגמה למאבק נגד תרבות הזר.

היסוד השלישי, החלת השריעה, יתממש לאחר שיתממשו בהצלחה שני השלבים הראשונים: סילוק הכיבוש הציוני וטיהור הציבור האיסלאמי מטומאת התרבות המערבית, הזרה.

פחד תיאולוגי

לסיכום, המסר של התנועה האיסלאמית – ובעיקר של הפלג הצפוני שלה – הוא, שמדינת ישראל אינה לגיטימית ויש להיאבק בה ובתרבותה. לדעתי, רעיון "אלמג'תמע אלעצאמי" – החברה העומדת בזכות עצמה – שפיתח שייח' ראא'ד הוא פתרון זמני, שנועד להיות חלופה למדינה ולליברליזם שהיא מחדירה לציבור האיסלאמי, כל עוד המאבק המעשי נגד הכיבוש הציוני אינו אפשרי.

נושא אלאקצא הוא עיקר העיקרים, ויסודו בחשש לגורלו של האיסלאם. על פי השקפתה של התנועה, היהודים חזרו לארצם החל מסוף המאה ה-19, ב-1948 קמה המדינה וב-1967 הצליחו היהודים לקחת את ירושלים מידי האיסלאם. מבחינת התנועה, יש בכך איום ממשי: מה יהיה השלב הבא? האם ירצו היהודים לבנות את בית המקדש? ואכן המסר הקבוע של שייח' ראא'ד הוא, כי ישראל עומדת להתחיל לבנות את בית המקדש. כך למשל בריאיון עמו ב-16 בינואר 2010 שהתפרסם באתר איסלאם און-ליין, התריע צלאח כי הקמת בית המקדש על חשבון מסגד אלאקצא למעשה כבר החלה, ואחד הצעדים הראשונים בביצוע תוכנית זו הוא הקמת בית כנסת "החורבה", שנפתח מחדש ב-16 במרץ 2010. עוד אמר השייח' כי הבנייה אושרה בכל הוועדות; יחד עם בניית 1,600 דירות ברמת שלמה ייבנה בדרך אגב גם בית המקדש. זהו המסר הקבוע של שייח' ראא'ד והמסר נקלט. רבים האנשים המשוכנעים שהוא צודק.

מה כוונתו של שייח' ראא'ד בעניין זה? לדעתי, דבריו על בניית המקדש נובעים, ככל הנראה, מפחד גדול, שהרי בעיניו האיסלאם (דת האמת) בא לתפוס את מקומן של היהדות ושל הנצרות שבטלו מן העולם (דת השקר), ואילו שיבת ציון של היהודים, כיבוש הארץ, הקמת המדינה, כיבוש ירושלים ובניית בית המקדש מוכיחים, לדעת צלאח, שהיהדות חוזרת להיות דת רלוונטית. היא יוצאת מהגלות, קמה מן האפר שבו כיסה אותה, לדבריו, האיסלאם לדורותיו עד המופתי חאג' אמין אל-חוסייני ב-1944, והיא שבה להיות דת רלוונטית ותרבות רלוונטית. טמונה בכך סכנה חמורה לאיסלאם, כי מיד עולה שאלה תיאולוגית: מה יהא על האיסלאם בעולם אם היהדות שבה להיות דת רלוונטית, אחרי שהאיסלאם "איסלם" את משה, את אברהם ויצחק ואף את ישו?

המיתוס של אלאקצא נמצא בעין הסערה, כי במקום הזה תשוב היהדות להיות רלוונטית, כשיבנו היהודים את "אלהַיכַּל אלמזעום". המסר בדבר החלטת ישראל לבנות את בית המקדש על חורבות מסגד אלאקצא נמצא דרך קבע בדברי שייח' ראא'ד צלאח (כך לדוגמה מאמרו "מאחורי הקלעים", ב"צות אלחק ואלחריה", 4.10.2002).

אנשי התנועה מצמידים דרך קבע את התואר "מזעום" ל"אל-הַיכַּל", במשמע ההיכל הווירטואלי שהיהודים טוענים טענת שווא שהיה (משמעות המילה "מזעום" היא 'שלא היה'). לדבריהם, לא היה בית מקדש, לא ראשון ולא שני, וכך הם מבטלים את כל טענות היהודים על קדמותם בארץ הזאת בפרט ובעולם בכלל. הפחד הוא תיאולוגי יותר משהוא טריטוריאלי, לאומי או ציבורי.

דוברי התנועה האיסלאמית צודקים באומרם כי התנועה מתכוונת להיות "חברה העומדת בזכות עצמה". זהו אומנם יעדה של התנועה, אבל אין זה אלא יעד ביניים בדרך אל המטרה האמיתית, שהתנועה אינה מסתירה אותה: להקים על חורבותיה של ישראל היהודית, הציונית ח'ליפות איסלאמית שבירתה ירושלים. מסקנה זו מבוססת על דברים שאמרו לי במפורש ראשי התנועה, והם עולים בעיקר מנאומיהם, משירים שחיבר שייח' ראא'ד וממערכונים המועלים בעצרות התנועה. מדובר ברוח כללית הנושבת מן השיח בתנועה, כפי שמראות המובאות שהוזכרו לעיל.

הפעילות של התנועה האיסלאמית יחד עם זו של חמאס בהר הבית שנחשפה בימים האחרונים מראה ששתי התנועות האחיות לא רק מאוחדות בתיאוריה אלא גם במעשה.

• פורסם באתר מגזין מראה >>