הקשר בין פרשת 'דוד הנחלאווי' להר הבית

אתר תיקדבקה פירסם מאמר על הקשר בין מחאת החיילים על הטיפול בדוד הנחלאווי לבין תופעות של אנרכיה שמטופחת על ידי שלטונות המדינה במקומות אחרים, כולל בהר הבית.

בעיני כותב המאמר, אזלת היד הממשלתית בהר הבית הינה חלק מהבעיה, בעינינו היא עיקר הבעיה, אבל לכולנו ברור שעד שהיא לא תטופל, מצבנו ילך מדחי אל דחי.

להלן המאמר המלא:

פרשת 'גם אני עם דוד הנחלאווי' היא תוצאה ישירה של כישלון הממשלה וצה''ל לספק תשובות ברורות לדור האינטרנט

מאת: תיקדבקה

אני עם דוד הנחלאווי

התופעה של דף הפייסבוק 'גם אני עם דוד הנחלאווי', שדוהר כבר לקראת המספר של 100,000 חברים, או הפרשה המתפתחת מסביב לחייל הנח''ל דוויד אדמוב, מוציאה קודם את צה''ל משליטה על המתרחש בקרב חייליו, וביום חמישי לפנות בוקר 1.4, מתחילה להוציא את סדר היום הפוליטי במדינת ישראל מידי הממשלה.

אין לאיש מושג כמה מאלה המצטלמים עתה כאשר פניהם מכוסות בדפים  ועליהם מופיעות מילות הזדהות עם חייל הנח''ל שדרך את נשקו מול נער פלסטיני בחברון, הם באמת חיילי צה''ל, ואיזה מהם מתחזים להיות חיילי צה''ל, במטרה להגדיל את המהומה.

כל מיני ידיים זריזות פוליטיות, תקשורתיות, ופרטיות, בוחשות עתה בזריזות, כדי להרחיב את האירוע, כל אחד ממטרותיו שלו. דובר צה''ל תת-אלוף מוטי אלמוז צדק טכנית כאשר אמר, כי 'אין דבר כזה בצבא מחאה', וכי צבא לא יכול להכיר במושג כזה. אבל תקשורתית הוא טעה טעות יסודיות שהראתה, כי הוא וצה''ל אינם מבינים את מה שמתרחש מתחת לשטח אצל החיילים. אין מחאה בצה''ל, אבל יש מחאה באינטרנט, אותה צה''ל איננו יכול לעצור, מאחר ואין לו את הכלים הדרושים לכך.

המושג בו משתמשים בצה''ל 'חיילים פועלים נגד רוח צה''ל', הוא מושג ארכאי שמזמן כבר איננו תופס אצל החיילים. לא שהחיילים לא היו רוצים למלא אחר 'רוח צה''ל', אלא מפני שהם אינם יודעים, וגם איש איננו מסביר להם מהיא רוח צה''ל.

עבורם מושג זה הוא המשך ההשתמטות של צה''ל ב-14 השנה האחרונות, מאז ימי האינתיפאדה השנייה שהחל בשנת 2000, לתת פקודות ברורות, מתי להשתמש בנשק כמכשיר להשלטת מרות, ומתי לירות.

זוהי גם התוצאה ששנים לוקחים חיילים קרביים אותם מכינים לקרב, ודורשים מהם להפוך לתקופות קצובות של כמה שבועות לשוטרים אזרחים הצריכים לפתור בעצמם בעיות של עימות עם אוכלוסיה פלסטינית מתמרדת.

עד עתה השימוש שהדרגים המדיניים עשו בצבא להשגת מטרותיהם המדיניות, עבר בשתיקה. צריך להמתין ולראות לאן פרשת החייל דווייד אדמוב תוביל אותנו עוד.

זו כמובן לא רק בעיה של צה''ל אלא בעיקר בעיה של הדרג המדיני. אבל כאשר הדרג המדיני, ובייחוד ראש הממשלה הנוכחי בנימין נתניהו, כמו ראשי ממשלה רבים לפניו, משדר מדינות מכוונת של ערפול בכל נושא שבו הוא עוסק, והפילוסופיה הפוליטית שלו היא שהאיש ברחוב לא צריך לדעת באמת מה מתרחש ומדוע הדברים מתרחשים כך או אחרת, ומסעי ההסברה שלו הם תמיד בשפה האנגלית, ותמיד לאמצעי תקשורות זרים, מגיע הרגע בו האיש ברחוב, והשבוע היו אלה חיילי צה''ל, שלקחו את ההחלטות האלה לידיהם, כשהם אומרים 'נמאס לנו להיות פראיירים'.

בכך המוחים אומרים, כי נמאס לנו מכל העמדות הפנים. אנו רוצים לשמוע דברים ברורים. ואם אנחנו לא שומעים דברים כאלה, אנחנו נשמיע אותם בעצמנו. פרשת 'דוד הנחלאווי', היא אמירה ברורה, האומרת שנמאס לנו מכל התרגילים של המו''מ המדיני עם הפלסטינים, בו איש איננו יודע כבר, מה באמת הוצע בו ועל מה בכלל הוא מתנהל, ומה היא המטרה הסופית שלו.

בעידן האינטרנט, בה כל ילד קטן אשר בידו מכשיר טלפון סלולארי הופך להיות מעצמה תקשורתית מטעם עצמו, המדיניות של טשטוש, ואי אמירת דברים ברורים, פשטה את הרגל.

זו גם אמירה ברורה נגד הפיכתו של כל ציור של מגן דוויד על אוטו של פלסטיני, או של ערבי ישראלי, 'לפשע שנאה' ולפעולה של תג מחיר.

כמו שאין לנו מושג כמה מאלה המוחים בפרשת  'דוד הנחלאווי', הם מוחים וחיילים אוטנטיים, כך אין לנו מושג כמה מאלה המרססים כתובות על מסגדים ורכוש ערבי, הם מוחים אמיתיים, או כאלה, ואין ספק כי ישנם כאלה, שהמטרה שלהם היא לערער את שלטון החוק, ולהפר את הדו-קיום עם ערביי ישראל.

פעולות כאלה אינן מופיעות בחלל ריק. הן מופיעות ומתגברות, כאשר צעירים ישראליים רואים מה מתרחש ממול ברחוב הערבי, ומדוע שם החוק אותו הם נדרשים למלא ולציית, איננו נאכף שם. מדוע מותר לטרוריסטים פלסטינים, רובם אנשי תנועת חמס ואל-תחריר, להתבצר במסגד אל-אקצה מבלי שמשטרה הממונה על החוק במדינת ישראל פורצת לשם.

עולות כאלה מופיעות, כאשר הדור של 'גם אני עם דוד הנחלאווי', יושב ביום ד' 30.4 בערב וצופה במהדורות החדשות, ורואה אלפי אנשים עם גדלי חמס ירוקים צועדים ברחובות רמאללה וצועקים, 'יא קסאם יא קסאם, תחריב את תל-אביב'. הדור הזה שואל את עצמו מדוע אני צריך להשלים עם כל זה. ומאחר ואין איש בכל מערכות הישראלית שישיב לו על שאלות אלה, הוא מוצא דרך לספק לעצמו את התשובה.

הבעיה האמיתית היא, מעבר לכל הוויכוחים הפוליטיים, שהרוב נפשו קצה בהם, כי במדינת ישראל אין מנהיגות, וגם שלטון החוק צולע ומקרטע.

ביום ה' 1.4 לפנות בוקר, הפכה סערת 'דוד הנחלאווי', שמאיימת על צה''ל, לסערה פוליטית שמאיימת על שלמות ממשלת בנימין נתניהו.

שר הכלכלה ויו"ר  מפלגת 'הבית היהוד'י נפתלי בנט הכריז בעמוד הפייסבוק שלו כי הוא תומך  בחייל דוד אדמוב-קרי ב"דוד הנחלוואי" 'הוא פעל נכון', כתב בנט.  'הוא היה בודד, מוקף בכמה ערבים אלימים ופרובוקאטורים. הוא לא ירה ונקט בהגנה סבירה על עצמו ועל סובביו'  כתב.

לדבריו, 'השמאל הקיצוני חי מהכפשת לוחמי צה"ל. זה ראוי לגינוי מכל קצוות הקשת הפוליטית. אם הצלמים לא היו שם, האירוע לא היה מתרחש', קבע השר, כשהוא רומז למצלמות שארגוני שמאל ישראליים, וכאלה שאינם ישראלים,  מחלקים לפלסטינים, כדי שיתעדו את פעולות צה''ל והמתנחלים.

אפשר כמעט להיות בטוחים, כי זו שאלה של זמן קצר עד ששורה של פוליטיקאים, מתוך רשימה ידועה מראש, תופיע ותדרוש שוב את סילוקו של נפתלי בנט ומפלגת 'הבית היהודי' מהממשלה.

אבל מדובר בתופעה שנפשם של אנשי 'דוד הנחלוואי' קצה בה. את הפער הזה שנפער ופרץ החוצה, כבר אי אפשר לגשר.