עיר בורחת מבשורה

לעיר בעלת תסביך ומטען בן 3000 שנה על הראש שהיא לא ממש יודעת מה לעשות בו – דרוש בדחיפות מורה דרך * וסליחה מראש על החרבת חגיגות יום ירושלים 

חוצן לו ינחת בלב עיר הקודש, יראה את הפקקים האינסופיים בציר הדקיק המוביל לכותל ולהר הבית, יבחין בגשר הגרוטאה במעלה ההר המשווה לו אווירה קסומה של אתר בניה מוקף פיגומים, יצפה בבניה הבלתי חוקית הנרחבת בהרים הסובבים את המתחם המקודש, בכתובות הגרפיטי, בצלבי הקרס ובליכלוך ברחובות הסמוכים, בנערים הערבים הגובים מנהגים דמי פרוטקשן ליד שער האשפות, בתור התיירים הבלתי נגמר בכניסה להר, יגיע מיד למסקנה: חי כאן עם שמתבייש קשות במורשתו.

במהלך שבע שנות מגורים שלי (עד כה) באזור הבלתי אפשרי בעל הכינוי המבזה 'האגן הקדוש' התוודעתי לכל אפשרויות התחבורה אליו וממנו, אך עד היום לא מצאתי דרך יעילה להתניידות כאן יותר מאשר הליכה ברגל. עורק תחבורה צר מוביל למקום שמיליונים רבים מבקשים לפקוד אותו בכל שנה, לאורך כל השנה. שלושה קווי אוטובוס שכדי לעלות עליהם צריך להיות שותף להסתערות המונית ולקחת בחשבון סכנת מעיכה ו/או רגימה באבנים בשער הפרחים ובדרך העופל שנועדה להכניס במהירות לעניינים את הבאים לכאן.

אבל יש חוויה משפילה מזו – להיות תייר הממתין בכניסה להר הבית. רשויות המדינה עושות הכל, פשוט הכל, כדי להבהיר לבאים שאינם רצויים פה. ואם לא הבינו זאת מעצמם, אל דאגה – צעקות אנשי הוואקף, השוטרים במסוף הכניסה להר הבית וההמתנה בשמש הקופחת/בגשם השוטף כבר יעשו את העבודה. במשך 47 שנותיה כריבון בהר לא טרחה מדינת ישראל להנפיק עלון הסברה אחד ויחיד שיחולק מטעמה לתיירים, להציב שלט מזערי שיקדם בברכה את פני הבאים (אין הכוונה לשלט הרבנות המאיים על הבאים בהכרזה שהם מפירים איסור הלכתי או לשלט המשטרתי המורה להישמע להוראות הוואקף).

וזה חבל, כי התייר בחר להמתין כאן שעות בכניסה רק מכיוון שכבר מילדותו גדל על מורשת המקום הזה. באופן פרדוכסאלי הוא מכיר בסגולות עיר הנצח יותר מאשר ראשי מדינת היהודים הנשבעים לה אמונים בכל הזדמנות, נשבעים לשווא. אם אך יבחר ללכת להר הרצל, לקרית הממשלה, לקניון מלחה או לשדרות ממילא יקבלו אותו בסבר פנים יפות, אבל אם יבקש להגיע לירושלים האמיתית, לאתרים הנזכרים במקורות של כל הדתות המונותאיסטיות, כאן, כמאמר הרמב"ן האלמותי, כל המקודש מחברו חרב יותר מחברו. וגם מטונף יותר מחברו.

העיר כלילת יופי-יפת נוף-משוש תבל-קריה למלך רב ממתינה לגורמים פרטיים כדוגמת עמותת אלע"ד או עטרת כהנים שישיבו לה את כבודה האבוד, מפני שהרשויות הממונות מתתייחסות למזרח ירושלים כאקס-טריטוריה. כאילו עדיין ממתינים כאן בשטח להכרעת הבעלות, ועד שזה יקרה – א-לוהים גדול. יקרה מה שיקרה, בכל אופן אין זו אחריותנו.

וזו בדיוק הסיבה לכך שאתר מורשת לאומי כגן המלך, המקום שבהשראתו נכתבה מגילת שיר השירים, מופקר לבניה פראית. 657 מבנים יש באזור הזה של כפר השילוח, רק שישה מתוכם חוקיים. זה לא מעיד על התושבים הערבים. זה מעיד עלינו. שלא לדבר על הר הבית. במו ידינו ובניגוד גמור לחוק עודדנו גורמים זרים ליטול אחריות על המקום. עודדנו הפרת חוק, יצרנו ביודעין ברדק רק בשביל להיפטר מהצורך להיות אחראים על כל הוותיקן הזה. ואכן, קיבלנו את שרצינו. קיבלנו חבית חומר נפץ.

במקום לראות בה את מורשת הדורות, נכס היסטורי וארכיאולוגי, חלום הלבבות היהודיים זה אלפיים שנה, ראינו בירושלים מטרד, עול, הפכנו את הקדושים שבמקומותינו לסלאמס. משכן לדוכני רוכלים ולקבצנים. וכל מי שמעז להזכיר לרשויות הביטחון שאפשר גם אחרת מוגדר על-ידיהן כאיום בטחוני, כסכנה לשלום הציבור, כמפר הסדר והשלום בעיר השלום.

לעיר בעלת תסביך ומטען בן 3000 שנה על הראש שהיא לא ממש יודעת מה לעשות בו – דרוש בדחיפות מורה דרך.