ליד הרב גורן על הר הבית

מי שהיה עוזרו של הרב גורן במלחמת ששת הימים, הרב מנחם הכהן ביקר הישיבת נווה שמואל לכבוד יום ירושלים ושיתף את התלמידים בחויות מאותם הימים.

הרב מנחם הכהן: כך כבשנו את הר הבית

כבוד ראש הישיבה הרב יעקב פישר, הרב שמואל מאור רכז המנהיגות בישיבה ותלמידים יקרים, אני אדבר שעה על מה שצריך לקחת ימים ולילות. כי מה שהיה במלחמת ששת הימים זה לא רק בירושלים ואולי אני איגע אח"כ בסיפור של אפרת. אחרי ששוחררה ירושלים נסענו בדרך אפרתה, והתחנה הראשונה הייתה קבר רחל, ולמחרת הגענו לחברון ולמערת המכפלה אבל כאן אני מפסיק את הסיפור הזה כי אחרת לא נגיע לירושלים.

בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו חווה אותה תקופה גורלית שהייתה בתשכ"ז. ולכן מצווה עלינו להגיד "והגדת לבנך ולבן בנך" וכל המרבה לספר בנפלאות שאירעו לנו בימים האלה הרי זה משובח.

כידוע , מלחמת ששת הימים הייתה אמורה להתנהל רק בדרום הארץ מול המצרים, בעזה, באל עאריש אך ירושלים לא הייתה אז בתכנית. היה חשש כבד מהגבול הסורי אבל עיקר המערכה הייתה בסיני, ובתוכם גם חטיבת הצנחנים- זו ששחררה את ירושלים והיו בה שני גדודים- 890 ו- 55 של הנח"ל המוצנח שרובם היו תלמידי ישיבות.

הרב הראשי לצה"ל – אלוף הרב שלמה גורן שאני הייתי עוזרו ובאותה תקופה היה בחו"ל יום וחצי לפני פרוץ המלחמה שלחתי לו מברק שיחזור מיד, ויצאנו לכיוון גבול עזה ו"נחל עוז" מקום בו עבר הגבול. הגדוד שהיה שם חתך את גדרות התיל והתקדמנו לעזה. הגענו לשדה מוקשים עליו חלשו שני מוצבים מצריים מוכרים ומבוצרים, והם התחילו להמטיר על הגדוד אש תופת. נצמדנו לקרקע, מוקשים התפוצצו. הפגזה נוראה- אש שטוחה ותלולת מסלול. הרב גורן לקח אתו ספר תורה ושופר. לשופר הזה הייתה לו היסטוריה. הוא היה ענק ולפי הסיפור שלו יומיים לפני פרוץ מלחמת סיני בא אליו יהודי ואמר לו "חלמתי שאנחנו הולכים לכבוש את הר סיני. אני מביא לך את השופר ותקע על הר סיני". הרב גורן עלה על הר סיני ותקע בשופר ואח"כ לקח איתו את השופר לכל מקום. כמובן כשיצאנו לעזה הוא לקח איתו את השופר ואת ספר התורה. נצמדנו לקרקע, היו מסביבנו חללים. שכבתי צמוד לקרקע כמה מטרים ממנו והוא שאל אותי כל הזמן "אתה עוד חי?!" חיכינו עד שתרד החשכה ובאו לפנות אותנו ואת הפצועים והחללים.

כשעלינו על הזחל"ם שפינה אותנו היו שם חיילים פצועים וחללים והרב ישב על שפת הנהר ופתאום נזכר- "השופר!" השופר נשרף בשדות עזה.

אנחנו הגענו לירושלים בתאריך, כמו עכשיו, לא , ביום שני בערב עם פרוץ המלחמה. אחרי שהרב גורן הגיע מעזה למטכ"ל שם סידר בתי קברות זמניים לחללים באזור. שמענו שיש מעורבות של הלגיונות הערבים בירושלים, וחיילי החטיבה של "מוטה גור" הועברו מהנגב לירושלים והגיעו לבית הכרם שם שהו כמה שעות ולפי מה שסיפר לי מוטה שהיה המ"פ שלי בנח"ל, אישה אחת באה אליו ונתנה לו דגל ואמרה לו אם תכנסו לעיר העתיקה שיהיה לכם דגל לתלות היכן שתהיו. באותו לילה כבר הייתה לחימה- חטיבת הטנקים של "אורי בן ארי" הקיפה את ירושלים מכיוון "נבי סמואל". המפקדה הקדמית של מוטה הייתה בתוך העיר ב"רחוב שטראוס" בבניין ההסתדרות שם יש גג גבוה ומשם ראו את הקרב על גבעת התחמושת, ושם מפקד הגבעה היה חבר טוב שלי "יוסי יופה" שאחר כך נפל במרדף.

היינו שם על הגג ובשעות הצהריים ביום שלישי אמרו לנו שהתקדמנו במלחמה והגענו למוזיאון רוקפלר- בקרבת מקום לשער האריות. הסגן של מוטה קראו לו "משה סטמפל" שהוא גם כן נהרג אחר כך במרדף. חלק מאנשי החטיבה נפלו אחר כך במרדפים בבקעה, כמו צביקה עופר ועוד...

וכאן ביום שלישי אחר הצהריים קצת נרגעה האש, וכבר כבשו את מה שנקרא המושבה האמריקאית, היו שני גנרלים ירדניים שנלקחו בשבי והוחזקו בחצר מוזיאון רוקפלר, וכאשר הייתה רגיעה ישבנו לשיחת רעים בפתח מוזיאון רוקפלר. בתמונה שאתם רואים יש את מוטה גור, לידו יהודי שנקלע לכאן ומדבר בפניכם, לידו הנהג של מוטה גור שהיה יד ימינו של מוטה גור, שם הוא מופיע במלוא כבודו, ומשם פקד עליו מוטה ואמר לו: "בן צור- סע!" ובן צור פרץ דרך שער האריות וכך הגיע אל הר הבית.

כשמוטה הגיע לשם קיבלו הגדודים הוראה להתקדם לכיוון שער האריות. מעמדת מוזיאון רוקפלר לשער האריות המרחק לא גדול אבל היו צליפות מהחומה לכיוון החברה שניסו להתקדם, ואז קיבלנו הוראה להיצמד לקירות.

לפני שער האריות היה אוטובוס ערבי שנפגע מפגז ועלה בלהבות, יצא ממנו עשן נורא אבל היינו חייבים להתקדם. אחרי מוטה היו צריכים להכניס טנקים. הטנק הראשון שניסה להיכנס נתקע בשער. איך עוברים? עולים מעל הטנק ונכנסים לעיר העתיקה. וכך, אני מספר לכם את זה ככה כדי לחשוב, שאתה נמצא ליד רחבת הר הבית, בשבילי כילד ירושלמי שעשה כמעט כל שבת ליד הכותל גם בימים של מאורעות היה מניין שכל שבת התפללו בכותל. היה רב הכותל שעמד בבודקה, שומרים בריטים שמרו, ואבא שלי ע"ה היה לוקח אותי לקבלת שבת כששוטר בריטי היה מלווה אותנו הלוך וחזור לקניון ממילא. אני מזכיר את קניון ממילא כיוון שב-כ"ט בנובמבר כשהאו"ם החליט על הקמת מדינה יהודית בחלק של ארץ ישראל, פרצו פרעות בירושלים, ומה שנקרא כיום אזור ממילא, שם היה המרכז המסחרי של ירושלים, ולמחרת ההכרזה הערבים העלו באש את כל המרכז המסחרי שהפך לעיי חורבות.

המרכז המסחרי נשרף, וירושלים נחלקה אז לשתי ערים עויינות- ירושלים המזרחית והמערבית, העברית והיהודית. בין שתי הערים הייתה שכונת ממילא שחלקה היה שטח ממוקש בו לערבים היו עמדות שהיו צולפים לכיוון י-ם העברית. באזור הזה של ממילא נשארו חורבות ושם נכנסו לגור כל מיני יהודים עניים שלא היה להם איפה לגור בעקבות ההפגזות, ומדי פעם היו הערבים צולפים מהחומות ופוגעים בעוברי אורח יהודים. במלחמת ששת הימים כאשר שחררנו את העיר העתיקה החומות הוסרו, הקירות הגבוהים נהרסו, משטח ההפקר סולקו המוקשים והאשפה והמחסומים שהיו פזורים בכניסות לעיר העתיקה עם השלטים "זהירות - גבול לפניך" הוסרו.

כשישבנו במוזאון הרב גורן אמר אנחנו צריכים להיכנס לעיר העתיקה ואין שופר!הוא אמר לי לנסוע לחותן שלו כי שם יש שופר. כמובן שעשיתי זאת. אני חוזר רגע לשופר מהר סיני. הרב גורן שלח לי במכתב מקנדה: "השופר שלי עם הסיפור שלו הפך לאגדה בכל קנדה". הוא תקע בו בימי ר"ה ויהכ"פ, בבתי הכנסת בקנדה רצו לתת לי הון תועפות בשביל השופר, אבל החלטתי להפכו ל"שופר העם" ולהופיע איתו.

אני נוסע בפקודתו של הרב גורן אל חותנו רבי דויד הכהן- הנזיר, מתלמידיו המובהקים של הרב קוק. הנזיר, שהוא דמות מאוד מרתקת- קראו לו הנזיר כי הוא היה נזיר- לא שתה יין, גידל שיער, והיה טבעוני. אני בא לבית הנזיר והוא לא מדבר. למה? כי הוא קיבל על עצמו באותה תקופה קשה תענית דיבור. אמרתי לו: אני רוצה את השופר. נראה היה לי שהוא אומר שהשופר נמצא בארון למעלה, עליתי על כיסא והורדתי את השופר והבאתיו לרב גורן. 

מאוחר יותר כשטיפסנו על הטנק בכניסה לשער האריות הרב גורן החזיק בשופר ובס"ת ולא פסק מלתקוע במשך שעות. עלינו להר הבית ושם הייתה התרגשות עצומה. לאט לאט החלו להגיע יחידות של חיילים מאזורים אחרים של ירושלים והר הבית התמלא. כולם עמדו שם על ההר ובאופן ספונטני החלו לשיר את "ירושלים של זהב" בגרסתו המקורית. ראש עיריית ירושלים מר טדי קולק אימץ את השיר ולא הפסיקו להשמיעו ברדיו משל היה מועמד לאירוויזיון. אני רציתי להיות בכותל- הר הבית הר הבית, אבל אני רציתי להיות בכותל. היו מדרגות שהוליכו אל הכותל ואני ניסיתי להגיע לשם, והיה שער בין המדרגות לכניסה להר הבית, אבל כמו בחצרות של פעם בשער היה פשפש. פתחתי את הפשפש, ירדתי לכותל עם שני צנחנים וזכותי הגדולה, אולי זכות אבות, הייתה הזכות שלי להיות החייל הראשון בכותל בששת הימים. הרב גורן אסר עליי לספר זאת כי הוא רצה להיות החייל הראשון בכותל. אבל מי שהלשין עליי היה מוטה גור שדיבר על יום ירושלים בכנסת, והסגיר אותי. 

אני רוצה לקפוץ מכאן לסיפור על הנזיר והרב צבי יהודה; כשעמדנו ליד הכותל אחרי תפילת מנחה, רחבת הכותל הייתה מליאה. כבר החלו לבוא גם חברי ועדת חוץ ובטחון של הכנסת, חברי עיריית ירושלים, כל מיני יהודים. ואני לא זוכר מי זה היה- או חנן פורת או המ"פ בוגר ישיבת מרכז הרב- יורם זמוש. על הכותל היה סורג ועליו תלה יורם זמוש דגל. כשהיינו למטה ברחבת הכותל כבר היו המוני אנשים, ואז, אני לא זוכר אם זה היה יורם או חנן- אחד מהם אמר הייתי רוצה שהרב צבי יהודה יהיה כאן. ואז הרב גורן אמר להביא את הרב צבי יהודה ואת הנזיר בג'יפ. ואני הצעתי להביא גם את אבי שהיה מיקירי ירושלים וכתב מאמרים על הר הבית. יצאתי עם הג'יפ ודהרתי להביא את שלושת הכוהנים. כשיצאתי פגז כנראה פגע בשער האריות ואבן נפלה, אך לשמחתי אני יכול להיות כאן היום ולספר לכם על זה.

העיר הייתה שקטה לא ראו בה נפש חיה כי עוד היו פיצוצים ופגזים. תחנה ראשונה נסעתי לבית הורי. אמרתי לאבי- באתי לקחתך לכותל. הוא בירך שהחיינו בשם ומלכות, שם את המגבעת שלו, והתחיל ללכת איתי. אמרתי לו שהולכים דרך הר הבית. הוא אמר חיכית 19 שנה אני אחכה עוד כדי לא ללכת דרך הר הבית. נזכרתי שסיפר לי שהוא היה גר ליד הר הבית, והילדים הערבים היו חוטפים ליהודים את הכיפות, שבאותם הימים היה כתוב עליהם-"ילד טוב ירושלים", חוטפים ורצים להר הבית ששם היהודים לא יכלו ללכת.

יצאתי לאחר שאבי סרב ללכת ונסעתי לרחוב עמוס לבית הרב דויד הכהן-הנזיר. אמרתי לנזיר שבאתי לקחתו לכותל. הוא היה בתענית דיבור, והרבנית אמרה לי שהוא לא יוצא מהבית כי בין הנדרים שנדר היה נדר שלא יצא מהבית. יצאתי לקומת הקרקע שם היה גר הבן של הרב מבריסק. אמרתי לו עלה לבית הנזיר. הבאתי עוד שכן ויחד, שלושתנו, התרנו את הנדר של הנזיר. ירדנו במדרגות והרבנית אמרה לנו שהרב לא נועל נעלים, אז היא הביאה נעלי בית והושבנו אותו על הג'יפ ונסענו לרב צבי יהודה. הכרתי את הבית כי הייתי שם פעמים רבות. אמרו לי השכנים שהוא בבית הרב, בשכונת טיכו. עליתי לשם ושאלתי היכן הוא ונאמר לי ש"בחדר הקטן" בו הרב קוק היה מתייחד. דפקתי על הדלתות ולא פתחו. הסתכלתי דרך חור המנעול, ורב צבי יהודה עומד שם עטור תפילין וטלית ו"ראשו בשמים".

ראיתי שאין ברירה, ונתתי דחיפה חזקה לדלת שנפתחה ואמרתי לרב: "באתי לקחת אותך לכותל"! הרב לא הגיב. ברוב חוצפתי הורדתי לו את התפילין והתחלתי לגרור אותו לכיוון המדרגות. ראיתי שהוא לא נגרר. הייתם פעם בברית? לקחתי את הרצי"ה כמו שמביאים תינוק לברית והושבתי אותו על רגליו של הנזיר, וכך התחלנו לדהור לכיוון העיר העתיקה. אז העיר כבר הייתה מליאה. בקושי פילסנו לנו דרך ונסענו לכותל. הנזיר, ברגע שירד לכותל הניח את ראשו בין אבני הכותל, סמך את שתי ידיו בין אבני הכותל, ועמד צמוד. כאן אקרא קטע מספרו של מוטה גור שמתאר את הנזיר על יד הכותל. (ציטוט שמתאר את הדיבוק של הרב הנזיר בכותל)

אני חוזר לרצי"ה. הנזיר כפי שאמרתי ניגש מיד לכותל ונדבק. הרצי"ה החל להסתובב ואמרתי לו "אנחנו ליד הכותל!" הוא עדיין היה שם בחדר הקטן בעולמות העליונים. עברו כמה דקות עד שהוא קלט ונצמד לכותל בנהמה ונשאר עומד שעה ארוכה. לאט לאט הכותל התחיל להתמלא ולהתרוקן. כולם באו דרך הר הבית ושכחו כנראה את ההלכה שאסור. כולם עלו והכותל החל להתרוקן ושני הזקנים האלה הרצי"ה והנזיר ביקשו מהרב גורן לקרוא תהילים וממני לתקוע בשופר. הרב גורן שנאלץ לקרוא תהילים הסכים למסור לי את השופר.

נתבקשתי על ידי הרב שמואל מאור להזכיר קצת את שחרור חברון. (תמונה) כאן עומד הרב גורן עם הדגל ואני לידו. זה נראה כאילו זה עם סולם חבלים אבל זה היה ממש כאן על יד השער. תלו את הדגל אבל כפי שידוע עד ששת הימים לא נתנו ליהודים לעלות יותר מ- 7 מדרגות למערת המכפלה. אנחנו עלינו את כל המדרגות ורצינו להיכנס למערת המכפלה. אבל דלת ברזל גדולה סגרה על המערה. דפקנו ומישהו ענה בערבית (אין מפתח) דרכתי את העוזי ויריתי לתוך המנעול, עוד חיילים יורים והדלת לא נפתחת. בינתיים הגיע טנק ובו היה ברזל, לום, שבעזרתו פתחנו את הכניסה למערת המכפלה.  

שם מצאנו ערבי זקן, חאג', חבוש בתרבוש לבן המעיד כי נסע פעם למכה. הערבי הזקן הזה אולי היה בן 90, והרב גורן מרוב התרגשות החל לנענע אותו ואני פחדתי שהוא ימות לנו, ואני תפסתי את הזקן, לקחתי אותו הצידה, המפתחות נפלו על הרצפה והרמתי אותם.

הרב גורן מורי ורבי עשה מאמצים בלתי נלאים להוציא את המפתחות ממני אבל לא הסכמתי לתת אותם והם נשארו בידי והנה הם: (מראה את המפתחות) מפתח אחד גדול, ועוד שניים קטנים יותר, והם היו תלויים על שרשרת של כסף.

אני אזכיר את זה שהשרשרת מחוליות כסף כי זכיתי פעם לקיים בה מצווה גדולה של "פדיון הבן". נסעתי לארה"ב דרך המזרח הרחוק, ונסעתי לקוצ'ין שם היה לי קשר עם הקהילה היהודית. באתי לאחת העיירות, והמלווים שלי אמרו לי "הרב הכהן, הרב הכהן" ואני רואה שתי נשים עומדות בצד ובוכות. פתאום הן נופלות על הרצפה ומנשקות את רגליי. שאלתי מה קורה והמלווים אמרו לי שאין כוהנים שם והם חיפשו מישהו שיעשה פדיון לבניהן. נתתי להן את השרשרת ובה עשיתי פדיון לשני ילדים יהודים בקוצ'ין ששניהם כיום מגדלים משפחות לתפארת בארץ. מה לומר לכם? "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו" ונתפלל שה' ימשיך לעשות לנו ניסים ונפלאות.

(מדבריו של הרב הכהן כפי שסוכמו על ידי תלמיד הישיבה. הדברים לא עברו ביקורת של הדובר)

מתוך אתר אור תורה סטון