אבישי עברי – עיתונאי ובלוגר

אני שומע קולות האומרים 'איננו הזויים. זה איננו נושא להזויים בלבד'. ואני מודה, חשבתי תמיד שהר הבית הוא של 'ההזויים האלה'. הסכמה נדירה איחדה את הרבנים, את המנהיגים הפוליטיים והלאומיים – את כולם בעצם. כולם סברו שהר הבית הוא נושא שרצוי לא לעסוק בו. הדבר הכי חדש, מפליא ופורץ דרך, הוא העובדה שקמה תנועה דתית שחותרת להר הבית. זר לא יבין

מאמר מפורסם מאוד של הרב קוק באורות התחיה י"ח גורס: 'שלושה כוחות מתאבקים במחננו'. לפי דבריו שם, שלושה זרמים קיימים בעם ישראל, ולמעשה בכל עם – 'הקודש', 'האומה' ו'האנושיות'. בתרגום להיום מדובר בהיבט הדתי, בהיבט הלאומי ובהיבט האוניברסלי. את ההיבט הדתי מייצגים כמובן בעיקר שומרי המצוות ותלמידי הישיבות. את הצד הלאומי ניתן להגדיר כיום כציוניות, כימניות, כדאגה לריבונות הישראלית וכדומה. את ההיבט האוניברסאלי מייצג כיום אותו חלק בחברה הישראלית שחשוב לו מוסר עולמי, השכלה וחיבור לאומות העולם המתוקנות.

כבר שנים אני עוקב אחר העיסוק בהר הבית. אני שומע קולות האומרים – 'איננו הזויים. זה איננו נושא להזויים בלבד'. ואני מודה, חשבתי תמיד שהר הבית הוא של 'ההזויים האלה'. חשבתי שזה נושא שחשוב לא להתעסק בו. ואכן, בעבר היה קיים קונצנזוס נדיר, הסכמה שאיחדה את הרבנים, את המנהיגים הפוליטיים והלאומיים – את כולם בעצם – שסברו שהר הבית הוא נושא שרצוי לא לעסוק בו.

מה שמיוחד בהתעוררות היהודית האחרונה סביב הר הבית, התעוררות שיהודה גליק מנצח עליה בעוז, הוא העובדה שזו מקיפה הפעם את כל חלקי האומה המדוברים. התביעה המתבקשת והברורה ביותר היא כמובן זו הריבונית-לאומית הגורסת: המקום הזה שלנו. ניצחנו במלחמה וכבשנו אותו. צריך להניף שם דגל ולהפגין שם ריבונות. התביעה הפשוטה הזו מובנת כמעט לכל ישראלי.

חידוש גדול יותר הוא שכיום קיימת תביעה בעניין ההר שמגיעה דווקא מאנשים שעניין הריבונות פחות מדבר אליהם, והחיבור שלהם להר הבית בא מכך שהם אינם מסוגלים לראות את העוול המוסרי הנעשה בו. נכון, אין כמעט דגל שנישא לשווא ומחולל כמו דגל זכויות האזרח. כעיתונאי אני יודע שמכיוון שזכויות האדם הן נושא שזוכה להרבה יחס תקשורתי, נוהגים להציג המון עניינים דרך ההיבט של זכויות האדם, וזה נעשה גם בידי מי שלא אכפת לו באמת מזכויות אדם. ואולם בנידון דידן אפשר לראות תביעה אמיתית, שמגיעה אפילו מצד חילונים גמורים שלא אכפת להם שההר יהיה של המוסלמים, אנשים שהצד הדתי לא מדבר אליהם כלל. פשוט, המראה הזה של שוטר שעומד ליד אדם ובודק אם הוא מתפלל, וזה קורה במדינה שמעוניינת לחשוב על עצמה כמתוקנת וכמערבית, הוא מראה שאדם מוסרי איננו מסוגל לקבל גם אם הוא איננו ציוני ולא דתי.

אבל הדבר הכי חדש, מפליא ופורץ דרך, הוא העובדה שקמה תנועה דתית שחותרת להר הבית. זר לא יבין. רק הדתיים יבינו את גודל המהפכה. הטאבו ההלכתי-רבני-דתי סביב העיסוק בהר הבית היה הטאבו החזק מכולם וזה שהכי קשה לשבור אותו. העובדה שקיימת התעוררות דתית של תלמידי ישיבות להר הבית, עד שזו מבחינתם עבודת השם שלהם – היא החידוש הגדול ביותר.

את האיחוד בין שלושת הכיוונים הללו מגדיר הרב קוק באותה פיסקה כ'קודש העליון'. ואני אומר לכל פעילי הר הבית: אם באמת תצליחו ליצור חיבור בין כל הכוחות האלו כפי שנדמה לי שאני כבר רואה, אם תצליחו להביא לכך שהסיפור של הר הבית יחבר אנשים משלושת הזרמים המדוברים – אנשים שאכפת להם מדברים שונים מאוד זה מזה, ובין השאר יכולים למשל להיאבק למען נושא הר הבית, ובמקביל להילחם למען נשות הכותל או לחילופין נגד גיוס החרדים – בעיניי זה יהיה התגשמות של אותו קודש עליון שעליו חלם הרב קוק.

·        דברים שנאמרו בכנס הליב"ה.