יום שני, 2 ביוני 2014

ניר מנוסי – מעורכי ספרי הרב גינצבורג ומרצה בבית הספר לתורת הנפש. בנו של דידי מנוסי ז"ל

אז אני מודה: אף שאני מתפלל שלוש פעמים לחזות בבנייתו, בית המקדש הגשמי, עם המזבח והקרבנות והדם והקטרת, עוד זר ומוזר לי 

ניר מנוסי
זהו זמן תשובה. נשמות נפקחות ויוצאות לשוט בעולם, ואז לאט לאט, כמו זרעי סביון מתעופפים בסרט המוקרן לאחור, נשאפות ומתכנסות עד שנאחזות בשורש משותף.
בעלי התשובה החדשים, ואני ביניהם, מגיעים ליהדות במידה רבה כי היא מחזירה לנו תחושה של בית. גם אם גדלנו בבתים טובים ובחיק משפחות אוהבות, עדיין היה בבתינו משהו פרוץ. אין כוונתי כעת דווקא לפריצות מינית, אלא בעיקר לפריצות רוחנית: אלו בתים עם חלונות הפתוחים לכל רוחות ותרבויות העולם, וכתוצאה מכך רוח פרצים משתוללת בהם. הכל רועש ואין חדר שקט להתכנס אליו ולהעמיק. גם בתוך הבית מרגישים חסרי-בית.
היהדות אוספת אותנו אליה ומחזירה לנו תחושה של בית: היא מאפשרת לנו לבנות קן זוגי ומשפחתי, להשתייך לקהילה, ומסביב להכל להתעטף בבית רוחני – היכל התורה, הפותח בפנינו חדר לפנים מחדר של יֹפי ואמת. גם כשאנו מרימים עינינו מדפי התורה ופותחים שוב חלונות לתרבויות העולם (והיום ברור לנו שאנו חייבים לשוב ולעשות זאת, שהרי לשם מה הוליכו אותנו משמים לארצות הניכר אם לא כדי שנדע להשיב לתורה אותיות אבודות הפזורות בהן?), אנו עושים זאת כדי חרך, במידה, ובמהרה שבים ומגיפים אותם. אין עוד רוח פרצים אלא מרחב שקט, מרכז, מקום.

גדר שקופה
אין זה מפתיע איפוא כי בלב התורה ניצב ציור של בית: משכן ה' הנודד, שפעמיים נקרש למקדש ופעמיים נחרב, ועודנו מחכה לקום בשלישית. אך כאן מתרחשת תפנית בעלילתנו: חלק גדול מבעלי התשובה החדשים, ואני ביניהם, מתקשים מאד לחפוץ להכנס בשערי בית המקדש השלישי. עולמנו – אכן, עולם היהדות כולה כיום – בנוי מאותיות וממחשבות, ממעשים קטנים הטווים רשת עדינה של קדושה סביבנו. גם ציור המקדש שכל הקורים מובילים אליו מורכב עבורנו ממלים ופסוקים. כיצד נעבור מהם לבית אבן ובשר?
אז אני מודה: אף שאני מתפלל שלוש פעמים לחזות בבנייתו, בית המקדש הגשמי, עם המזבח והקרבנות והדם והקטרת, עוד זר ומוזר לי. אני עוזר לבני בן ה-9, ה' יסוכך על נשמתו, ללמוד את המשניות המסובכות על המקדש. ואנו מצליחים. אך בקרבי פנימה נפחד ונרחב לבבי מהאופן שבו הוא מתהלך בהיכלות המקדש כמו היה ביתו השני, מהאופן שבו העולם הטקסי והקדמוני הזה הוא חלק כה טבעי מעולמו הפנימי. אנו פוסעים יד ביד, אך משני צדדיה של גדר שקופה, הוא בפנים ואני בחוץ.
אני מסוגל למצוא פתח אל המקדש רק בדרך אחת: כשאני מזכיר לעצמי שלכל נושא בתורה יש ממד פנימי המנשים אותו. הפשט הוא כאבן על פי באר, שרק כאשר שהיא נגללת ועולים ומתגלים מעמקי הרמז, הדרוש והסוד שמתחתיה, מתמלא הלב בדברי א-להים חיים (ואף נוצק תוכן חדש לתוך המלים החקוקות בפשט). בדבר זה נוכחתי שוב ושוב: בריאת חוה מן הצלע, קורות האבות, השקאת הסוטה – אלו ועוד התגלו לי כקצהו של קרחון עמוק ופלאי ששלל סודות משובצים בו כיהלומים בוהקים. האמונה שאותו הדבר תקף בודאי גם לגבי חזון המקדש על פרטיו, מצליחה לגרום לי להתקרב אליו במקצת.

מעבר לפינה
אפשר לומר שבית חלומותיי הוא מציאות עתידית שבה פנימיות התורה – חכמות הקבלה והחסידות, על מבניהן ודימוייהן העשירים – הופכת לחלק מהחיים של כולנו. פנימיות התורה היא בעיני המפתח לפנימיות של הכל: פנימיות לבנו, פנימיות מערכות היחסים שלנו, פנימיות הידע המדעי שלנו, פנימיות העולם. במובן זה, הכניסה בסודה הוא ככניסה לבית – מעבר מרשות הרבים הרועשת והמתעתעת לרשות היחיד – יחידו של עולם – שבה ניתן להתבונן ולהעמיק בשקט בכל. בחוץ עוטים לבושים ומסכות; בבית מתפשטים מהם ומתגלים כפי שאנחנו באמת. ככל ששפת הסוד תהיה יותר חלק מאתנו, כך נוכל לחיות פחות בחוץ ויותר בבית, ובמקום לִגְלוֹת להתגלוֹת.
מה לגבי המקדש הגשמי? הרי סוף סוף "אין מקרא יוצא מידי פשוטו", וכל גדולתה של היהדות טמונה בכך שלהקת המחשבות הנודדות שלה מוצאת לבסוף גם מנוח לרגלה ונוחתת כאן בעולם המעשה. ובכן, לעת עתה אני שמח שהוא מעבר לפינה, סמוי מן העין. כשנשוב לדבר את שפת הסוד והנשמה,אני מאמין שכבר נהיה בשלים לחשוב ביחד כיצד לשרטט מחדש את תוכנית המקדש ולגשת להגשמתה. כשנחזור הביתה, נוכל גם לבנות אותו.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה