אולמרט בדרך לפיסגה

היא איננה מחבבת את ההגדרה 'חילונית' ומצד שני בפירוש גם איננה עונה להגדרה 'דתיה'. בשורה התחתונה, ללינדה אולמרט (60), חברת הנהלת 'יד ושם' ופעילה בענייני זהות יהודית חשוב מאוד שיהודים יתפללו בהר הבית. בשל כך הצטרפה ליוזמת הליב"ה ['לחופש יהודי בהר הבית'] * וכן, יש לה קשר משפחתי לראש הממשלה לשעבר, אבל היא לחלוטין איננה מעוניינת להרחיב בעניין ומעדיפה לעסוק דווקא בהר

לינדה אולמרט והר הבית

היא זוכרת היטב את הרגע שבו שמעה כילדה שירושלים העתיקה שוחררה. זה היה באמצע מבחן בבית הספר שבו למדה בקנדה. בבית הספר היהודי טרחו לעדכן את התלמידים בכל תזוזה של כוחות צה"ל, ובכל פעם שנרשמה התקדמות עמדו שם ושרו התקווה.

"את המלים 'הר הבית בידינו' שמעתי בעברית", נזכרת אולמרט, "כי זו היתה שפת הלימוד בבית הספר ואחד הרגעים הבולטים בחיי. ברבות השנים עליתי ארצה ועבדתי בכל מיני מיזמים שעוסקים בזהות יהודית וישראלית. עסקתי הרבה בהרצאות לנוצרים בנושאים יהודיים. גם בשואה עסקתי. ייסדתי אירגון של בני הדור השני לניצולי שואה, ומעל 22 שנה הייתי חברה בהנהלת יד ושם. לכל אורך התקופה הזו נחשפתי מפעם לפעם לדיווחים בעניין החפירות והרס העתיקות בהר – כל העובדות שהעידו שלמעשה ההר כבר איננו בידינו. בחרתי להתעלם מכך, כי זה כאב יותר מדי. זה נמשך עד שהבנתי לפתע שממש מטורף להמשיך להתעלם, שזה ממש פשע. מאוד חורה לי שאנחנו מציבים את עצמנו תמיד בעדיפות האחרונה. איננו תובעים את הזכויות שלנו במקום הכי קדוש מבחינתנו.

"בשנה האחרונה פגשתי קבוצת אנשים שמשמיעה אמירות די חדשות ושונות לגבי הר הבית, בעיקר סביב מימוש זכויות האזרח במקום הזה, אמירות שעימן חשתי מזוהה. יחד הקמנו את הליב"ה – המיזם לחופש יהודי בהר הבית. זה מהלך קריטי, כי קיים יותר מרמז אחד שהר הבית נמצא על שולחן הדיונים. אם רוצים למנוע זאת יש למצוא מכנה משותף לכמה שיותר יהודים וישראלים כדי לפעול למען המקום הקדוש ביותר לעם היהודי. בהמון מובנים הגענו לצומת דרכים במאבק על הר הבית, וכיום חייבים לקבוע עובדות בשטח ולקבע את המעמד שלנו במקום. הוויתור על המקום הזה גורם לנו נזק. אם נוותר עליו, נוותר על הכל".

לאולמרט שלוש בנות וכן נכדה ונכד. למרות עיסוקיה האחרים כיום היא מקדישה את כל כולה להר הבית. בפועל, יש לומר, היא מתגוררת הרחק מירושלים – ברעננה.

מה לחילונית ולכל הוותיקן הזה?

"אני אכן חיה חיים שניתן להגדירם כחילוניים פחות או יותר. אם אני מתפללת או לא, זה עניין ששמור אצלי, אבל בליב"ה מאמינים שלכל אדם שרוצה להתפלל שם צריכה להיות הזכות לעשות זאת, גם אם הוא יהודי".

יש משהו מוזר בשותפות של חילונית עם דתיים ששואפים להקמת מקדש. גם את חותרת לכיוון הזה?

ובכן, לחלוטין לא: "אחד הדברים שגרמו לי לחוש ריחוק מעניין הר הבית הוא דיבורים על חידוש עבודת המקדש ועבודת הקרבנות בהר. כשמדברים על מקדש וקרבנות זה גורם לי לרצות להסתובב ולברוח. הכיוון הזה נראה לי בלתי אפשרי כיום. זה כלל איננו רלוונטי כשאפילו ההר אינו בידינו. לעניות דעתי, מי שמדבר על קרבנות ומקדש ימצא עצמו לא רק בלעדיהם אלא גם בלי אפשרות לעלות להר. התארגנות הליב"ה איננה של שוחרי מקדש.

"לא פעם 'מאשימים' את הליב"ה שהשאיפה האמיתית שלה היא לבנות מקדש בהר הבית ולהקריב קרבנות. אני עונה שהעובדה שאדם מפטיר שהוא מעוניין שמחר יבוא המשיח, עוד לא אומרת שהוא עצמו המשיח. לכל אחד החלומות שלו. באותה מידה יש הרבה נוצרים שהיו רוצים שהיהודים יקבלו את ישו כמשיח, אבל יש מהם שיודעים להשאיר את השאיפה הזו בלב, ובפועל עובדים איתנו בשיתוף פעולה ביום-יום. ככלות הכל הוויכוח שלי איננו עם האנשים שאיתם אני עובדת כתף אל כתף למען הר הבית וחולמים על הבית השלישי. קודם כל שכולם יבינו שיש לנו זכויות שוות בהר, ואחר כך נתווכח על הצעד הבא. מי יודע? אולי עד אז יבוא המשיח".