יהדות זה לא: חסידי ההילולות מפנים עורף לא-לוהים

הכוונה לא אליהם.
מוסלמים מפני את אחוריהם לקודש הקודשים ומשתחווים למכה

אחוריהם אל היכל ה' || ופניהם קדמה והמה משתחווים קדמה...

יהודים התפללו במשך אלפיים שנה מקצוות תבל לכיוון המקום שבו שכן הבית הגדול והקדוש, אבל כעת עומדים במרחק עשרות מטרים בודדים ממנו ומפנים אליו עורף, מתפללים לקברי צדיקים במקום להתפלל לציון

מאת: ארנון סגל/ nrg

הכוונה גם אליהם. יהודים חוגגים במירון

באמת שאין לי משהו נגד פולחן קברי הצדיקים המתרחב. במידה מסויימת אפילו למדתי לחבב אותו, אבל משגע אותי אובדן הפרופורציות. דוגמא קיצונית במיוחד לתופעה ניתן היה לקבל ביום ראשון השבוע, ט"ו בתמוז – יום השנה לפטירתו של רבי חיים בן עטר בעל הספר 'אור החיים'. 

כמדי שנה ראיתי בהילולה יהודים חרדים עומדים בתפילה על מורדות הר המוריה, גבם אל מקום המקדש ופניהם מזרחה, אל הקבר שבהר הזיתים. והנה הנה נוצרת כאן דת חדשה, כי יהדות זה לא. יהודים התפללו במשך אלפיים שנה מקצוות תבל לכיוון המקום שבו שכן הבית הגדול והקדוש, אבל כעת עומדים במרחק עשרות מטרים בודדים ממנו ומפנים אליו עורף. מתפללים לכיוון הציוּן במקום לשאת עיניים לציוֹן. 

ההילולה השנתית בהר מירון 

"עשר קדושות הן", פותחת המשנה במסכת כלים, עשרה מתחמים שכל אחד מהם מקודש מחברו. ביניהם לא נכלל אף קבר של צדיק. אדרבה, שבע מתוך עשר הקדושות הללו מצויות בתחומי הר הבית. מותר להניח שאיש מקרב העומדים על המדרכה בכביש העופל שבשולי הר הבית איננו מבין את משמעות מעשהו, התנכרות למקום המקודש בעולם. 

ברור שאף לא אחד בהם, יהודים אדוקים לכאורה שלמעשה הם תינוקות שנשבו, קולט שהוא משמר בכך את מורשת עובדי השמש המתוארים בספר יחזקאל (ח, 16): "והנה פתח היכל ה'... כעשרים וחמשה איש אחריהם אל היכל ה' ופניהם קדמה". כדי להיבדל מאלו נהגו בימי הבית השני המגיעים אל שער הכניסה המזרחי להר להסתובב מערבה ולהכריז לנוכח פתח ההיכל: "אבותינו שהיו במקום הזה אחוריהם אל היכל ה' ופניהם קדמה והמה משתחווים קדמה לשמש, ואנו ליה עינינו" (משנה סוכה ה,ד). היום כבר לא משתחווים כאן לשמש, תודה לאל. חזקה על אותם מאמינים מודרניים שבסתר לבם הם יודעים שהתפילה מכוונת לבורא עולם ולא לצדיק שוכן העפר, ובכל זאת משהו כאן מעוות לגמרי. 

מאות אלפים נוהרים בכל שנה בל"ג בעומר לקבר רבי שמעון בר יוחאי במירון, עשרות אלפים מרחיקים מדי ראש השנה עד אומן, ואלו רק ראשי החץ מבין עשרות ומאות מתחמים דומים בארץ ובעולם. זה מכאיב למי שזוכר שהמקום הקדוש באמת ליהדות הוא הר הבית, שאותו לא פוקדים אפילו 10,000 יהודים שומרי מצוות מדי שנה. מכאיב שפקידת קברי צדיקים, מעשה שנוי במחלוקת בין רבנים שכלל איננו בגדר מצווה, הופך לפופולארי לאין שיעור יותר מאשר מצוות מפורשות בתורה שמבטליהן מסתכנים בעונש 'כרת'. האחרונות זנוחות ונשכחות מלב. 

האשמה, אין ספק, מוטלת במידה רבה מאוד על מטפחי מורשת הכותל ומשכיחי מורשת ההר משלומי אמוני ישראל. במשך כמעט יובל שנים היו כמה נשמות טובות שממש התאמצו לגרום לנו לא לחשוב על הר הבית, להתעלם מקיומו פשוטו כמשמעו, לא להכיר את תחומיו, את תודעתו ואת הלכותיו. מילא אלו שאינם עולים להר הבית מטעמים הלכתיים, זכותם להתנגד לעניין, אבל מכאן ועד השכחה מדעת של המקום וטישטוש בין עיקר וטפל המרחק רב כרחוק קודש מחול, כרחוק מונותאיזם מאלילות, כרחוק עובד השם מאשר לא עבדו.