בטבעיות ננצח || תובנות של אחד ממגורשי גוש קטיף
בחודש אב תשס"ה, חודש החורבן, לפני תשע שנים בדיוק, גורשתי מהבית שבו גדלתי בנווה דקלים שבגוש קטיף. רגליי הובילו אותי בדרך העולה ירושלים הבנויה. שנתיים ישבתי בה, נע ונד בגוף ובנפש. בימים ובלילות הלא שקטים האלה נותר לי זמן להתבונן החוצה ופנימה, ולהרהר בחורבן ובגלות הפרטיים שלי, יחד עם חורבן הכלל, והציפיה לבניין וגאולה. עד ששני אלו התערבו בתוכי והפכו כמעט לאחד. ולא יכולתי להבחין עוד בין הכאב שלי לכאב גלות העם, בין הגעגוע ותשוקת ההשלמה והבניין שלי, לציפיה לישועה של האומה.
זכיתי ללמוד הרבה מהחיים לצד תושבי ירושלים הערבים. ברגע אחד של התבוננות ברחוב המזרח-ירושלמי, נפלה בי תובנה המוליכה אותי עד היום. הבנתי שאם לכבוש ולבנות את הארץ אנו רוצים – אחרי גבורת הלוחמים ושוך שאון התותחים – אין לנו לעשות זאת אלא מאהבה. לא יועילו כל הדגלים, הגדרות וכלי הנשק שאנו מקיפים את עצמנו בהם, אם לא נגדל דור אחד שמרגיש ויודע שכאן זהו ביתו.
ברוח ימי הלחימה האלה, המציפים שוב את הכאב, האהבה, הציפיה והגעגוע, הרי שמעתה יש לנו גם סימן מתי באמת ננצח את עזה, ונוכל לשוב לגוש קטיף: ביום שבו יקום יהודי אחד, בטבעיות של בן המקום, ויפתח את דוכן הנרגילות שלו בשוק, מול חוף הים של עזה. ועד אז, לא נותר לנו אלא להתגעגע.
↓ מאת: שלמה בשן / מקור ראשון - דף הבית
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה