‏הצגת רשומות עם תוויות גוש קטיף. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות גוש קטיף. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 17 ביולי 2015

פרסום ראשון: צועד לאחור - פרק מהספר 'הקונפליקט'

מהר הבית עד גוש קטיף והגירוש מהמשטרה || סיפורו של שוטר

הורחק מההר בשל עודף זיקה אליו. אבידן ויצמן בתקופת שירותו בהר
אבידן ויצמן, כיום בן 40 ואב לחמישה, התפרסם בתקופת ההתנתקות כשהיה אחד השוטרים הבודדים שבחרו אז בסירוב פקודה. ויצמן פוטר מהמשטרה לאחר שמאן להתייצב עם יחידתו בכפר מיימון בעת המצעד ההמוני לגוש קטיף. עשור לאחר האירועים המסעירים, שוטר היס"מ לשעבר מוציא כעת לאור ספר ובו תיאור חי ומפורט של שמונה שנות שירותו במשטרת ישראל.

בספר, ששמו "הקונפליקט", מתוארות מלבד זכרונות הגירוש גם חוויות שירותו של ויצמן בהר הבית בין השנים 1999-2005, וחלקן מובאות כאן בפירסום ראשון של פרק מתוך הספר. הספר נכתב סמוך לפיטוריו של ויצמן מהמשטרה ושכב במגירה קרוב לעשור. בסיוע תנועת "דרך חיים" ודפוס "נאומבורג ודרורי בע"מ" מתקרב הספר לשלב הוצאתו לאור, אך בכדי להצליח לעמוד במשימה יוצא השבוע ויצמן במיזם גיוס המונים באתר 'הדסטארט', שבו ניתן לקנות את הספר וכך לאפשר את הוצאתו לאור. 

↓ צפו בסרטון ובקישור לרכישת הספר בסוף הכתבה 

↓ כך דואגת משטרת ישראל לדכא כל רגש יהודי של שוטר

אבידן ויצמן היום
הר־הבית, ציפור נפשה של משטרת ישראל בכלל ומחוז ירושלים בפרט.

שוטר המעז להתבטא באיזה אופן שלא יהיה בכל הקשור במישרין או בעקיפין להר־הבית, מוצא עצמו מוקף בעיניים חשדניות ובוחנות. אסור לדבר על ההר, על מסגדיו, וחלילה וחס על ייחוסו ההיסטורי לעם היהודי.



לראשונה בחיי, כף רגלי דורכת במפתן שערי ההר הקדוש. אני מביט פנימה ולמול עיניי רואה את המבנה המפואר בעל כיפת הזהב, קובת א־סחרה בלשון המקומיים. מעולם לא למדנו על הר־הבית בבית־הספר. מחברות מיוחדות היו לי להרבה חגים ונושאים, אך אף פעם לא מחברת 'הר־הבית' או 'בית־המקדש'. 

אנשי הווקף נחרדו לגלות שאנשי היס"מ העזו לעלות להר מבלי שהם בכלל מבינים שמשימתם שם היא לשמור עליהם ועל מסגדיהם, והרימו קול זעקה. לאור מעמדם המכובד של אנשי הווקף וחשש לפגיעה בקשרי החוץ של מדינת ישראל עם ממשלת ירדן והרשות הפלסטינית, ניתנה הוראה מיידית לשוטרי היס"מ לרדת מההר ולהחליף את מדיהם למדים רגילים של שוטר. כך, חשבו המפקדים לתומם, לא יֵדעו אנשי הווקף המוסלמי שהיס"מ בהר־הבית.

וכמו ילדים טובים וממושמעים, ובלי לשאול יותר מדי שאלות שבין כה וכה אסור לשאול, בוצעה ההוראה במלואה.

לא חלפו יותר משתי משמרות על ההר ואנשי הווקף כבר ידעו שאנחנו מסיירים שם. אפילו בעיני השוטרים המקומיים הרעיון לא מצא חן. לכולם היה עניין שהשקט שם יישמר. כל חריגה מהנורמות, אפילו הכנסה של שוטרים נוספים, במיוחד כאלה שלא נראים ומתנהגים כמו כל השוטרים הרגילים, מהווה גורם מפריע.

משמרת נוספת בהר־הבית. בהגיענו להר, ניגשנו לנקודת המשטרה הממוקמת בדיוק משמאל למשרדי הווקף, על הרחבה המוגבהת. על דלפק היומנאי אני מבחין בחוברת מצולמת אשר עליה כתוב: "חצרות בית ה'  ". המחבר: הרב זלמן קורן. הספר חובר לעילוי נשמתם של תלמידיו שנפלו במלחמת יום הכיפורים. דפדופים קלים בחוברת האירו את עיני. בירור מיקומו של קדש הקודשים, הכותל המערבי האמיתי, עדויות עתיקות יומין של רבי בנימין מטודלה ז"ל מביקורו בירושלים, ועוד צילומים של תמונות וכתבי קודש. 

אני פונה ליומנאי, שלא היה יהודי, ושואל אותו מהיכן הספר הגיע. "אני לוקח אותו", אני מציין עובדה בפניו. "בשום אופן!", הוא משיב. "זה מוצג משפטי". אני מתחיל להבין שהספר הוחרם בכניסה להר־הבית מיהודי, ועוד עלולים להאשים אותו באיזה דבר בשל כך. אני לא יכול לתת לזה לקרות, וכך מצא הספר את דרכו אל ביתי.

למדתי את הספר המרתק על בוריו, ובעקבותיו רכשתי את סדרת הספרים "אל הר המור" ו"אל גבעת הלבונה", המדברים אף הם על ענייני הר־הבית בזמננו. רעייתי הצטרפה אף היא לעניין והזמינה עבורי את הביטאון "מעלין בקודש", הדן גם הוא בענייני המקדש וקדשיו. אט אט אני צולל אל עולם מושגים שלם שלא הכרתי.

השינוי בי מתחיל לתת את אותותיו. לפני כל משמרת הייתי מגיע לרחוב מעלה חלדייה. שם, בישיבת "שובו בנים" הייתי טובל במקווה טהרה. נעליים מיוחדות רכשתי לי למשימה בהר, נעליים עשויות מגומי, שכן לפי ההלכה אסור להלך על ההר בנעלי עור. בכניסתי להר הייתי פונה ימינה ולא שמאלה ככל השוטרים, שכך דרכם של האבלים שהיו פונים שמאלה. הליכתי וצעידתי בהר הייתה אף היא בחרדת קודש, צעדים קטנים ומדודים כיאה למקום.

"על זה היה דווה לבנו, על אלה חשכו עינינו, על הר ציון ששמם שועלים הילכו בו". עד עכשיו, במשך כל שנות חיי, לא ידעתי מהו החורבן ועל מה באמת אבלים בכל שנה. נראה שעכשיו זה החורבן, מצב שבו אפילו אם יהודים כבר רוצים לבכות הם לא יכולים כי אסור ליהודים להתפלל בהר־הבית, ואפילו בשעריו אסור אלא רק מרחוק. זה החורבן.

בצאתי מן ההר אני עומד בפתחו, משתהה מעט, מעיף לעברו מבט נוסף, קד קידה צנועה של כבוד ופונה לדרכי. אך בהגיעי לרחבת הכותל ממתינים לי שלושה קצינים. "מה קרה ויצמן?", הם שואלים. "על מה אתם מדברים?", אני משיב לתומי, "הכול בסדר". "מה זאת אומרת הכול בסדר? כשיצאת מההר הסתובבת ויצאת הפוך! זה נכון?". כל־כך הופתעתי מהשאלה, שממש לא הייתה לי תשובה עליה.

אני זוכר שהתלבטתי האם לומר את האמת — שיצאתי כך כי הר־הבית זה מקום קדוש ולא מכובד להפנות לו את הגב, או להמציא איזה משהו מתנצל ולעבור את זה. לבסוף בחרתי באפשרות השנייה. "תראו, אתם צריכים להבין", אמרתי לקצינים. "השוטרים של ההר יושבים מחוץ לשער ואם אצא כרגיל, נוצר מצב שבו אני מפנה את הגב שלי לתוך ההר כשאין לי שום אבטחה מאחור. מישהו עלול לתקוף אותי מתוך ההר ולכן אין לי ברירה, זו פעולה מבצעית גרידא". הקצינים מביטים זה בזה בחיוך וממבטם יכולתי להבין שהם מרוצים מהתשובה, אף שהם כלל לא מאמינים לה. "בסדר, תמשיך לצאת ככה, אין בעיה. הפעם הצדק איתך".

תפילת היס"מ


יום ראשון, 07:00 בבוקר. הפלאפון שלי מצלצל ומעבר לקו אחד המפקדים. "ויצמן, אתה צריך להתייצב בתחנת יפה נוף בעוד ארבע שעות". "מה יש שם?", אני שואל, כשאני בטוח שיוצאים משם לאיזו משימה מיוחדת ודחופה. "יש לך שם פגישה, צריכים לדבר איתך על משהו", מגיעה התשובה.

אני מגיע למקום ונכנס למשרד שבו נקבעה לי הפגישה. מהר מאד אני מבין שעכשיו אני בחקירה. שאלות החוקר מופנות אליי כחיצים. לא אפרט את תוכנה של החקירה, אך מה שרק אוכל לומר זה שבתום החקירה אני מוזהר שעליי להנמיך פרופיל בכל הקשור לדעותיי, ואל לי בשום פנים להחצין אותם בכל דרך שהיא.

משמרת נוספת בהר־הבית. אני מוביל את הצוות לפי הנוהל הרגיל כשכולי אחוז התרגשות מכל צעד ושעל. השעה 11:00 בבוקר, הצוות נכנס לנקודת המשטרה שבהר למנוחה קצרה. החבר'ה מוצאים חלקי עיתונים ישנים ומעלעלים בהם. אני מוציא ספר אחר. לי יש את הספרים שלי שמקומם עמוק עמוק באפוד. תמיד יעלו איתי להר, וכעומקם באפוד — עומקם בלבי.

השוטרים המקומיים, בני מיעוטים המשרתים בהר־הבית מביטים בנו בהשתאות. משהו במבטם לא מוצא חן בעיניי. אני רואה שהם מתלחשים ביניהם. המשמרת הסתיימה. בהגיעי לרחבת הכותל ניגש אלי הקצין הממונה על הגזרה והודיע לי שעלי לסור מיד למגרש הרוסים לפגישה עם קצין האג"ם המחוזי. ידעתי! אמרתי לעצמי, מה הם סיפרו, השוטרים הערבים האלה? 

ניגשתי למשרדו של קצין האג"ם. מזכירתו הודיעה לו שאכן הגעתי וניתן לי האות להיכנס. הקצין קיבל את פני בסבר פנים חמורות.

— "ויצמן?"

— "כן", עניתי בנימוס.

— "שתי שאלות לי אליך. אחת: אנשי הוואקף טוענים שבמשמרת הלילה האחרונה שביצעת התפללת ברחבת הר־הבית עם תפילין. שאלה שנייה, במשמרת שהסתיימה זה עתה, כשהייתם במנוחה בהר־הבית אתה התפללת, מה יש לך לומר על כך?"

ובכן, לקח לי קצת זמן לנסות להסביר שלא מניחים תפילין בלילה ושאין סיכוי שדבר כזה קרה ושזו סתם עלילה. לאחר כמה טלפונים לרב המשטרה הוא הבין שאכן הצדק איתי. לגבי השאלה השנייה, הוצאתי מתיקי את הספר שהיה עימי. מאמר שמירת העיניים של הרב אהרן ראטה זצ"ל. הגשתי לו את הספר ואמרתי, זה הספר שקראתי, מדוע לקרוא עיתונים אפשר וספר קודש לא? הוא עצר לרגע והתבונן בספר. "אהה, אז בעצם זו לא תפילה, נכון? אם ככה, אין בעיה. אבל אני מורה לך שמעתה אתה נדרש להתנהג בהר־הבית ככל השוטרים. אין יותר יציאות ברוורס וכל מיני דברים מוזרים שאתה עושה שם. ברור?". 

לאחר מספר ימים זומנתי שוב לחקירה, הפעם זו כבר לא היתה המשטרה. יחידות בטחון פנים אחרות ביקשו לתהות על קנקני. השאלות היו נוקבות וישירות. מה דעותיי, עם מי אני מסתובב בשעות הפנאי וכדומה. אני כבר מתחיל להבין שמישהו ממש מעוניין לא לראות אחד כמוני בשורות משטרת ישראל.

עד מהרה גם במחלקה היהודית בשב"כ שמו את עינם עלי וניסו מספר פעמים לשכנע אותי לעזוב את המשטרה ולהפוך לסוכן בקרב המתיישבים ופעילי הימין. אחרי שדחיתי את ההצעות שלהם בתוקף, ניגש אלי אחד מאנשי השב"כ ברחוב, ובניסיון נוסף לשכנע אותי הסביר לי שמדובר בחבר'ה מסוכנים שיכולים להרוג אותי רק בגלל שאני שוטר, ולכן אני חייב לעזור לשב"כ, אבל אני פשוט לעגתי להם.

משמרת חדשה. אני בשלי, מסייר כבמשמרות העבר על אדמת הקודש בהר־הבית. בהפסקת הצהריים נכנסנו שוב לנקודת המשטרה. הנקודה ממוקמת ממש מול כיפת הזהב. מטרים ספורים מאבן השתייה. סגרתי בעדי את דלת המטבח ובקשתי מהצוות שלי, שכל העת שיתף איתי פעולה, להשגיח שהשוטרים המקומיים לא נכנסים. קראתי תהילים ולמדתי מסכת מידות. אי־אפשר לתאר במילים את ההתרגשות העצומה, את הנפש היוצאת מדעתה בראותה דרך החלונות את בתי השימוש, את הילדים משחקים כדורגל, ובאותו רגע לדמיין את עם ישראל בתפארתו ואת הכהנים בעבודת הקודש. השתטחתי על הארץ בפישוט ידיים ורגליים. נשקתי לאדמה הקדושה כשאני בוכה על מר גורלנו. איך איבדנו את המקום היקר הזה? איך, לעזאזל? זה כבר היה לגמרי שלנו. אין זה כי אם רצון ה', ניחמתי את עצמי, ובאותו רגע חיברתי קינה כשאני יושב כאבל על רצפת הר־הבית.

↓ צפו: הקונפליקט - סיפורו המרתק של לוחם היס"מ מצטרפים להוצאת הספר

יום שני, 4 באוגוסט 2014

כּךְ כּבשׁנוּ את יְרוּשׁליִם בְּנָרְגִילוֹת/שלמה בשן

בטבעיות ננצח || תובנות של אחד ממגורשי גוש קטיף

בחודש אב תשס"ה, חודש החורבן, לפני תשע שנים בדיוק, גורשתי מהבית שבו גדלתי בנווה דקלים שבגוש קטיף. רגליי הובילו אותי בדרך העולה ירושלים הבנויה. שנתיים ישבתי בה, נע ונד בגוף ובנפש. בימים ובלילות הלא שקטים האלה נותר לי זמן להתבונן החוצה ופנימה, ולהרהר בחורבן ובגלות הפרטיים שלי, יחד עם חורבן הכלל, והציפיה לבניין וגאולה. עד ששני אלו התערבו בתוכי והפכו כמעט לאחד. ולא יכולתי להבחין עוד בין הכאב שלי לכאב גלות העם, בין הגעגוע ותשוקת ההשלמה והבניין שלי, לציפיה לישועה של האומה. 
זכיתי ללמוד הרבה מהחיים לצד תושבי ירושלים הערבים. ברגע אחד של התבוננות ברחוב המזרח-ירושלמי, נפלה בי תובנה המוליכה אותי עד היום. הבנתי שאם לכבוש ולבנות את הארץ אנו רוצים – אחרי גבורת הלוחמים ושוך שאון התותחים – אין לנו לעשות זאת אלא מאהבה. לא יועילו כל הדגלים, הגדרות וכלי הנשק שאנו מקיפים את עצמנו בהם, אם לא נגדל דור אחד שמרגיש ויודע שכאן זהו ביתו.
ברוח ימי הלחימה האלה, המציפים שוב את הכאב, האהבה, הציפיה והגעגוע, הרי שמעתה יש לנו גם סימן מתי באמת ננצח את עזה, ונוכל לשוב לגוש קטיף: ביום שבו יקום יהודי אחד, בטבעיות של בן המקום, ויפתח את דוכן הנרגילות שלו בשוק, מול חוף הים של עזה. ועד אז, לא נותר לנו אלא להתגעגע.


↓ מאת: שלמה בשן / מקור ראשון - דף הבית

יום שלישי, 8 באוקטובר 2013

חורבן גוש קטיף וחורבן בית המקדש/ הרב עובדיה יוסף זצ"ל

הרב עובדיה יוסף זצ"ל לוחץ את ידו של הרב ישראל אריאל שליט"א
בראש חודש אלול תשס"ה הביאו הרב ישראל אריאל שליט"א ור' יהודה גליק עותק מהספר בית המקדש בירושלים  לרב עובדיה יוסף זצ"ל.

הרב עובדיה יוסף זצ"ל התרשם מהספר ומהעיסוק בהלכות המקדש וקדשיו, הוציא מכתב ברכה בו תיאר את חשיבות לימוד קדשים וקרא בו למלמדי תינוקות של בין רבן ללמד את הילדים את ענייני הקרבנות.

הימים היו ימי גירוש היהודים, תושבי חבל עזה מנחלתם והחרבת בתיהם. הרב זצ"ל קשר בין חורבן במקדש והזנחת הלימוד בו לבין חורבן בתיהן של צדיקים.
הרב עובדיה יוסף זצ"ל מברך את הרב ישראל אריאל שליט"א

להלן הנוסח המלא וצילום המכתב בחתימת ידו:

באו לפני חברי מכון המקדש, הרב ישראל אריאל שליט"א והמנכ"ל ה"ה יהודה גליק הי"ו והראוני את הספר 'בית המקדש בירושלים' שהוא אנציקלופדיה חזותית, שם מתבארים עניני המקדש ועבודתו. ולדאבוננו לימוד עניני המקדש ועבודתו הוזנח בתקופת הגלות, וכפי שכתב הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשנה לסדר קדשים, שדבר זה, כלומר, הקרבנות, אבד בעוונותינו שרבו, ואין מעיינים בו כי אם מעטים מבני אדם... עד שהושוו בהם החכם הגדול והסכל שבהמון. וכ"כ מרן ב'בית יוסף' (רו"ח סי' ג,) שהעולם 'אינם מעיינים בדברי הרמב"ם בהלכות בית הבחירה אלא חד או תרי בדרא'. וכפי שהאריך מרן ה'חפץ חיים' בהקדמתו לספרו 'ליקוטי הלכות' על מסכתות קדשים.
הרב עובדיה יוסף זצ"ל לוחץ את ידו של הרב ישראל אריאל שליט"א
לפיכך נאה עשו רבני 'מכון המקדש' שהוציאו לאור ספרים מאירי עיניים המסבירים בקלות הלכות מסובכות במקדש ועבודתו. ולכן הנני קורא בזה למלמדי תשב"ר להתחיל בלימוד עניני הקרבנות כבר בגיל צעיר, וכפי שהנהיגו רבותינו מדורי דורות, כמובא בתנחומא (צו סימן יד): 'למה מתחילים התינוקות של בית רבן ללמוד בספר ויקרא? – אלא מפני שכל הקרבנות כתובים בו, ומפני שהם טהורים עד עכשיו ואינם יודעים מהו טעם חטא ועוון. לפיכך אמר הקדוש ברוך הוא שיהו מתחילין תחילה בסדר קרבנות: יבואו טהורים ויתעסקו במעשה טהורים! לפיכך אני מעלה עליהם כאילו הם עומדים ומקריבים לפני הקרבנות. והודיעך, שאף על פי שחרב בית המקדש ואין קרבן נוהג – אילולי התינוקות שקורין בסדר הקרבנות לא היה העולם עומד'.
עתה, שראינו בעינינו בחורבן ישובים ובתיהם של צדיקים בארץ ישראל, כמובא בברכות נח ע"ב 'מיום שחרב בית המקדש נגזרה גזירה על בתיהן של צדיקים שיחרבו... דיו לעבד שיהא כרבו', לפיכך, מצוה כפולה ומכופלת עלינו לעסוק בעניני המקדש, וגדול תלמוד שמביא לידי מעשה.
ובזכות לימוד עניני המקדש ועבודתו, עינינו תראינה בבוא גואל לציון ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים במהרה בימינו אמן.
בנין בית המקדש הרב עובדיה יוסף
מכתב ברכה מהרב עובדיה יוסף זצ"ל למכון המקדש