מה הקשר || בין הר הבית לדרום תל אביב
למען עשרות נערים שנעצרו במשך השנה האחרונה רק בשל העובדה שרצו לרקוד ולשמוח בשמחת התורה ליד המקום שאותו למדו להעריץ. למען הדור הבא של עם ישראל שלא יכיר מציאות שבה מוסלמים משליכים אבנים ובקבוקי תבערה מתוך הר הבית לעבר יהודים מתפללים
↓ מאי גולן, יו"ר עמותת 'העיר העברית' למען תושבי דרום תל אביב
לאחרונה גיליתי שאני מעדיפה לחשוב על הר הבית כמושג שאיננו בהישג יד. אני שואלת את עצמי רבות למה אני מדחיקה ומרחיקה מעלי את הדבר הכה קדוש לעם היהודי. הרי מדובר במה שמסמל אותנו כעם, כמולדת, מה שאמור לאחד בינינו ולחזק אותנו. למה לא ביקרתי עדיין בהר הבית?
הרי אני מסתכלת על המקום בהערצה בכל פעם שאני מבקרת בכותל המערבי בירושלים, ומתמלאת הרגשת יראה וכבוד תוך כדי שאני מצלמת עשרות תמונות באייפון. ובכל זאת, כשמגיע הרגע, אני עומדת במקום. האם זה בגלל הפחד? ספק; כמי שנולדה וגדלה בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב ונאבקת במסתננים הבלתי חוקיים מאריתריאה ומסודן, קשה להגדיר אותי 'פחדנית'. אולי זה בגלל חוסר אמונה? ספק גדול עוד יותר, שכן, למרות שכל מי שיפגוש בי יגדיר אותי על פי ההגדרה היבשה והשטחית כחילונית, אין ראשונה ממני שתצהיר על אמונתי ואהבתי לבורא עולם. ועדיין משהו עוצר אותי.
לא לקח זמן רב מדי לתשובה לצוף מעל לפני הקרקע. אינני רגילה להדחיק דברים, ובכל זאת מה שצף הייתה – תחושת כעס. כעס מסוג אחר, כזה שאינני ממש מכירה; הכעס הזה שלא פשוט לי להכיל ולאחרונה התחלתי להבין למה. לכולם זכור המשפט "הר הבית בידינו". הוא מושרש בנו וכל ילד יהודי גדל לאור ההבנה שהר הבית הוא מהמקומות הקדושים ביותר לעם היהודי, הוא שלנו ועבורנו. אולם לא צריך להיות חכם במיוחד בכדי להבין שהר הבית הוא הכל מלבד שלנו. הרי לא אנו מחליטים מה יהיה שם, איננו עוצרים את הבזיון שמתרחש שם ולנו, בני העם היהודי, אסור אפילו להתפלל שם. מה שכן שלנו זו הבושה, הרפיסות, החוסר המוחלט במנהיגות ובהפגנת ביטחון.
"זה חומר נפץ", "המקום הרגיש ביותר", "סכנה להתפרצות מהומות" – אלו הסיסמאות שאנו שומעים כל הזמן, אך מי באמת מייצר את חומר הנפץ הזה? מי נותן למהומות הללו להתפרץ כל הזמן? מי הפך זאת לעניין גדול בזמן שהיה יכול להפגין החלטיות בלתי מתפשרת במקום כה קדוש לעם היהודי? אנחנו. רק אנחנו. במו ידינו הגבלנו את הזכות הבסיסית ביותר של העם היהודי – להתפלל במקומות הקדושים לנו. כשהמואזין ביפו נשמע חמש פעמים ביום בשיא העוצמה, כששניים קוראים אותו במקביל אפילו בארבע בבוקר, קוראים לזה ארגוני השמאל 'חופש דת', אבל כשיהודי רוצה לומר את תפילת 'שמע ישראל' בהר הבית – זו פרובוקציה, התגרות והדובדבן שבקצפת – עילה למעצר.
התביישתי כששמעתי שראש הממשלה נתניהו הורה להרוס את הגשר החדש שנבנה עבור שער המוגרבים – השער היחיד המיועד לעולי רגל יהודים להר הבית בזמן שקיימים עשרה אחרים הפתוחים למוסלמים בלבד. זאת אחרי שבמשך שנים עלו יהודים להר על גבי גשר מסוכן ומט ליפול, ואחרי שראש הממשלה הורה לבנות את הגשר החדש בסתר. למה הורה ראש הממשלה להרוס אותו מיידית? כי הירדנים הודיעו שהעניין לא תואם איתם מראש. ככלות הכל, היכן נשמע שיהודים יעזו ללכת על גשר בטוח אל המקום הקדוש להם מבלי לבקש רשות מהעם הירדני? מובן שגם הירדנים מבקשים מאיתנו רשות כשהם בונים גשר לעבר אחד ממסגדיהם. נכון? לא. לא נכון.
אם זה לא היה כה עצוב זה היה מצחיק, אבל זה לא מצחיק. זו טרגדיה שמתרחשת לנגד עינינו, טרגדיה שאיש כמעט איננו מעוניין לטפל בה מלבד אמיצי האמיצים, אלו המקדישים את חייהם למען זכותם של אזרחי מדינת ישראל לא לחזות באישה יהודיה, אם לילדים בהריון מתקדם, הנעצרת בשל העובדה שעלתה להר הבית והעזה לשאת תפילה לשמיים. אלו הנאבקים למען עשרות נערים שנעצרו בשנה האחרונה רק בשל העובדה שרצו לרקוד ולשמוח בשמחת התורה ליד המקום שאותו למדו להעריץ. למען הדור הבא של עם ישראל שלא יכיר במציאות הזו שבה אזרחים מוסלמים משליכים אבנים ובקבוקי תבערה מתוך הר הבית לעבר יהודים מתפללים, חיילים ושוטרים. שלא יכיר במציאות שבה הר הבית הופך לחמ"ל של טרור, מקום שבו כל שעושים הוא לבזות ולהסית נגד העם היהודי, להטיף ולהעביר שטיפת מוחות קיצונית ומסוכנת.
מי ייתן שלא נכיר עוד מציאות שבה ילדי מוסלמים משחקים בכדורגל בהר הבית בזמן שילדים יהודים בוכים מהעבר השני כשהם צופים בהוריהם נעצרים באשמת רצונם לבוא לביתם. כי הר הבית הוא הבית שלהם, הבית שלי. הכעס הזה מתחולל בי בכל פעם שאני חושבת על ההפקרות שמתחוללת בהר הבית, על הנטישה המוחלטת של ההנהגה שלנו ועל המפסידנות של המנהיגים שלנו. עד לאן זה יגיע? ועד מתי? הרי הר הבית הוא מלבד מקום פיזי גם אמונה גדולה וחזקה שמשהו טוב יותר חייב להתרחש, שצדק ושלום חייבים להגיע לפתחנו. את כל זה מסמלת עבורנו הגאולה השלמה שבית המקדש הוא חלק ממנה. איך אנו מוותרים על העתיד שלקראתו אנו מתפללים ומייחלים?
ככל שאני ממשיכה בכתיבת המילים הללו אני חשה שהכעס מתגבר. איך אלך למקום כה קדוש לעם שלי ולא אתפלל לבורא עולם? איך אעמוד שם ואציית לחוקים מוטעים ומטעים? האם לא ארגיש שאני מבזה בכך את המקום ואת עצמי? זה הרי משול לכך שאפחד ללכת בנווה שאנן שבדרום תל אביב בשעת ערב מוקדמת (כמו רוב רובו של עם ישראל). הרי למרות הכעס והפחד, אני הולכת שם ואמשיך ללכת שם, ולכן המאמר הזה הוא עבורי הארה חשובה.
בעצם העובדה שאני ממשיכה לכעוס על המצב הקיים ועל כך שהוא בכלל מתאפשר במקום להגיע בפועל להר (בשל הפחד שמא אאכזב את בורא עולם בכך שלא אתנהג כפי שהוא מצפה ממני כשאגיע למקום הטהור הזה) – אני ממלאת את רצון האוייב שלי, את רצונו של היצר הרע, ואינני נאבקת על מה שבסופו של יום הוא חלק ממני. האם זה מה שרובנו עושים? האם אנחנו מעדיפים להדחיק את הכעס ולהביט עליו ממרחק בטוח, מרחבת הכותל המערבי, כשאנחנו מסתכלים על מה שנחשב כשלנו אבל בתוכנו יודעים שהוא יכול להילקח מאתנו אם לא נדרוש אותו וניאבק עליו? כן. זה בדיוק מה שאנחנו עושים. אולם בהתפכחות כמו בהתבגרות, לומדים להבין שמה שרואים מכאן לא רואים משם וכנראה שאת המאמר הזה הייתי צריכה לכתוב בשביל להבין שהכעס שלי הוא בהחלט במקום, אבל הוא איננו תחליף לאהבה לבית. לאהבה להר הבית.
הרי אני מסתכלת על המקום בהערצה בכל פעם שאני מבקרת בכותל המערבי בירושלים, ומתמלאת הרגשת יראה וכבוד תוך כדי שאני מצלמת עשרות תמונות באייפון. ובכל זאת, כשמגיע הרגע, אני עומדת במקום. האם זה בגלל הפחד? ספק; כמי שנולדה וגדלה בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב ונאבקת במסתננים הבלתי חוקיים מאריתריאה ומסודן, קשה להגדיר אותי 'פחדנית'. אולי זה בגלל חוסר אמונה? ספק גדול עוד יותר, שכן, למרות שכל מי שיפגוש בי יגדיר אותי על פי ההגדרה היבשה והשטחית כחילונית, אין ראשונה ממני שתצהיר על אמונתי ואהבתי לבורא עולם. ועדיין משהו עוצר אותי.
לא לקח זמן רב מדי לתשובה לצוף מעל לפני הקרקע. אינני רגילה להדחיק דברים, ובכל זאת מה שצף הייתה – תחושת כעס. כעס מסוג אחר, כזה שאינני ממש מכירה; הכעס הזה שלא פשוט לי להכיל ולאחרונה התחלתי להבין למה. לכולם זכור המשפט "הר הבית בידינו". הוא מושרש בנו וכל ילד יהודי גדל לאור ההבנה שהר הבית הוא מהמקומות הקדושים ביותר לעם היהודי, הוא שלנו ועבורנו. אולם לא צריך להיות חכם במיוחד בכדי להבין שהר הבית הוא הכל מלבד שלנו. הרי לא אנו מחליטים מה יהיה שם, איננו עוצרים את הבזיון שמתרחש שם ולנו, בני העם היהודי, אסור אפילו להתפלל שם. מה שכן שלנו זו הבושה, הרפיסות, החוסר המוחלט במנהיגות ובהפגנת ביטחון.
"זה חומר נפץ", "המקום הרגיש ביותר", "סכנה להתפרצות מהומות" – אלו הסיסמאות שאנו שומעים כל הזמן, אך מי באמת מייצר את חומר הנפץ הזה? מי נותן למהומות הללו להתפרץ כל הזמן? מי הפך זאת לעניין גדול בזמן שהיה יכול להפגין החלטיות בלתי מתפשרת במקום כה קדוש לעם היהודי? אנחנו. רק אנחנו. במו ידינו הגבלנו את הזכות הבסיסית ביותר של העם היהודי – להתפלל במקומות הקדושים לנו. כשהמואזין ביפו נשמע חמש פעמים ביום בשיא העוצמה, כששניים קוראים אותו במקביל אפילו בארבע בבוקר, קוראים לזה ארגוני השמאל 'חופש דת', אבל כשיהודי רוצה לומר את תפילת 'שמע ישראל' בהר הבית – זו פרובוקציה, התגרות והדובדבן שבקצפת – עילה למעצר.
התביישתי כששמעתי שראש הממשלה נתניהו הורה להרוס את הגשר החדש שנבנה עבור שער המוגרבים – השער היחיד המיועד לעולי רגל יהודים להר הבית בזמן שקיימים עשרה אחרים הפתוחים למוסלמים בלבד. זאת אחרי שבמשך שנים עלו יהודים להר על גבי גשר מסוכן ומט ליפול, ואחרי שראש הממשלה הורה לבנות את הגשר החדש בסתר. למה הורה ראש הממשלה להרוס אותו מיידית? כי הירדנים הודיעו שהעניין לא תואם איתם מראש. ככלות הכל, היכן נשמע שיהודים יעזו ללכת על גשר בטוח אל המקום הקדוש להם מבלי לבקש רשות מהעם הירדני? מובן שגם הירדנים מבקשים מאיתנו רשות כשהם בונים גשר לעבר אחד ממסגדיהם. נכון? לא. לא נכון.
אם זה לא היה כה עצוב זה היה מצחיק, אבל זה לא מצחיק. זו טרגדיה שמתרחשת לנגד עינינו, טרגדיה שאיש כמעט איננו מעוניין לטפל בה מלבד אמיצי האמיצים, אלו המקדישים את חייהם למען זכותם של אזרחי מדינת ישראל לא לחזות באישה יהודיה, אם לילדים בהריון מתקדם, הנעצרת בשל העובדה שעלתה להר הבית והעזה לשאת תפילה לשמיים. אלו הנאבקים למען עשרות נערים שנעצרו בשנה האחרונה רק בשל העובדה שרצו לרקוד ולשמוח בשמחת התורה ליד המקום שאותו למדו להעריץ. למען הדור הבא של עם ישראל שלא יכיר במציאות הזו שבה אזרחים מוסלמים משליכים אבנים ובקבוקי תבערה מתוך הר הבית לעבר יהודים מתפללים, חיילים ושוטרים. שלא יכיר במציאות שבה הר הבית הופך לחמ"ל של טרור, מקום שבו כל שעושים הוא לבזות ולהסית נגד העם היהודי, להטיף ולהעביר שטיפת מוחות קיצונית ומסוכנת.
מי ייתן שלא נכיר עוד מציאות שבה ילדי מוסלמים משחקים בכדורגל בהר הבית בזמן שילדים יהודים בוכים מהעבר השני כשהם צופים בהוריהם נעצרים באשמת רצונם לבוא לביתם. כי הר הבית הוא הבית שלהם, הבית שלי. הכעס הזה מתחולל בי בכל פעם שאני חושבת על ההפקרות שמתחוללת בהר הבית, על הנטישה המוחלטת של ההנהגה שלנו ועל המפסידנות של המנהיגים שלנו. עד לאן זה יגיע? ועד מתי? הרי הר הבית הוא מלבד מקום פיזי גם אמונה גדולה וחזקה שמשהו טוב יותר חייב להתרחש, שצדק ושלום חייבים להגיע לפתחנו. את כל זה מסמלת עבורנו הגאולה השלמה שבית המקדש הוא חלק ממנה. איך אנו מוותרים על העתיד שלקראתו אנו מתפללים ומייחלים?
ככל שאני ממשיכה בכתיבת המילים הללו אני חשה שהכעס מתגבר. איך אלך למקום כה קדוש לעם שלי ולא אתפלל לבורא עולם? איך אעמוד שם ואציית לחוקים מוטעים ומטעים? האם לא ארגיש שאני מבזה בכך את המקום ואת עצמי? זה הרי משול לכך שאפחד ללכת בנווה שאנן שבדרום תל אביב בשעת ערב מוקדמת (כמו רוב רובו של עם ישראל). הרי למרות הכעס והפחד, אני הולכת שם ואמשיך ללכת שם, ולכן המאמר הזה הוא עבורי הארה חשובה.
בעצם העובדה שאני ממשיכה לכעוס על המצב הקיים ועל כך שהוא בכלל מתאפשר במקום להגיע בפועל להר (בשל הפחד שמא אאכזב את בורא עולם בכך שלא אתנהג כפי שהוא מצפה ממני כשאגיע למקום הטהור הזה) – אני ממלאת את רצון האוייב שלי, את רצונו של היצר הרע, ואינני נאבקת על מה שבסופו של יום הוא חלק ממני. האם זה מה שרובנו עושים? האם אנחנו מעדיפים להדחיק את הכעס ולהביט עליו ממרחק בטוח, מרחבת הכותל המערבי, כשאנחנו מסתכלים על מה שנחשב כשלנו אבל בתוכנו יודעים שהוא יכול להילקח מאתנו אם לא נדרוש אותו וניאבק עליו? כן. זה בדיוק מה שאנחנו עושים. אולם בהתפכחות כמו בהתבגרות, לומדים להבין שמה שרואים מכאן לא רואים משם וכנראה שאת המאמר הזה הייתי צריכה לכתוב בשביל להבין שהכעס שלי הוא בהחלט במקום, אבל הוא איננו תחליף לאהבה לבית. לאהבה להר הבית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה