"בלפור לא יבקר במקום המקדש"/ דותן גורן

הערבים אותם ערבים || ולדאבון לב, היהודים אותם יהודים

הכתבה הזו היתה אמורה להתפרסם בערב השניים בנובמבר, יום השנה להצהרת בלפור, אך נדחתה עקב ההתנקשות ביהודה גליק * כן, כבר לפני 97 שנים סומן הר הבית כמוקד העימות * היהודים, כמה דומה לימינו, דחקו את ההר מתודעתם והסתפקו במאמצים לרכישת הכותל המערבי

↓ מאת: דותן גורן

הפך לסדין אדום בעיני הערבים.
בלפור (שעון על מקל) ומושל ירושלים רונלד סטורס (מימינו)
במהלך ביקורו של הראשון בירושלים, 1925.

ל'הצהרת בלפור', שבה הכריזה ממשלת בריטניה על תמיכתה בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ-ישראל, מלאו החודש 97 שנים. החלטה זו התקבלה בקבינט ממשלת בריטניה ב-ט"ו בחשוון תרע"ח (31.10.1917). יומיים לאחר-מכן (2.11.1917), הלורד ארתור ג'יימס בלפור, שר-החוץ הבריטי (ובעברו ראש הממשלה) שלח את נוסח ההחלטה במכתב לידי הלורד ליונל וולטר רוטשילד, שהתבקש להעביר את תוכנו לידיעת ההסתדרות הציונית. במקביל ניהלה בריטניה את המערכה לכיבוש ארץ-ישראל מידי השלטון העות'מאני בחזית המזרח-תיכונית במסגרת מלחמת העולם הראשונה. בערב חנוכה תרע"ח (9.12.1917) נכנעה ירושלים.

לאחר כיבוש ירושלים הכריז הגנרל אדמונד אלנבי על כינון משטר צבאי, שבמסגרתו ניתנה לבני הדתות והעדות השונות התחייבות לשמירת הסטטוס-קוו בענייני הדת במקומות הקדושים. מאוחר יותר קיבלה התחייבות זו יתר תוקף בסעיף 13 לכתב המנדט, וסימנה את המשך השליטה של מוסדות האסלאם במקומות הקדושים למוסלמים בעיר ובעיקר את המשך קיומם של ההקדשים המוסלמיים במתחם הר הבית.

בעקבות 'הצהרת בלפור', והישגי הצבא הבריטי בשדה הקרב במרחב הארץ-ישראלי שלחה לשם ההסתדרות הציונית את 'ועד הצירים' בראשותו של ד"ר חיים ויצמן. בשיחות שניהל ויצמן עם מנהיגים ערבים בקהיר (אפריל 1918), הוא עניין אותם בעבודתו של הוועד, אולם לדבריו הפיצו האחרונים שמועות שווא על כוונותיו "...שקיבלנו ['ועד הצירים'] את הסכמתה של ממשלת בריטניה להרוס את מסגד עומר [כיפת הסלע] בעתיד הקרוב ולבנות בית מקדש חדש באתר זה". נושא זה שב ועלה בקיץ תרע"ח (יולי 1918) בפגישתו של ויצמן עם הסולטאן המצרי פואד הראשון, שבפניו הציג המנהיג היהודי את מטרות הציונות והניח את דעתו בכל הנוגע למקומות הקדושים לאסלאם.

בחודשים הבאים חידש הממסד הציוני בהנהגתו של ויצמן את היוזמה לרכישת רחבת הכותל המערבי ולפינוי שכונת המוגרבים, כמו רבים וטובים לפניו (לניסיונות אלה ראו בהרחבה במאמרי, אריאל, 181-180, יולי 2007). לקידום התכנית ביקש ויצמן לקבל מהממשל הבריטי אישור ותמיכה לעסקת המקרקעין ואף התכתב בנושא עם שר-החוץ בלפור. בקרב ראשי הממשל הדעות היו חלוקות. עם זאת, מספר בעלי תפקידים וביניהם מושל ירושלים רונלד סטורס נענו לפנייתו, והחלו לנהל מגעים חשאיים עם ההנהגה המוסלמית האמונה על השטח.

בד-בבד התנהל באותו עניין משא ומתן בין נציגים מטעם הקהילה היהודית בירושלים לבין נאמני הקדש אבו-מדין, שבבעלותו היו הבתים בשכונת המוגרבים. יוזמה מקומית זו צמחה בהובלת המחנך הירושלמי יוסף בר"נ מיוחס ללא ידיעתו של ויצמן, ועם פרסומה ברבים התבטלה התכנית כולה. מתכתובות מאוחרות יותר נרמז שהסיבה לכישלון הייתה אי-יכולתו של 'ועד הצירים' לגייס את הסכום הנדרש לרכישת השטח. יוזמה זו סימנה אבן דרך נוספת במדיניות ההנהלה הציונית וראשי 'המדינה שבדרך' בסוגיית המקומות הקדושים בירושלים. זו הטילה את כל יהבה פעם אחר פעם על הכותל המערבי תוך דחיקת הר הבית לשולי התודעה הלאומית היהודית.

בשנים הבאות נודעה משמעות סמלית לציון יום השנה ל'הצהרת בלפור', שהיווה מניע וזרז לפרץ אלימות ערבי כלפי יהודים בארץ-ישראל. בבוקר יום השנה הרביעי ל'הצהרת בלפור', ר"ח חשוון תרפ"ב (2.11.1921) התקיימה ליד שער יפו הפגנה של כמה עשרות ערבים. שוטרים ליוו את תהלוכת המפגינים להר הבית, כשחלקם השליכו אבנים לעבר חנויות היהודים. זמן קצר לאחר-מכן התנפלו ערבים בנשק קר ובאקדחים על יהודים בעיר העתיקה ומספר התקפות על הרובע היהודי נהדפו בשל היערכות מוקדמת של אנשי ה'הגנה'. באירועי אותו יום בירושלים נרצחו חמישה יהודים ו-32 נפצעו. 

בימים הבאים דווח בעיתונות העברית שלארץ-ישראל נשלחו כרוזים ממצרים, שקראו לערבים לקיים ביום השנה ל'הצהרת בלפור' שביתה ויום-אבל לאות מחאה. בד-בבד התפרסמו עדויות מפי תושבים יהודים בעיר העתיקה שתיארו את ההתרחשויות בזירות השונות. אחת מהן הייתה של זהבה פריצקי, שהתגוררה בחצר ר' אליעזר ליפא ברנבלום ('אלתר קוסובר'), סמוך ל'שער המשגיח' (רחוב עלא א-דין). בעדותה תיארה כיצד נחלצו ערביי הרובע המוסלמי להגנה על שכניהם היהודים והצביעה על השימוש בהר הבית להסתה ואלימות:

"אחרי הצהרים כשיצאו הערבים מבית המקדש [הר הבית], התנפלו על החצר הקרובה לביתנו והרגו את הזקן המרוקני [המערבי] דוד כהן, ואנו שמענו את קול הערבים וצעקותיהם, ושמענו גם כן שכולם רוצים להתנפל על חצרנו. לבשתי "מלאייה" ששכנתי הערביה הלוותה לי, ויחד עם בן שכננו, ילד ערבי קטן, הלכנו אל המשטרה לבקש עזרה. ערבים רבים עמדו סביב החצר וצעקו "בידנא נדבח אל יהוד" (אנו רוצים לשחוט את היהודים).

השכנים הערבים לא נתנו להם להכנס, ואני בקשתי מהמשטרה שיתנו לנו שוטרים ויחזירו אותנו העירה [לעיר החדשה]. אך השוטרים ענו שיעשו זאת בעוד שעה. אחר כך שלחו איתנו שוטרים ערבים ולקחו אותנו מביתנו וליוונו עד [שכונת] מאה שערים. הערבי הקטן שליוה אותי לא רצה לעבור דרך הרחוב, מפחדו מהערבים המתנפלים. הוא דרש דווקא שנעבור דרך מקום המקדש. בפנים המקדש [הר הבית] ראיתי הרבה ערבים כעשרים או שלושים במספר, כולם מזויינים במקלות וסכינים גדולים כשהם קוראים: "נדבח אל יהוד ונבלס מנהום מרא ווחדה" (נשחט את היהודים וניפטר מהם בפעם אחת). אף שוטר לא היה בכל הדרך" (דואר היום, 6.11.1921, עמ' 3).  

 

"איננו אחראים למה שיתרחש"

מראשית תקופת המנדט הותרה הכניסה להר הבית ללא-מוסלמים (מלבד בתפילות והחגים המוסלמיים) והוסדרה בזמנים ידועים ובתשלום. למרות הסדרת הכניסה להר הבית נוצרו בפתחו חיכוכים בין מוסלמים ליהודים, שגלשו לעיתים לאלימות מהצד הערבי. כך גם מנעו הערבים את כניסתו של הלורד בלפור להר הבית במהלך ביקורו בארץ-ישראל (מרץ-אפריל 1925) לכבוד פתיחתה הרשמית של האוניברסיטה העברית. בעניין זה הצהיר נכבד ערבי ירושלמי בעילום שם שבלפור הוא אורח בלתי רצוי במקום הקדוש: "על דבר אחד נעמוד בכל תוקף: שלורד בלפור לא יבקר את מקום המקדש וכבר הודענו לממשלה כי לא נרשהו להיכנס לבית הזה בשום אופן".

באמתחתו הייתה תכנית פעולה למימוש במקרה הצורך והוא הסיר כל אחריות לתוצאות קיומו של הביקור: "קראנו לכל הערבים להתפלל בו [בהר הבית] יום יום למען יהיה המקום דחוס ומלא וממילא לא יוכל הלורד להכנס אליו. כמובן שאם ירצה לורד בלפור לבקר את הבית דווקא לא נוכל להיות אחראים למה שיקרה" (דאר היום, 25.3.1925, עמ' 3). לימים העיד סטורס בזיכרונותיו על החלטתו לבטל את ביקורו של בלפור בהר הבית ולהסתפק בביקור בכנסיית הקבר:

"קשה היה להאמין שאדם כה מהולל ונחמד [בלפור] יהא נחשב על-ידי הערבים כאוייב צבורי מספר 1, אך יומם ולילה לא יכולתי להשתחרר מן החרדה והדאגה פן יצליחו הערבים להתייחס אליו כאל אדם ממין זה. לא הוא ולא בני לוייתו, לא היה להם כל מושג מן הסכנה שהיתה מרחפת על ראשו או מן המתיחות שנוכחותו יצרה. כיצד יכול היה להעריך את עומקם של רגשותיהם של הערבים, כשמזכירו קרע את עשרות טלגרמי הגידופים שחיכו לו בבית הממשלה, מבלי להודיע לו גם על מציאותם?...המשטרה הזהירתני כי האווירה עכורה, ובקשתני בכל לשון של בקשה להסתלק מתוכנית הביקור. קודם לכן הסכמתי לוותר על הביקור במסגד עומר [כיפת הסלע], כי הייתה זו זכות מיוחדת ששום נוצרי לא יאבה לתבוע לעצמו אם מידת דרך-ארץ של המופתי [חאג' אמין אל-חוסייני] סירבה לתתה...". (ר’ סטורס, זכרונות, כרך 3, ירושלים תרצ"ח, עמ' 685-686).

בשונה מקבלת הפנים העויינת שלה זכה בלפור בקרב הערבים, התכבד בביקור בהר הבית וינסטון צ'רצ'יל, שר המושבות הבריטי (ולימים ראש ממשלת בריטניה), לאחר השתתפותו בועידת קהיר (מרץ 1921). בוועידה זו ובמהלך שהותו בירושלים הונחו היסודות להחלטת הממשל הבריטי על קריעת עבר הירדן המזרחי מגבולות הבית הלאומי, שהובטח לעם היהודי בארץ-ישראל ב'הצהרת בלפור'. ביטוי רשמי לכך ניתן בחלוף שנה בספר הלבן הראשון (יוני 1922), שפירסם צ'רצ'יל. עדות מכלי ראשון למהות הביקור וחשיבותו סיפק פעם נוספת סטורס: "בקורו של מר וינסטון טשרטשיל [צ'רצ'יל] בארץ ישראל היה קצר, אך היסטורי. בהחלטתו המהירה וההיסטורית להכיר בשריף עבדאללה כאמיר של עבר הירדן ולמנותו מיד לאיצטלא זו, יצר נסיכות חדשה ברגעים מספר. הוא נהנה הנאה כה מרובה מן היופי שהיה נסוך על מקום המקדש לאור הירח..." (שם, עמ' 684).

לאחר מאורעות תרפ"ט (אוגוסט 1929), אסרה המועצה המוסלמית העליונה את כניסתם של יהודים להר הבית. צעד זה הוביל להתגברות החשדנות והחיכוכים בין שני הצדדים גם בדרכי הגישה למקום הקדוש. ביום השנה ה-15 להצהרת בלפור (2.11.1932), תייר נוצרי-אמריקאי ממוצא איטלקי הותקף סמוך לשער הרחמים על-ידי חבורת פרחחים ערבים שיידו עליו אבנים ממתחם הר הבית בחושבם שהוא יהודי (דאר היום, 6.11.1932).

לאחר סיום תקופת המנדט הוסיף השם בלפור להטיל מורא על הערבים, עד שבשנת תש"י (1950) חיילי הליגיון הערבי מנעו את כניסתו לירדן של דיפלומט בריטי בשם דיוויד בלפור בחשד שהוא קרוב משפחתו של "הלורד בעל הצהרת בלפור, והוא ידוע כידיד ציוני" (יומנו של מוכתר בירושלים, עמ' 250).

97 שנים עברו, ולעתים נראה שהעלילה היא אותה העלילה ורק השמות משתנים: ההר, סימונו כמוקד המאבק האיסלמי, המהומות הערביות סביבו וגם ההתכחשות היהודית. כמה מעט השתנה מאז ימי בראשית.

 

• ד"ר דותן גורן הוא עמית מחקר בקתדרה ללימודי תולדות קק"ל ומפעליה באוניברסיטת בר-אילן ומלמד בחוג לגיאוגרפיה במכללות ליפשיץ והרצוג.