מצוות ירושת הארץ בהר הבית/ הרב אליעזר מלמד

למה לעלות להר הבית? || מה מביאה הפרזה בחששות הלכתיים?

הרב צבי יהודה, הרב הנזיר והרב גורן אחרי כיבוש הר הבית

שלוש סיבות מדוע נכון לעלות להר הבית בטהרה • מדברי הרצי"ה קוק משתמע שהסכים לאיסור העלייה רק במציאות של ריבונות ישראלית ברורה בהר • דברי הראי"ה קוק נגד עליית הברון רוטשילד להר לא התייחסו למציאות של עלייה בטהרה • מי שמפריזים בחששות הלכתיים מזניחים את מצוות ירושת הארץ במקום המקדש וחוזרים על טעותו של רבי זכריה בן אבקולס • השלטת ריבונות ישראל בהר הבית, אכיפה קפדנית של החוק והרחקת המסיתים המוסלמים החצופים משם היא התשובה לבעיות הביטחון הקשות שהתעוררו לאחרונה

מאת: הרב אליעזר מלמד/ ערוץ 7

הסיבות להוראת המצווה

כפי שלמדנו בשבוע שעבר (ר' מלחמת הרב הראשי על הר הבית/ הרב אליעזר מלמד >>), על סמך שלוש סיבות עיקריות מותר ונכון לעלות להר הבית בטהרה:

א) העדויות הרבות על כך שבמשך יותר מאלף שנים לאחר החורבן, גדולי ישראל נהגו להתפלל על הר הבית.

ב) במשך כשלוש מאות שנה יהודים לא הורשו לעלות להר הבית, עד שהתעורר ספק היכן הוא מקום המקדש (ששטחו פחות מעשרה אחוזים ממתחם הר הבית). אולם בעקבות שחרור הר הבית, יכלו לשוב ולמדוד את השטחים ולקבוע בוודאות היכן היה מקום המקדש, וממילא היכן מותר לעלות בטהרה.

ג) האיום על הריבונות היהודית בהר הבית.

דעת הרצי"ה

עוד כתבתי בשבוע הקודם: "נראה לענ"ד, שאם מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל היה רואה שהזהירות היתרה מעלייה להר מביאה לאובדן הריבונות ולהפיכת ההר למוקד שנאה נגד ישראל, היה מסכים לדברי הרב גורן שמותר ומצווה לעלות. עוד נלענ"ד שהיה סומך על בירוריו ההלכתיים של הרב גורן ביחס למקומות המותרים בכניסה".

שאלו: על סמך מה אני כותב כך, הרי ידוע שהרצי"ה סמך ידיו על הזהרת הרבנות הראשית שלא לעלות להר הבית, מחשש כניסה למקום הקודש בלא טהרה.

תשובה: דבריי מבוססים על לימוד דבריו. הנה מה שכתב על כך בכרוז מיום כ"ז שבט תשל"ז:

"בירור דברים בעניין הר הבית – כל החומרה הגדולה ההלכתית, של איסור הכניסה אליו, מפני היותנו עוד, על פי ההלכה, במצב של טומאה, איננה נוגעת, פוגעת וגורעת, במשהו בערך הבעלות הקניינית שלנו על השטח המקום הקדוש הנאדר-בקודש הזה. זכה כבוד הרמטכ"ל שלנו, מר מרדכי גור, ואיתו ועליו כבוד מורנו ורבנו הגאון רבי שלמה גורן, ראש רבני ישראל, ועל ידם שוחרר המקום הזה משלטונות הגויים, והנהו גם הוא, ככל שטחי מקומות ארץ-חיי-קדשנו, ברשותנו ובבעלותנו. ברשותנו ובבעלותנו הם מסדרים להם שם סדרי תפילותיהם ביום השישי. קבוצות חיילינו, הנמצאים שם, שומרים ומשגיחים עליהם בפקודת שלטונותינו. גם אם אנחנו נזהרים בכניסה שמה, כפי מדת ההלכה, גם בתוך-כך ומתוך-כך קבועה וקיימת בכל תקפה בעלותנו על כל שטח המקום הזה, ורשותנו למציאותם זאת של הגויים שם, שאינם בשום אופן בעלי המקום הזה". (לנתיבות ישראל ח"ב מהדורת בית אל ע' רפב).

הרי לנו שהריבונות הייתה אצלו עיקר העיקרים, שכן מצוות יישוב ארץ ישראל מחייבת אותנו שתהיה הארץ בידינו ולא ביד אומה אחרת – ועל אחת כמה וכמה הר הבית, שהוא המקום המקודש שבכל ארץ ישראל. וכל דבריו של הרצי"ה נאמרו בזמן שהריבונות הייתה ברורה ומוסדרת, וכפי שראינו עד כמה טרח לפרט את סממני הריבונות והשלטון.

ולו היה שומע שבעקבות התפרעויות הערבים ולחצים שונים, מבית ומחוץ, דגל ישראל כבר אינו מתנופף מעל הר הבית, ונקודת המשטרה הקבועה הורדה משם, וכבר אין נוכחות צבאית קבועה על ההר, ושוטרים וחיילים אינם מורשים להיכנס למסגד, והערבים כבר אינם רק "מסדרים להם שם את תפילותיהם ביום השישי", אלא משם יוצאות לכל העולם קריאות ההסתה נגד ישראל, ונערים ערבים מעזים ללעוג ולקלל שוטרים וחיילים, והערבים עורכים שם חפלות ומשחקי כדורגל וקוברים שם את מתיהם תוך הפגנת בוז כלפי מדינת ישראל, וכל היהודים שעולים להר הבית נכנסים ברשות הוואקף ובליווי צמוד שלהם, תוך שכנופיות ערבים מקללות ומגדפות אותם. אילו היה רבנו שומע את כל זה היה מתפלץ מצער ותומך בכל אמצעי כשר במסגרת ההלכה כדי לחזק את הריבונות על הר הבית.

עוד אפשר לראות מנוסח הכרוז את יחסו של הרצי"ה לרב גורן ולסמכותו ההלכתית, ומכך יכולתי להסיק שהיה סומך על בירוריו ההלכתיים.

דברי מרן הרב קוק

יש שהתבססו בטענתם נגד העולים להר הבית על דברי מרן הרב קוק זצ"ל, שכתב בהקשר לכך: "פגימה אחת בקדושת מקום בית חיינו עולה לנו על כל מיליונים של יישובים מעשיים".

כדי להבין את הדברים לאשורם, צריך להקדים שמדובר באגרת תרע"ז, מכ"ו אדר תרע"ד, לרב יונתן בנימין הלוי איש הורוויץ, שהיה אחד ממארגני מסע הרבנים למושבות, ולאחר מכן ערך את חוברת 'אלה מסעי' לתיאור מסע הרבנים. הרב קוק כתב הקדמה לחוברת, וצירף אליה איגרת ובה ביקש שאם יוסיף דברים, האנחה על כל הדברים הפרוצים לא תטשטש את הצורה הידידותית הבולטת של המפגש עם החלוצים, "כי בוודאי רק דרך קודש זה, שאור חסד ה' מאיר בו, הוא דרך האמת, דרך תורת חיים ואהבת חסד אשר נטע ה' בקרבנו".

עוד הביע תמיכה בהצעה לצרף לחוברת את סיפור מסעו של הברון רוטשילד, "הנדיב הידוע", בתמיכתו הגדולה בהתיישבות החדשה, שביקר בארץ בשנת תרע"ד, אלא שהביע צער רב על כך שהברון נכנס למקום המקדש. יש לציין שהברון היה שומר מסורת.

וכך כתב מרן הרב: "טוב מאוד לצרף דברים על דבר מסעו של הברון. אף על פי שלבי נמחץ מאוד, מפני חילול השם של היותו במקום המקדש, וביותר על מה ששום איש לא העיר אותו שהוא דבר האסור. פגימה אחת בקדושת מקום בית חיינו, עולה לנו על כל מיליונים של ישובים מעשיים". לפי זה לכאורה היה אפשר לחשוב שבטלה מעלתו של הברון, וממילא גם אין טעם לספר בשבח מסעו. אלא שהוסיף הרב וכתב: "ואף על פי שלא הפסיד בכל זה את ערכו הגדול בתור מייסד היישוב, ובשוגג או בדרך מי שהכול הוא בשגגה בא מעשה לידו, וה' הטוב יכפר וייקח טוב". לפי זה מובן למה הסכים ש"טוב מאוד לצרף דברים על דבר מסעו של הברון".

אין ללמוד מדבריו איסור

אמנם אין ללמוד מדבריו אלו איסור לעלייה בטהרה. שכן הברון עלה בלא טבילה למקום המקדש עצמו, ואילו העולים בטהרה נזהרים לטבול תחילה, וגם אחר כך נכנסים רק למחנה לוויה ולא למקום המקדש, שאליו אסור להיכנס גם לאחר טבילה. נמצא שאין בעלייתם שום חשש איסור, ואינם פוגמים כלל אלא להפך.

בנוסף לכך, צריך לדעת שיש לנו בתורה מצוות עשה ומצוות לא תעשה. יש שחרדים לשמירה מפני איסורים, ואינם חוששים להתבטל מקיום מצוות עשה. לכן לדעתם, כל זמן שיש חשש רחוק שמא יהיה יהודי שיעלה להר הבית שלא כהלכה, אסור לכל יראי השמיים לעלות. ואף שאומרים להם שממילא יהודים חילוניים נכנסים למקום המקדש בטומאה, ודווקא על ידי שהם רואים את יראי השמיים נזהרים מכך, חלקם מצטרפים ונזהרים אף הם – עדיין לבם מלא חששות וחרדות. והבעיה העיקרית היא שאין הם חוששים לביטול מצוות עשה של יישוב הארץ, שעיקרה שתהיה הארץ בידינו ולא ביד אומה אחרת. ובמקום המקדש הכול תלוי, שממנו מתפשטת הקדושה והריבונות לכל רחבי ארץ ישראל. וכפי שביקרו חכמים את דוד המלך, שכבש את סוריה לפני שכבש את הר הבית, ועל כן כיבושו נחשב כיבוש יחיד, וסוריה לא התקדשה בקדושת מצוות התלויות בארץ.

על עמדה מסוג זה אמרו חכמים: "ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו" (גיטין נו, א). מפני שהוא הרבה לחשוש מאיסורים, ומיעט לחשוש מביטול קיומו של בית המקדש.

ועתה שרואים איך ההימנעות מעלייה פוגעת קשות בריבונות ישראל על הר הבית, כל מי שמצוות התורה יקרה בעיניו, צריך להילחם בעד עליית יהודים להר הבית.

הרבנים הטועים בכרת

ומה שיש רבנים שמטיחים בעולים להר הבית בטהרה שהם עוברים באיסור כרת, הוא אחת משתיים: או ששכחו את ההלכה הנוגעת להר הבית, ולא עמדו על ההבדל שבין מחנה שכינה למחנה לוויה, ושכחו שיש מתירים להיכנס גם למקום המקדש עצמו, כך שגם הנכנס למקום המקדש הוא ספק כרת.

או שהם מתעלמים ממצוות יישוב הארץ, שמחייבת את כל ישראל להילחם על הארץ שתהיה תחת ריבונותנו. ומצווה זו מחייבת את כל הדורות, קל וחומר את הדור שלנו, שיש בידו את הכוח לקיים את המצווה. וכפי דברי הרמב"ן שכתב על מצוות יישוב הארץ שעניינה הוא שלא "נניח אותה בידם ולא ביד זולתם מן האומות בדור מן הדורות…". ועוד הוסיף שהיא "מצוות עשה לדורות מתחייב כל יחיד ממנו ואפילו בזמן גלות". נמצא אם כן שחובה עלינו לפעול למימוש הריבונות שלנו על הר הבית, שלא להניחו לשום עם זר, קל וחומר לאויבינו ומבקשי רעתנו.

הפתרון לבעיית הביטחון והריבונות

בשבוע זה, שבו ליווינו בכאב נורא את הקדושים שנרצחו בתפילתם, עלינו לדעת שפתרון אחד ישנו לבעיית הביטחון והריבונות: החזרת שלטון החוק להר הבית. לשם כך צריך להקים מחדש את תחנת המשטרה על ההר, להגביר את הנוכחות הצבאית על ההר ולעמוד בנחרצות על שמירת כל החוקים.

כל מבנה שנבנה בלי אישור צריך להיהרס. כל פעילות שחורגת מתפילה צריכה להיאסר. כל מי שמגדף, מתפרע או מסית נגד מדינת ישראל או היהודים או בני דתות אחרות – צריך להיות מורחק מהר הבית לצמיתות. וזה כולל כמובן את המטיפים שמעוררים בדרשותיהם את השנאה לישראל.

כמו בעבר, התקוות שוויתורים אשר נעשים כדי לפייס את אויבינו יזכו אותנו בשקט ושלווה התבדו. להפך, כל ויתור מזמין אלימות קשה ורצחנית יותר. ומנגד, ככל שנפגין בנחישות את הריבונות שלנו על הר הבית על ידי שמירת חוק קפדנית ופתיחת ההר בפני יהודים, כך נזכה יותר לכבוד, לשקט ולשלום.