המצב קשה? || להתכונן בפועל לבנין המקדש
הרב שמואל אליהו שליט"א מקדיש את שיעורו השבועי לצורך בהתעוררות לבנין המקדש, בכלל ולאור המצב הקשה בפרט.
↓ שיעורו של הרב שמואל אליהו שליט"א לפרשת תולדות
איך מזרזים את בניין בית המקדש?
לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ
וּבָאֶתָ שָׁמָּה
וזה
לשונו: "ואני אומר בדרך סברא, שהיה עונש על ישראל בהתאחר בנין בית הבחירה. שהיה
הארון הולך מאהל אל אהל כגר בארץ, ואין השבטים
מתעוררים לאמר: נדרוש את ה' ונבנה הבית לשמו. כענין שנאמר
' לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאֶתָ שָׁמָּה'" (דברים יב
ה).
דוד רוצה ולא יכול. העם יכול ולא
רוצה
וממשיך
הרמב"ן ואומר: "עד שנתעורר דוד לדבר מימים רבים ולזמן ארוך, שנאמר: 'וַיְהִי
כִּי-יָשַׁב הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ וַה' הֵנִיחַ-לוֹ מִסָּבִיב מִכָּל-אֹיְבָיו: וַיֹּאמֶר
הַמֶּלֶךְ אֶל-נָתָן הַנָּבִיא רְאֵה נָא אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים וַאֲרוֹן
הָאֱלֹהִים ישֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה:'" (שמואל ב ז א-ב).
הרמב"ן
מדגיש כי אם העם היה מתעורר בימי דוד, בית המקדש היה נבנה. המלחמות מנעו מדוד לבנות
את בית המקדש. "שאמר: ' כִּי דָּמִים רַבִּים, שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי' (דה"י
א כב ח). ונתאחר עוד הבנין עד מלוך שלמה. ואילו היו ישראל חפצים בדבר ונתעוררו בו מתחלה, היה
נעשה בימי אחד מהשופטים או בימי שאול, או גם בימי דוד".
עלה והקם לה' מזבח
הדרישה
לבית המקדש צריכה לבא מעם ישראל. על כן הקב"ה לא התרה בהם במפורש שהוא מחכה כי
יעבירו את ארון ברית ה' מהאוהל לבית המקדש – לבית ארזים. אבל כשבני-ישראל מבקשים לבנות
בית מקדש, הוא שמח בכך: "והכתוב ירמוז כל זה, שנאמר. ' כִּי
לֹא יָשַׁבְתִּי, בְּבַיִת, לְמִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם,
וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה; וָאֶהְיֶה, מִתְהַלֵּךְ, בְּאֹהֶל, וּבְמִשְׁכָּן. בְּכֹל אֲשֶׁר-הִתְהַלַּכְתִּי,
בְּכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הֲדָבָר דִּבַּרְתִּי אֶת אַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר
צִוִּיתִי לִרְעוֹת אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: לָמָּה לֹא-בְנִיתֶם לִי, בֵּית אֲרָזִים?' (ש"ב
ז ו ז).
"הרי
יאשים הכתוב, כי השכינה מתהלכת בכל ישראל מאהל אל אהל וממשכן
אל משכן ולא היה אחד בכל שופטי ישראל הרועים אותם מתעורר
בדבר. ואמר הכתוב עוד, כי גם השם רחק מהם ולא דבר לאחד
מכולם לבנות הבית, רק עתה שנתעוררת, 'הֱטִיבֹתָ כִי הָיָה עִם לְבָבֶךָ'. ואצוה עתה
לבנותו על יד שלמה בנך שיהיה איש שלום".
הדברים
הללו שאומר הרמב"ן מסברא נמצאו במדרש תהילים (מזמור יז. וכנראה שהמדרש הזה לא
היה מצוי בידי רש"י, ש"ב כד א. והרמב"ן). אבל המדרש לומד מכך שמיד אחרי
המגפה אומר גד הנביא לדוד המלך "עלה והקם לה' מזבח". והמשילו "משל למה
הדבר דומה, לאחד שהיה מכה לבנו, ולא היה יודע הבן למה הוא מכה אותו. לאחר שהכהו אמר
לו (האב לבנו), לך עשה דבר פלוני שצויתיך היום כמה ימים ולא השגחת בו. כך, כל אותן
אלפים שנפלו בימי דוד – לא נפלו אלא שלא תבעו בנין בית המקדש".
בית שלישי באתערותא דלתתא
ממשיך
המדרש ואומר: "והלא דברים קל וחומר, ומה אם אלו שלא נבנה בימיהם ולא חרב בימיהם,
כך נעשה להם, ונענשו על שלא תבעו בנין בית המקדש. אנו שחרב בימינו והיה בימינו, ואין
אנו מתאבלין ולא מבקשים רחמים, על אחת כמה וכמה. לפיכך, התקינו חסידים הראשונים שיהו
ישראל מתפללין שלש תפלות בכל יום ויום, אנא, השב שכינתך לציון וסדר עבודה לירושלים.
ותקנו בונה ירושלים ה', ברכה בפני עצמה, בתפלה, וברכת המזון. בצווי משה רבינו".
על סמך זה כתב בעל היעב"ץ כי "כל השמדות שהיו – הסיבה הקרובה לכך הוא מפני
חסרון אבל על ירושלים".
ברכה גדולה לעוסקים בארון ובמקדש
מִדַּת טובָה מְרֻבָּה מִמִדַּת
פֻּרְעָנּות
לעומת
האסונות הגדולים שנגרמו מהיחס האדיש לבית המקדש, יש ברכה כפולה ומכופלת בדבקות במקדש.
כששלמה המלך בנה את בית המקדש הוא זכה לשפע עצום. "הַחָכְמָה וְהַמַּדָּע נָתוּן
לָךְ וְעֹשֶׁר וּנְכָסִים וְכָבוֹד אֶתֶּן לָךְ אֲשֶׁר לֹא הָיָה כֵן לַמְּלָכִים אֲשֶׁר
לְפָנֶיךָ וְאַחֲרֶיךָ לֹא יִהְיֶה כֵּן." (דברי הימים ב א יב).
גם
בדרך לבית המקדש היה שפע גדול. כך היה בבית אבינדב (שמואל א, ז א). וכך היה גם בבֵ
ית עֹבֵ ד אֱ דֹם הַ גִ תִ י, שהתקיים בו: "וַיְבָרֶךְ ה' אֶת עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת
כָל בֵיתוֹ" (שמואל ב, ו יב). הגמרא (ברכות סג ע"ב) שואלת: "מַאי הִיא
בְרָכָה שֶבֵרְכוֹ ? אָמַר רַב יְהודָה בַר זְבִידָא, זוֹ חָמוֹת ושְמוֹנֶה כַלוֹתֶיהָ
, שֶיָלְדו שִשָה שִשָה בְכֶרֶס אַחַת".
שישה
הוא כנראה המספר הגדול ביותר שאשה יכולה ללדת בפעם אחת. את השפע הפלאי הזה ראו נשות
ישראל במצרים, וראו גם הנשים בבית עֹבֵ ד אֱדֹם הַגִתִי (למרות השם המטעה, עֹבֵד אֱדֹם
הַגִתִי היה לוי ששורר בבית המקדש ואולי ניגן על גיתית). שישיות של "גִבוֹרֵי
חַיִל". " כָּל-אֵלֶּה מִבְּנֵי עֹבֵד אֱדֹם, הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וַאֲחֵיהֶם,
אִישׁ-חַיִל בַּכֹּחַ, לַעֲבֹדָה שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם, לְעֹבֵד אֱדֹם" (דברי
הימים כו).
עזרת הנשים במקדש גדולה מעזרת ישראל
הגמרא
מסבירה שהברכה בבית עֹבֵד אֱדֹם הייתה ניכרת בעיקר בקרב הנשים (כנראה בגלל הפסוק שאומר
"וַיְבָרֶךְ ה' אֶת עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת כָל בֵיתוֹ"). טעם העניין הוא, שדרישת
הגאולה חזקה במיוחד אצל הנשים. כך היה עם יוכבד ומרים במצרים.
כך במשכן עם הנשים " הַצֹּבְאֹת, אֲשֶׁר צָבְאוּ, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד." (שמות
לח. צובאות – מפגינות).
כך
היה במדבר כשחלק מהגברים היו אחוזים במחשבות על מצרים ועל המטעמים שהיו להם שם. הלכו
נשות ישראל אחרי בנות צלופחד ודרשו להיכנס ולרשת את הארץ. לכן לא נגזרה על הנשים גזירת
המרגלים "לפי שהן היו מחבבות את הארץ" (רש"י במדבר כו סד).
זו
כנראה הסיבה שבגללה הגדילו את עזרת הנשים בבית המקדש בירושלים יותר מפי 23 מעזרת ישראל,
שבה התפללו הגברים (בבית שני היו בעזרת נשים 246 אמה על 246 אמה, לעומת 246 אמה על
22 אמה
בעזרת ישראל). לפי נבואת יחזקאל בבית השלישי תהיה עזרת הנשים גדולה יותר ותקיף את כל
ההיכל.
הכנת הלבבות לבניין המקדש
בספר
חגי (ב יח) אומר הנביא לבני ישראל שהיו מתעצלים ומתרפים בבניין הבית השני: " שִׂימוּ
נָא לְבַבְכֶם, מִן הַיּוֹם הַזֶּה וָמָעְלָה; מִיּוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַתְּשִׁיעִי,
לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יֻסַּד הֵיכַל ה' שִׂימוּ לְבַבְכֶם. הַעוֹד הַזֶּרַע, בַּמְּגוּרָה,
וְעַד-הַגֶּפֶן וְהַתְּאֵנָה וְהָרִמּוֹן וְעֵץ הַזַּיִת, לֹא נָשָׂא מִן הַיּוֹם הַזֶּה,
אֲבָרֵךְ". דעו לכם כי כל הצרות עם הגויים והבעיות הכלכליות נובעות מחוסר הקשר
והאכפתיות מבית המקדש. ביום שבו תשימו לב למה שקורה למקום הקדוש הזה – תהיה לכם ברכה.
"כי שם ציווה ה' את הברכה חיים עד העולם".
גם
בימינו, מול הטוענים כי בניין המקדש עלול להביא מלחמה גדולה, צריך להדגיש ולומר כי
אנו לומדים מדברי חכמינו שדרישת המקדש מביאה דווקא ברכה גדולה. כך כתב מרן הרב אליהו
זצ"ל, כי אדישות לעניין בית המקדש עלולה להביא צרות. "לכן מן הראוי שרבני
ישראל יתאגדו אגודה אחת לעורר הציבור לפעילות בנושא הר הבית והכנת הלבבות לבנין בית
המקדש".
ברכה רבה בלימוד נושאי המקדש
מצווה גדולה עד שמים
הכנת
הלבבות לבית המקדש מתחילה מלימוד מבנה המקדש. לימוד הצדדים המעשיים, לצד הצדדים הרוחניים.
כך מסביר רבנו בחיי (שמות לח ט) את הסיבה שבגללה התורה חוזרת על מעשה המשכן בפרשות
"תרומה" ו"תצווה" וחוזרת על כך פעם נוספת בפרשות "ויקהל"
ו"פקודי".
"ודע
כי הסיפור בענין המשכן וכליו והחקירה בתכונת צורותיו ומובאיו ושיעור אורכן ורוחבן וקומתן,
אף על פי שאין בית המקדש קיים – מצוה גדולה היא עד שמים. יגיע
שכרה ותורה היא וללמוד אנו צריכין. וכן הזכירו חז"ל בענין
הקרבנות כי כל המתעסק בלימוד פרשיות וישא ויתן בלבו עניניהם – כאילו
הקריב הקרבן עצמו. הוא שאמרו (מנחות קי ע"א) 'כל העוסק
בפרשת עולה – כאילו הקריב עולה, בפרשת חטאת – כאילו הקריב חטאת, וכן כולם". הא
למדת מזה
על הסיפור בפיו בלבד שכרו אתו ופעולתו לפניו כאילו עשה המעשה
והקריב קרבן על המזבח.
"והוא
הדין בסיפור עניני המשכן והמקדש שיש לנו זכות עצומה ועקב רב כאשר נהגה בהם ונשתדל להבין
פשוטן ונגליהם, על אחת כמה וכמה אם נזכה להשיג תוכם להשכיל אחד
מרמזיהם וכו'. זה בדיוק הדבר
שאמר ה' ליחזקאל הנביא, 'הואיל ואתם מתעסקין בו, כאילו אתם בונין אותו'" (ויקרא רבה ז,ג.
תנחומא ויקרא, צו יד).
כולל ללימוד זבחים ומנחות
על
כן עורר ה"חפץ חיים" ללמוד את נושאי בית המקדש. וכך הקימו כוללים ללימוד זבחים ומנחות וכל ההלכות השייכות לבניין
בית המקדש ולעבודה בו. וכן ראוי לכל איש
ואשה לעשות, ללמוד כל אחד לפי
הבנתו. אם במשניות מידות העוסקות במידות המקדש, ואם בפרשיות, במאמרים ובספרים המסבירים
את עניינו וערכו הגדול.
תפילה על המקדש בכוונת הלב
שפע רוחני ושפע גשמי
הזכרנו
את דברי מדרש תהילים, שלמד מהמגפה שהייתה בימי דוד המלך את חובת הבקשה על המקדש בתפילת
י"ח ובברכת המזון. כן אנו מתפללים על העבודה במקדש בתפילת י"ח בברכת
"רְצֵה" במילים "וְהָשֵב הָעֲבוֹדָה לִדְבִיר בֵּיתֶךָ". בברכה
זו אנו מדגישים כי בית המקדש הוא שער התפילות. לכן משולבות שם הבקשות: "וְלִתְפִלָתָם
שְעֵה" ו"ותְפִלָתָם מְהֵרָה בְאַהֲבָה תְקַבֵּל בְּרָצוֹן".
גם
בברכת המזון ובברכת "מעין שלוש" אנו מבקשים על בניין בית המקדש בברכת
"רַחֵם". אנו מבקשים על "הַר צִיוֹן מִשְכַן כְבוֹדָךְ. וְעַל הֵיכָלָךְ.
וְעַל מְעוֹנְָך. וְעַל דְבִירָך. וְעַל הַבַּיִת הַגָדוֹל וְהַקָדוֹש שֶנִקְרָא שִמְךָ
עָלָיו". אלא שבברכת המזון אנו מדגישים את השפע הכלכלי שהמקדש משפיע עלינו:
"אָבִינו רְעֵנו זונֵנו. פַּרְנְסֵנו. כַלְכְלֵנו. הַרְוִיחֵנו הַרְוַח לָנו מְהֵרָה
מִכָּל צָרוֹתֵינו. וְנָא אַל תַצְרִיכֵנו ה' אֱלֹקֵינו לִידֵי מַתְנוֹת בָּשָֹר וָדָם.
וְלֹא לִידֵ י הַלְוָאָתָם. אֶלָא לְיָדְךָ הַמְלֵאָה וְהָרְחָבָה. הָעֲשִירָה וְהַפְתוחָה".
כל זאת בגלל שבית המקדש הוא גם מקור לשפע כלכלי גדול.
בניין ירושלים והמקדש על בסיס מלכות
בית דוד
הגמרא
אומרת כי כל מי שלא הזכיר בקשה להחזרת מלכות בית דוד בבקשה "בונה ירושלים"
– לא יצא ידי חובתו (ברכות מט). ללמדך כי בניין ירושלים אינו הבניין הפיזי בלבד. בניין
בית המקדש השלם הוא עם מלכות בית דוד. כך מסביר רש"י (דברי הימים א טז יא) על
הפסוק: "דרשו ה' ועזו" – מקדש וארון נקראו "עזו".
הגמרא
(סנהדרין כ ע"ב) מביאה את דעת רבי יהודה שאומר: "שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן
לארץ. להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה".
רבי יוסי מוסיף ואומר שיש סדר בשלוש המצוות הללו, מלך קודם למחיית עמלק ושניהם קודמים
לבניית בית המקדש.
"כשהוא
אומר ' וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל-אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב, וִישַׁבְתֶּם-בֶּטַח.
וְהָיָה הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם' וכו'
(דברים יב) הוי אומר להכרית זרעו של עמלק תחלה. וכן בדוד הוא אומר: וַיְהִי, כִּי-יָשַׁב
הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ; וה' הֵנִיחַ-לוֹ מִסָּבִיב, מִכָּל-אֹיְבָיו. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ,
אֶל-נָתָן הַנָּבִיא, רְאֵה נָא, אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים; וַאֲרוֹן, הָאֱלֹהִים,
יֹשֵׁב, בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה.'" (שמואל ב ז א). את הברכות הללו אנחנו אומרים ממילא.
ומי שרוצה לעשות יותר – צריך פשוט לכוון יותר. להתפלל מכל הלב.
המתפלל יראה עצמו ככוהן בקודש קדשים
כאילו הוא עומד במקדש אשר בירושלים
הטור
(או"ח צה) מסביר כי בתפילה אנו צריכים להתפלל לכיוון בית המקדש וכנגדו.
"ולכן צריך שיתן עיניו למטה כנגדו ונחשב כאילו אנו עומדים בו ומתפללין".
כך פסק ב"משנה ברורה" וב"כף החיים" (צד) "שיחשוב בלבו ורעיונו
כאלו הוא עומד במקדש אשר בירושלים במקום קודש הקדשים". "ויראה את עצמו כאילו
הוא עומד לפני הכפרת".
כאילו הוא כוהן ברגליים ישרות
בסימן
צה כתב הטור שצריך אדם להשוות רגליו בתפילה משני טעמים המובאים בגמרא (ירושלמי, ברכות
ד ע"א): "רבי לוי ורבי סימון: חד אמר, כמלאכי השרת, דכתיב:
'ורגליהם רגל ישרה'. וחד אמר ככהנים, דכתיב: 'לא תעלה במעלות'. שהיו הכהנים הולכין
עקב בצד
גודל כאילו רגליהם שוין זה אצל זה".
לכן
כתב ב"שולחן ערוך" (אורח חיים - סימן צה ב): "צריך שיכוף ראשו מעט,
שיהיו עיניו למטה לארץ, ויחשוב כאילו עומד בבית המקדש,
ובלבו יכוין למעלה לשמים". כמו כוהן גדול בקודש הקדשים. שהקב"ה אומר על בית המקדש:
"והיו עיני ולבי שם כל הימים", וגם אנו המתפללים מכוונים
שיהיו עינינו ולבנו בבית המקדש כל הימים.
מחשבות טובות – כמו כוהן בעבודתו
בסימן
צח הביא הטור רשימה של הלכות שנובעות מכך שהמתפלל צריך לראות את עצמו כמו כוהן בבית
המקדש. הראשונה שבהן היא הכוונה בתפילה, שהרי כוהן העובד בבית המקדש חייב לכוון את
מחשבתו בעבודתו, שאם חשב הכוהן מחשבת פיגול או פסול – הקרבן פסול.
"ויחשוב
כאילו שכינה כנגדו, שנאמר: 'שויתי ה' לנגדי תמיד'. ויעיר הכוונה ויסיר כל המחשבות הטרודות
אותו עד שתשאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפלתו. ויחשוב כי אילו היה מדבר לפני מלך בשר ודם
שהיום כאן ולמחר בקבר, היה מסדר דבריו ומכוין בהם יפה לבליכשל. קל וחומר לפני מלך מלכי
המלכים הקב"ה שצריך לכוין אף מחשבתו, כי לפניו המחשבה כדיבור כי כל
המחשבות הוא חוקר".
שויתי ה' לנגדי תמיד
ממשיך
ה"שולחן ערוך" ואומר: "וכן היו עושין חסידים ואנשי מעשה שהיו מתבודדים
ומכוונין בתפלתן עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות
ולהתגברות רוח השכלית עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה".
דבר
זה הוא מענייני בית המקדש, שהעולים אליו היו זוכים לרוח הקודש או לנבואה לפי מדרגתם, והייתה נשארת בהם אחרי
כן גם לפי מדרגתם ולפי הכנתם. על כן מביא ה"שולחם ערוך" את ההלכה הזאת בתפילה
של יום יום.
עמידה בתפילת י"ח – לַּעֲמד
לְשָרֵת בְּשֵם ה'
ב"שולחן
ערוך" (אורח חיים צח ד) הביא עוד כמה הלכות שצריך לנהוג בהן בתפילה שהיא במקום
הקרבן. אחת היא שיתפלל תפילת י"ח בעמידה, כמו הכוהנים שעבדו בבית המקדש בעמידה.
דכתיב "לַעֲמֹד
לְשָרֵת בְּשֵם ה' הוא ובָנָיו כָל הַיָמִים".
כמו
כן צריך לקבוע מקום לתפילתו בכל מקום שבו הוא מתפלל. בדומה לעבודה בבית המקדש, שלכל
קרבן היה מקום קבוע להקרבתו. עוד צריך שישתדל להתפלל בלי
שתהיה חציצה בינו לבין הקיר. דוגמת הקרבן שהחציצה פוסלת בינו לבין הקיר. כמו כן ראוי שיהיו
לו מלבושים נאים מיוחדים לתפילה, כגון בגדי כהונה, אלא שאין
כל אדם יכול להרשות לעצמו בגד כזה. ומכל מקום טוב שיהיו לו מכנסיים מיוחדים לתפילה,
משום נקיות.
כאילו הוא כוהן במקדש – גם בתכונות
אֵין עומְדִין לְהִתְפַּלֵל אֶלָא
מִתוךְ שִמְחָה שֶל מִצְוָה
כדי לראות את עצמנו כמו כוהנים בבית המקדש, עלינו
לסגל לעצמנו את התכונות של הנמצאים בבית המקדש. בדברי הימים (א כג) כתוב שדוד הכין
לבית המקדש עשרים-וארבעה אלף לוויים ששרים בפה " מֵאֵלֶּה,
לְנַצֵּחַ עַל-מְלֶאכֶת בֵּית ה', עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה, אָלֶף". מלבד זאת,
ארבעת אלפים לוויים שמנגנים בכלים, " אַרְבַּעַת אֲלָפִים, מְהַלְלִים
לַה', בַּכֵּלִים, אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְהַלֵּל". אם נחלק את הלוויים ל-24 משמרות
כהונה, הרי שבכל משמרת יש אלף משוררים ו-160 מנגנים.
כל
זה בגלל "שֶ אֵין שְ כִינָה שוֹרָה לֹא מִתוֹךְ עַצְלות, וְלֹא מִתוֹךְ עַצְבות,
וְלא מִתוֹךְ שְחוֹק, וְלֹא מִתוֹךְ קַלות רֹאש, וְלֹא מִתוֹךְ שִיחָה, וְלֹא מִתוֹךְ
דְבָרִים בְטֵלִים. אֶלָא מִתוֹךְ דְבַר שִמְחָה שֶל מִצְוָה" (שבת ל ע"ב).
לכן חכמינו אמרו ש"אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַלֵל, לֹא מִתוֹךְ עַצְבות, וְלֹא מִתוֹךְ
עַצְלות, וְלֹא מִתוֹךְ שְחוֹק, וְלֹא מִתוְֹך שִיחָה, וְלֹא
מִתוֹךְ קַלות רֹאש, וְלֹא מִתוְֹך דְבָרִים בְטֵלִים, אֶלָא מִתוֹךְ שִמְחָה שֶל מִצְוָה"
(ברכות לא ע"א).
יראה – הר המוריה
במקום
המקדש יש יראה גדולה. כך אומר יעקב אבינו: " וַיִּירָא,
וַיֹּאמַר, מַה נּוֹרָא, הַמָּקוֹם הַזֶּה: אֵין זֶה, כִּי אִם-בֵּית אֱלֹהִים, וְזֶה, שַׁעַר
הַשָּׁמָיִם." (בראשית כח יז). כך גם אומר ה' לאברהם במקום הזה: " עַתָּה
יָדַעְתִּי, כִּי-יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה". על כן קורא אברהם למקום ההוא
" ה' יִרְאֶה, אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם, בְּהַר ה' יֵרָאֶה".
כך גם לדורות מצווה אותנו התורה לאכול בירושלים מעשרות ובכורות. " לְמַעַן
תִּלְמַד, לְיִרְאָה אֶת-ה' אֱלֹהֶיךָ כָּל הַיָּמִים." (דברים יד כג).
גם
בתפילה צריך לעמוד ביראה. "מניח ידו על לבו כפותין (פירוש כקשורין) הימנית על
השמאלית, ועומד כעבד לפני רבו, באימה, ביראה ובפחד. ולא יניח
ידיו על חלציו, מפני שהוא דרך יוהרא" (שו"ע אורח חיים צה ג).
התרגשות – בְּבֵית אֱלֹהִים, נְהַלֵּךְ
בְּרָגֶשׁ
מהפסוק
מתהילים: "בְּבֵית אֱלֹהִים, נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ" למדו חכמים בגמרא (יומא
כד ע"ב) שצריך ללכת בבית המקדש בהתרגשות ולא, חלילה, באדישות או מתוך הרגל. כך
מתפלל דוד המלך בתהילים (כז ד) " אַחַת, שָׁאַלְתִּי מֵאֵת
ה' אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ: שִׁבְתִּי בְּבֵית ה', כָּל-יְמֵי חַיַּי; לַחֲזוֹת בְּנֹעַם
ה', וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ". וכבר הסבירו המפרשים כי תפילת דוד הייתה להיות קבוע
בבית ה' ולהרגיש כל פעם את ההתחדשות כאילו הוא מבקר פעם ראשונה בבית המקדש.
ידידות, חביבות ואהבה – מַה
יְּדִידוֹת מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ
בתהילים
(פד) אומר דוד המלך בשם בני קרח: "מַה יְּדִידוֹת מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ ה' צְבָאוֹת"
– כמה אהובות וחביבות משכנותיך (רש"י). לכן " נִכְסְפָה
וְגַם-כָּלְתָה, נַפְשִׁי-- לְחַצְרוֹת ה',
לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ, אֶל אֵל-חָי". לכן "אַשְרֵי יוֹשְבֵ י בֵיתֶךָ
עוֹד יְהַלְלוךָ סֶלָה". את הפרק הזה אנו אומרים בתפילת מנחה. את הפסוקים של "אשרי"
אנחנו אומרים גם בשחרית וגם במנחה.
הלכות געגועים
דוד
המלך משתוקק לבניין המקדש במילים (תהלים קלב): " שִׁיר,
הַמַּעֲלוֹת זְכוֹר ה' לְדָוִד-- אֵת, כָּל-עֻנּוֹתוֹ.
אֲשֶׁר נִשְׁבַּע, לַה', נָדַר, לַאֲבִיר יַעֲקֹב. אִם-אָבֹא, בְּאֹהֶל בֵּיתִי; אִם-אֶעֱלֶה, עַל-עֶרֶשׂ יְצוּעָי. אִם אֶתֵּן
שְׁנַת לְעֵינָי; לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה. עַד-אֶמְצָא מָקוֹם, לַה'; מִשְׁכָּנוֹת,
לַאֲבִיר יַעֲקֹב".
בהלכות
געגועים אלו מתחיל ה"שולחן ערוך" את ספרו. געגועים למקדש, לשכינה ולקדושה.
ההלכה הראשונה ב"שולחן ערוך" (או"ח א א) היא: "יתגבר כארי לעמוד
בבוקר לעבודת בוראו, שיהא הוא מעורר השחר". ההלכה השנייה היא לסיום החורבן והגלות:
"המשכים להתחנן לפני בוראו יכוין לשעות שמשתנות המשמרות, שהן בשליש הלילה ולסוף
שני שלישי הלילה ולסוף הלילה, שהתפלה שיתפלל באותן השעות על החורבן ועל הגלות,
רצויה". הלכה שלישית היא לבניין בית המקדש: "ראוי לכל ירא שמים
שיהא מיצר ודואג על חורבן בית המקדש". ממש בדרכו של דוד המלך שאמר: " כִּי
טוֹב-יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ, מֵאָלֶף בָּחַרְתִּי הִסְתּוֹפֵף, בְּבֵית אֱלֹהַי; מִדּוּר,
בְּאָהֳלֵי-רֶשַׁע".
כִּי בֵיתִי, בֵּית-תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל-הָעַמִּים
הוֹדִיעוּ
בָעַמִּים עֲלִילוֹתָיו
מדי
בוקר בתחילת התפילה אנו אומרים: "הוֹדוּ לַה' קִרְאוּ בִשְׁמוֹ הוֹדִיעוּ בָעַמִּים
עֲלִילוֹתָיו". הסביר ה"בית יוסף" (או"ח נ) כי את המזמור הזה היו
אומרים מ"ג שנה באוהל שבנה דוד המלך לארון הברית, עד שהביאו שלמה לבית
העולמים.
בבוקר
בעת הקרבת תמיד של שחר היו אומרים מ"הוֹדו לַה'" עד "ובִנְבִיאַי אַל
תָרֵעו" (ח-כב), ובעת הקרבת תמיד של בין הערביים היו אומרים מ"שִירו לַה'
כָל הָאָרֶץ" עד "וַיֹאמְרו כָל הָעָם אָמֵן וְהַלֵל לַה'" (כג-לו).
(ילקוט שמעוני מלכים א ח - קפח).
המזמור
הזה מופיע בתהילים באופן מחולק ובנוסח קצת שונה. חציו הראשון נמצא בפרק קה בתהילים,
וחציו השני נמצא בפרק צו בתהלים. לפי שינויי הנוסח משמע שבאוהל לפני המקדש היו אומרים
את המזמור שבדברי הימים. ואילו בעת הקרבת הקרבנות בבית המקדש היו אומרים את המזמורים
שבתהילים. בתהלים (צו) נאמר: "הוֹד וְהָדָר לְפָנָיו עֹז וְ תִפְאֶרֶת בְּמִקְדָשוֹ",
ובדברי הימים כתוב: "עֹז וְחֶדְוָה בִמְקֹמוֹ". בתהילים כתוב: "ובֹאו
לְחַצְרוֹתָיו" ובדברי הימים כתוב: "ובֹאו לְפָנָיו". וההפרש ברור.
בין
כך ובין כך בשני המזמורים כתוב כי תכלית הקרבנות היא לקרוא בשם ה', כשם שקרא אברהם
אבינו כשהקריב קרבנות. תכלית בית המקדש הוא לקרוא בשם ה' באוזני כל העולם, כך ינהרו
אליו כל הגויים.
קדושה
במקום הנמוך בעולם
ושמא
תאמר, איך יחזרו הגויים בתשובה? המשנה (תמיד ג ח) מספרת שאת עבודות בית המקדש היו מרגישים
ביריחו. מריחים את ריח הקטורת. שומעים את השם המפורש של הכוהן הגדול ואת השירים וכלי
השיר של הלוויים. "אָמַר רַבִי אֱלִיעֶזֶר בֶן דִגְלַאי, עִזִים הָיו לְבֵית אַבָא
בְהַר מִכְוָור, וְהָיו מִתְעַטשוֹת מֵרֵיחַ הַקטֹרֶת". למה הזכירו במשנה דווקא
את יריחו? הרי הר מכוור נמצא במרחק כפול, בעבר הירדן המזרחי. ומסתבר שהיו שומעים את
הכלים ואת הקולות של הלוויים גם במקומות אחרים בארץ ישראל.
יש
אומרים שהסיבה להזכרת יריחו היא בגלל שהיא העיר שהוטל עליה חרם. קללה על מי שיבנה אותה
(יהושע ו יז כו). העיר הכי נמוכה בעולם, גם מבחינה מוסרית (זבחים קטז ע"ב). החידוש
של בית המקדש הוא שקדושתו כל כך חזקה, עד שהיא מאירה גם את המקומות הנמוכים ביותר.
החידוש
של המשנה הוא לומר שאפילו ביריחו המקוללת מריחים את ריח הקדושה העילאית של בית המקדש.
גם שם שומעים את שירי הקודש שחודרים לכל נשמה. גם שם משפיעה טהרת בית המקדש. ויהי רצון
שנזכה לראות את השפעת הקדושה הזו במהרה בימינו. אמן.
(להכנת
שיעור זה נסתייענו ברב מנחם מקובר שליט"א. שיעורים על נושא המקדש בטלפון 052-4767111).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה