ה"סטטוס קוו" בהר הבית/ נדב שרגאי

ה"סטטוס קוו" בהר הבית לא קיים || נשאר רק איסור תפילת יהודים

הפך את הר הבית לסמל המאבק ביהדות
“המופתי הגדול”, חאג’ אמין אל-חוסייני והיטלר

מאז ימי “המופתי הגדול”, חאג’ אמין אל-חוסייני, במחצית הראשונה של המאה העשרים, וביתר שאת לאחר מלחמת ששת הימים, לאחר איחוד ירושלים, חדל ההר מלשמש רק כמקום פולחן ותפילה למוסלמים והפך לסמל דתי-לאומי כלל אסלאמי, ולמוקד רצוף של עימות לאומי ודתי בין העולם היהודי ומדינת ישראל לבין העולם המוסלמי ומדינות ערב.

מאת: נדב שרגאי/ המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה

רקע

אירועי האלימות האחרונים בירושלים

מעמדו של הר הבית ו”הסטטוס קוו” הנוהג בו, הפכו בחודשים האחרונים לאחד מאבני השיח הדתי – מדיני. השיח הזה, הן ברמה הדיפלומטית והן ברמה הציבורית, אינו מתנהל בחלל ריק: מאז ה-2 ביולי 2014 מתחוללת בירושלים מעין אינתיפאדה והאלימות  גואה.[1]

הר הבית מהווה את אחד ממוקדי האלימות, הן מעשית והן תודעתית. המתרחש בו מקרין ומשפיע על הסביבה הקרובה והרחוקה.

ההתפרעויות ואירועי האלימות  מתרחשים בעיקר לאורך קו התפר העירוני, בין השכונות היהודיות והערביות, וכן באזורי מגורים מעורבים. כ-12,000 אירועים של יידוי אבנים, השלכת בקבוקי תבערה, ירי זיקוקים בכינון ישיר, שלושה אירועי דריסה ושני אירועי ירי הביאו לשיא את גל האלימות הנוכחי, המופנה – כמעט ללא יוצא מן הכלל – נגד יהודים.

באירועים נוטלים חלק אלפי ערבים, רבים מהם צעירים. בארבעת החודשים האחרונים נעצרו כ-1,000 מתפרעים והוגשו כ-300 כתבי אישום; חמישה יהודים נרצחו בפיגועי דריסה ושניים נפצעו קשה מירי לעברם; שישה  פלסטינים נהרגו בירושלים: ארבעה מהם היו מחבלים שביצעו פיגועים, אחד  נהרג במלך הפרות סדר. הידוע שביניהם היה הנער מוחמד אבו חדיר משועפט, שנחטף ונרצח על ידי טרוריסטים פנאטים יהודים בתגובה לחטיפת ורצח שלושת הנערים.[2] רוצחיו נלכדו ועומדים עתה לדין.

הר הבית

בגל המהומות האחרון בולט כאמור מקומו של הר הבית. ההר שבו שכן בעבר בית המקדש הוא  המקום הקדוש ביותר לעם היהודי. ההר, שבו שוכנים היום שני היכלי התפילה המפורסמים – מסגד אל אקצא וכיפת הסלע – הוא גם המקום השלישי בקדושתו למוסלמים. בעבור היהודים, הר הבית, הר המוריה,  קדוש מכוח האמונה שבו שורה השכינה לנצח. בעבור המוסלמים, “אל חרם א-שריף”,  הוא הר הבית, קדוש מכוח האמונה כי בסמוך למקום של מסגד אל אקצא כיום נחת הנביא מוחמד, בתום מעוף לילי על גבי סוס מכונף, ומכאן גם עלה השמיימה.

מאז ימי “המופתי הגדול”, חאג’ אמין אל-חוסייני, במחצית הראשונה של המאה העשרים, וביתר שאת לאחר מלחמת ששת הימים, לאחר איחוד ירושלים, חדל ההר מלשמש רק כמקום פולחן ותפילה למוסלמים והפך לסמל דתי-לאומי כלל אסלאמי, ולמוקד רצוף של עימות לאומי ודתי בין העולם היהודי ומדינת ישראל לבין העולם המוסלמי ומדינות ערב והפלסטינים.

העימות המתמיד הזה הוליד שורה של אירועים אלימים והתנגשויות, שלא זה המקום להרחיב בהם.

הר הבית באירועים האחרונים

את האירועים האחרונים בהר הבית מובילים פעילים אקטיביסטים מהחמאס, מהפתח ומהפלג הצפוני של התנועה האסלאמית הישראלית. ארגון הטרור חמאס אף העביר כספים לפעילי הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית ושילם להם,[3] כדי שאלה ישהו על ההר, יחוללו בו מהומות וימנעו עליית יהודים אליו. פרויקט זה מכונה “במות הידע”.[4]

במהלך החודשים האחרונים הפך ההר מקור להסתה קשה ביותר – וחסרת בסיס – נגד ישראל. במוקד הוצבו שתי טענות שקריות: האחת, מדינת ישראל מתכוונת לשנות את הסטטוס קוו בהר הבית ולהתיר תפילת יהודים במקום, והשנייה, ישראל מתכננת להרוס את מסגד אל אקצא ולפגוע בו.

שתי הטענות השקריות הללו אינן חדשות, אך האלימות שליוותה אותן הפעם לא הייתה חולפת והיא מתמשכת כבר על פני כארבעה חודשים. במהלך תקופה זו, מסגד אל אקצא הפך בפועל בסיס לתקיפות חוזרות ונשנות של מבקרים בהר ושל שוטרים שניסו להגן עליהם. מתוך המסגד נזרקו אבנים ובקבוקי תבערה, ונורו זיקוקים בכינון ישיר לעבר השוטרים והמבקרים. המסגד עצמו, שבשעריו הוקמו מתרסים, הפך למחסן של תחמושת קרה ומקום מקלט לפורעים.[5]

במסגרת כללי ההתנהלות המיוחדת, שישראל קיבלה על עצמה בהר הבית, ומתוך כבוד ורגישות למתחם הקדוש ולמוסלמים, התקבע כלל ממנו כמעט ואין חורגים: גם בעת התפרעויות, נמנעים כוחות הביטחון מלהיכנס למסגד אל אקצא.[6] הפתרון להרגעת הרוחות נמצא בדרך כלל באמצעות הידברות עם ראשי הוואקף והמתפרעים, וגם באמצעות מעצר המתפרעים לאחר מעשה, על פי מודיעין וצילומים. התמשכות האירועים הפעם, והעובדה כי דרך ההידברות לא נשאה פרי, הביאה את ישראל, לאחר תקופת איפוק ממושכת, לנהוג באופן שונה.  בתום ארבעה חודשים רצופים של אלימות קשה, ועל רקע מידע מודיעיני בדבר מאגרים גדולים של “תחמושת קרה”, שהוסתרה במסגד, ותוכנית לתקיפה רחבה של מבקרים ושוטרים בהר, נכנסו ב-5 בנובמבר 2014 שוטרים למסגד, החרימו עשרות כוורות זיקוקים, מצבורי אבנים ובקבוקי תבערה, ועצרו מתפרעים.[7]

בחודשים האחרונים, הביאו אירועי האלימות וההסתה נגד יהודים בהר הבית למהומות קשות בהר. הרשות הפלסטינית נטלה חלק מרכזי במסכת הסתה זו.[8] דבריו של יו”ר הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, כי צריך למנוע בכל מחיר מיהודים  ה”מטמאים” את אל אקצא מלהיכנס להר,[9] שפכו שמן נוסף למדורה. בתוך פרק זמן של שלושה ימים שדרה הטלוויזיה הפלסטינית את דברי ההסתה הללו של אבו מאזן 19 פעמים.[10]

ההסתה, ובעקבותיה המהומות, הביאו לכך שישראל הטילה הגבלות קשות על כניסת יהודים להר הבית, ולא פעם הוא אף נסגר באופן מוחלט בפניהם. הדבר נגד את מדיניותה המוצהרת של ממשלת ישראל ואף את חוק המקומות הקדושים המבטיח לכאורה חופש גישה לכל המקומות הקדושים בישראל. עובדה זו הגבירה עוד יותר את התסיסה סביב ההר. המתח סביב ההר הגיע לשיאו עם ניסיון ההתנקשות בחייו של יהודה גליק, אחד הפעילים הבולטים למען מימוש זכות התפילה של יהודים בהר, ב-29 באוקטובר 2014 . ימים אחדים לאחר מכן,  על רקע התפרעויות ועימותים נוספים בהר, הודיעה ירדן כי היא מחזירה את שגרירה בישראל להתייעצויות ואף בוחנת את גורל הסכם השלום עם ישראל, וזאת על רקע “התוקפנות של ישראל במקומות המקודשים לאסלאם בירושלים”.

בשבועות האחרונים התמקד השיח סביב הנעשה בהר בסוגיית “הסטטוס קוו בהר הבית”, משמע: בסדרים ובהסדרים שהונהגו בהר  על ידי מדינת ישראל ביוני 1967, מיד לאחר מלחמת ששת הימים. יו”ר ועדת הפנים של הכנסת, ח”כ מירי רגב; שר השיכון, אורי אריאל; וכן מספר חברי כנסת הביעו תמיכה בדרישתם של תנועות הר הבית הישראליות “לשנות את ‘הסטטוס קוו’ ולאפשר תפילת יהודים בהר הבית”. מנגד, הבהירו פעם אחר פעם ראש הממשלה, בנימין נתניהו; השר לביטחון פנים,יצחק אהרונוביץ; ושרת המשפטים ציפי ליבני, ש”לא יהיה שינוי בסטטוס קוו במקום”. נתניהו אף שוחח בעניין זה עם מלך ירדן, עבדאללה, ואמר לו את הדברים במפורש.[11] נתניהו אמר את הדברים גם לשרת החוץ של האיחוד האירופי בעת שביקרה בארץ.[12] הח”כים הערביים בכנסת ישראל, שביקרו בהר, גם כן התייחסו אל “הסטטוס קוו בהר הבית” ודרשו לשמרו. גם להם נמסר מעל בימת הכנסת ובשיחות פנים אל פנים  כי הסטטוס קוו בהר הבית לא ישונה וכי לא תותר תפילת יהודים במקום.

נייר זה יסקור בקצרה את תולדות הסטטוס קוו בהר הבית, יספר על נסיבות הולדתו, ויבחן האם אותו “סטטוס קוו”, המשמש בסיס לדיון, עדיין קיים, ובאיזו מידה הוא רלוונטי לימינו.

ממצאים מרכזיים

א. המציאות בהר, 47 שנה לאחר כינונו של הסטטוס קוו ב”הר הבית”, השתנתה בצורה דרמטית. רכיבים מרכזיים של סטטוס קוו זה אינם תקפים עוד הלכה למעשה. מבחינות רבות, הסטטוס קוו של 1967, שעיצב שר הביטחון הישראלי משה דיין בהר הבית באותם ימים “מת”, אלא שאיש לא קבר אותו והשיח הציבורי המדיני והפוליטי ממשיך להתייחס אליו בטעות כאילו הוא עדיין עמנו.

ב. המציאות שהחליפה את הסטטוס קוו הישן שפרה מאד את האחיזה המוסלמית בהר ואת מעמדה בה, בהשוואה לסדרים שגובשו בהר לאחר מלחמת ששת הימים. מנגד, הרעה מציאות זו עד למאוד את מעמדם של היהודים ושל מדינת ישראל בהר הבית.

ג. הרכיב הבולט ביותר שנותר על כנו מהסטטוס קוו הישן בהר הבית הוא זה האוסר על תפילת יהודים בהר. מדינת ישראל אינה מתכוונת לשנותו ומכריזה שוב ושוב כי בדעתה לדבוק בו.

נסיבות הולדתו של הסטטוס קוו ב-1967  ומרכיביו

שעות אחדות לאחר ניצחונה של מדינת ישראל במלחמת ששת הימים ואיחוד ירושלים הגיע שר הביטחון הישראלי דאז, משה דיין, להר הבית והחל לעצב שם את ההסדרים, שלימים יכונו “הסטטוס קוו בהר הבית”.[13] דיין הורה להוריד את דגל ישראל, שהונף במקום, ולפנות מההר את כוחות הצנחנים ששחררו את הר הבית והתארגנו לשהיית קבע בחלקו הצפוני של המתחם. בימים הבאים פעל דיין כסוליסט והתייעץ אם מומחים בודדים בלבד. המרכזי שבהם היה דוד פרחי, יועץ לענייני ערבים ומרצה להיסטוריה של ארצות האסלאם באוניברסיטה העברית, שהשפיע רבות על דיין. מקום מרכזי בדברי פרחי תפס יחסו הבסיסי של האסלאם ליהדות. דיין למד לדעת כי במשך מאות בשנים נסבלו היהודים בקרב העולם המוסלמי רק כעם משועבד, ללא זכויות של מעמד מדיני, לאחר שדחו את תורתו של מוחמד והפכו בשל כך לסמל של עם מקולל המסלף את תורת האלוקים.

דיין סבר, ולאחר שנים אף העלה מחשבות אלה על הכתב, כי הואיל ועבור המוסלמים הר הבית הינו “מסגד תפילה מוסלמי”, בעוד שלגבי היהודים אין הוא אלא ‘אתר היסטורי של זכר העבר”, “אין להפריע לערבים לנהוג בו כפי שהוא עתה ויש להכיר בזכותם של המוסלמים לשלוט במקום”.

הסדר החדש שעיצב דיין בהר (שיפורט להלן) גובש על בסיס אמונתו כי זה הוא המתכון הנכון למנוע את גלישת הסכסוך הטריטוריאלי-לאומי לסכסוך דתי ולמלחמת דת, המסוכנים פי כמה.

מתווה הסטטוס קוו שנקבע בהר כלל את המרכיבים המרכזיים הבאים:

1.     הוואקף, כזרוע של משרד ההקדשים הירדני, ימשיך לנהל את האתר ויהיה אחראי על הסדרים והעניינים הדתיים והאזרחים בו.

2.     יהודים לא יהיו רשאים להתפלל בהר הבית, אך הם יוכלו לבקר בו (זכות זאת – חופש הגישה להר, אף עוגנה לימים במסגרת חוק המקומות הקדושים).

3.     ישראל, באמצעות המשטרה שלה, תקבל לידיה את האחריות על הביטחון במתחם המקודש, הן על שטחו הפנימי והן על המעטפת החיצונית שלו, החומה והשערים.

4.     הריבונות והחוק הישראלי יחולו בהר הבית, כמו ביתר חלקי ירושלים, שעליהם הוחל החוק הישראלי לאחר מלחמת ששת הימים ( קביעה זו אושרה יותר מפעם אחת על ידי בג”ץ).

5.      בהמשך הוחלט כי שער הכניסה היחיד שדרכו תותר כניסת יהודים להר הבית יהיה שער המוגרבים, הקבוע במרכזו של הכותל המערבי, בעוד שהמוסלמים יכנסו להר דרך השערים הרבים הנוספים שלו. באשר לתיירים נקבע, כי הם יכנסו להר דרך שלשה שערים: המוגרבים, השלשלת והכותנה. כיום אפשרית כניסת תיירים להר רק דרך שער המוגרבים.

6.     עם השנים נאסר להניף דגלים מכל סוג שהוא בהר הבית.

לו”ז ההסדר קיבע חלוקה בלתי פורמלית של שטחי תפילה בין המוסלמים לבין היהודים: המוסלמים בהר הבית, היהודים בכותל המערבי – קיר התמך המערבי של מתחם הר הבית, השואב את קדושתו מההר, זה שלמרגלותיו התפללו מאות בשנים.

הגיונו של הסטטוס קוו על פי דיין

האיסור על תפילת יהודים בהר היה הרכיב השנוי ביותר במחלוקת של הסטטוס קוו בציבוריות היהודית. שחרור הר הבית התקבל על ידי רבים בעולם היהודי, בישראל ומחוצה לה בפרץ של התרגשות עזה. קריאתו של מוטה גור, מפקד כוח הצנחנים ששחרר את הר הבית, “הר הבית בידינו”, נכנסה לפנתיאון הסמלים הלאומי של מדינת ישראל. כתבות עיתונאיות וספרים רבים תיארו בצבעים עזים את הלמות הלב ואת רוממות הרוח, שאחזו ברבים בציבור עם היוודע שחרורו של הר הבית, מרכזו של עם ישראל בימים קדמונים. על רקע זה, ההחלטה לאסור על יהודים להתפלל בהר לא הייתה טבעית, כלל לא מובנת מאליה וקשה לרבים.

לדיין, עם זאת, היו שיקולים אחרים, שדחקו מפניהם רגשות מעין אלו: משני עברי המתרס של הסכסוך הישראלי–ערבי, היו נטועים יסודות דתיים, אשר חפפו ליסודות הלאומיים שלו. הן בצד הישראלי והן בצד הערבי הזינו הדתות – היהדות והאסלאם – מלחמות ומאבקים לאומיים לאין ספור.

דיין ראה חובה לעצמו לנסות ולהקים מחיצה בין הדת לבין הלאומיות, ולמנוע מהסכסוך לגלוש לפסים דתיים. הוא האמין כי יש לאפשר לאסלאם לבטא את ריבונותו הדתית על ההר – ריבונות דתית, להבדיל מריבונות לאומית. דיין האמין שכך ניתן יהיה להגביל ולתחום את הסכסוך הערבי ישראלי למישור טריטוריאלי לאומי, ולעקר ממנו את הפוטנציאל לסכסוך בין הדת היהודית לדת המוסלמית.

במתן זכות ביקור ליהודים בהר הבית, ביקש דיין להקהות מעוצמתן של תביעות יהודיות לפולחן ולריבונות דתית במקום.

במתן ריבונות דתית למוסלמים על הר הבית, דיין האמין, שהוא מקהה מעוצמתו של האתר כמרכז לאומני פלסטיני.

את הגיונו של דיין באותם ימים היטיב לבטא מירון בנבנישתי, מי שהופקד על ידי השלטון הישראלי כאחראי על ערביי מזרח ירושלים:

“כה קדוש המקום לעם ישראל עד שההלכה היהודית אסרה על טמאים לדרוך בו אלא אם כן ייטהרו. כאן במעבה האדמה, מתחת ליסודותיהם של המסגדים, טמונים שרידיהם של בית המקדש הראשון ובית המקדש השני, סמלי הקוממיות של העם היהודי ומרכז חייו הרוחניים. חורבנם סימל את קץ הריבונות היהודית בארץ ישראל כולה. עומד אדם מישראל וחייב לא רק לעמוס על שכמו את הנטל הרגשי העצום הזה, אלא גם להכריע מה ייעשה במקום הקדוש הזה שבגלות ישראל מארצו קמו בני דת אחרות ותפשו בו חזקה”, “והנה, אין הוא מניח למטען הרגשי שיכריע את הכף, אלא הוא שוקל שיקול רציונלי ומחליט לקיים את חזקתם של המוסלמים על המקום. לא חזקת יחיד… אולם בשום פנים ואופן לא לגזול מהם את השייך להם לפי הרגשתם, באשר הם מחזיקים במקום אלף שנים ויותר”[14].

במבט לאחור, היה אכן הויתור שנטל על עצמו דיין, בשם העם היהודי, ויתור אדיר מימדים,  קולוסאלי, כמעט בלתי נתפש: מדינת היהודים הפקידה את המקום הקדוש ביותר בעבורה בידיה של דת מתחרה – הדת המוסלמית, שעבורה המקום הוא השלישי בקדושתו בלבד, וויתרה על מימוש זכות התפילה במקום.

מימושו של הויתור בציבוריות היהודית התאפשר בעיקר בשל עמדת הרבנים – הן החרדים והן הדתיים ציוניים. באותה העת (בשונה מהיום), היה רוב רבני גורף שדבק באיסור ההלכתי על יהודים להיכנס בכלל  להר הבית. ממילא, תפילה במקום שאליו הכניסה אסורה כלל לא הייתה רלוונטית.

הייתה זאת ברית אינטרסים לא מצויה בישראל, בין דת ומדינה, שזכתה לגיבוי גם מצד בג”ץ.[15] האינסטנציה השיפוטית העליונה של ישראל הכירה  אמנם בזכות התפילה של היהודים בהר הבית, אך קבעה שהזכות הזאת נסוגה מפני החשש הקרוב לוודאי, שמימושה יביא לפגיעה בסדר הציבורי, לפגיעה בביטחון הציבור ולגלישה של העימות לעימות בין דתי. כך קיבע אפוא המשולש מדינה-רבנים-בג”ץ את הסטטוס קוו בהר הבית. בעשור הראשון והשני שלאחר מלחמת ששת הימים ערערו עליו רק מעטים..

השינויים הבולטים בסטטוס קוו והסיבות להם

שורות אלה יתארו בקצרה את השינויים בסטטוס קוו, שחלו בהר הבית, ובקצרה יתירה את התהליכים והסיבות שהביאו לשינויים משמעותיים אלה.

1.   הסטטוס קוו המקורי מנע תפילת יהודים בהר הבית, אולם התיר ליהודים לבקר בו. היום, לעומת זאת, נמנעים לעיתים תכופות גם ביקורי יהודים בהר (אף ללא תפילה) או שהם מוגבלים במידה משמעותית.[16]

ברקע השינוי עומדים ההסתה, האיומים ואף האלימות שמפעילים המוסלמים מול יהודים המבקשים לעלות להר הבית. במוקד ההסתה ניצבת העלילה השקרית: “אל אקצא בסכנה”, המכוונת אל מדינת ישראל ומאשימה אותה בכוונה ובתוכניות למוטט את  מסגד אל אקצא.[17]

בעבר, התאפשרו ביקורי יהודים גם בשבתות, וכן בתוך המסגדים. הדבר אינו אפשרי עוד היום. כמו כן,  כניסת יהודים  בעלי חזות דתית להר מוגבלת לקבוצות. ביקורם במקום מלווה בפיקוח ושמירה מצד שומרי וואקף ושוטרים. שעות הביקור של היהודים והתיירים בהר הצטמצמו לימים א’–ה’ לארבע שעות בלבד בכל יום: שלוש שעות בבוקר ושעה בצהריים.

הסיבות העיקריות לשינוי:

א. מעגלי היהודים העולים להר התרחבו במידה ניכרת, בעקבות שינוי הדרגתי אך רחב ומתמיד בפסיקה ההלכתית הנוגעת להר. הרבה יותר רבנים, בעיקר מהזרם הציוני דתי, מתירים היום ליהודים להיכנס להר הבית, בכפוף לכמה תנאים הלכתיים מגבילים ( למשל: טבילה במקווה).[18] עובדה זאת הרתיעה את המוסלמים והביאה להקצנה בהתנהלותם.

ב. מאבקן המתמיד של תנועות הר הבית למימוש זכות התפילה של יהודים בהר נתקל בהתנגדות עזה של המוסלמים על כל פלגיהם, והביא אותם להתנגד, גם למה שעמו השלימו בפועל קודם לכן: ביקורי יהודים בהר.

ג. פעמים רבים, נרתעת המשטרה מפני ההסתה והאיומים של המוסלמים לפגוע ביהודים שעולים להר הבית ומעדיפה לסגור את ההר בפניהם, להגביל את מספר העולים להר, או לתחום את ביקורם במקום למסלול מוגדר ומצומצם ולזמנים קצובים – הכל כדי למנוע התלהטות רוחות ועימות בתוך מתחם הר הבית.

2.    כאשר נקבע הסטטוס קוו, המוסלמים התפללו במסגד אל אקצא. עם השנים התרחבו מאד שטחי התפילה של המוסלמים בהר: מבנה כיפת הסלע, שבמקור אינו מסגד, הפך בפועל למסגד, בעיקר בימי שישי, לטובת הנשים המוסלמיות.

בראשית שנות ה-2000 השמישו המוסלמים שני שטחי תפילה נוספים במתחם: אורוות שלמה בחלל התת קרקעי בדרום מזרח הר הבית, שם הוקם מסגד אל מרוואני, וכן שטחי אל אקצא הקדומה, מתחת למסגד אל אקצא הקיים. כמו כן, רוצפו חלקים ניכרים ממתחם הר הבית והם משמשים בפועל לתפילת רבבות, בעיקר בימי חג ומועד מוסלמיים.

הסיבות העיקריות לשינוי:

א. ההתרחבות הניכרת בשטחי התפילה של המוסלמים בהר הינה חלק מתהליך מוצהר של המוסלמים והוואקף להפוך את כל שטח המתחם לשטח תפילה, וזאת כדי לחסום בעתיד כל אפשרות שבמתחם תוקצה ולו פינה לתפילת יהודים.

ב. המאבק הפנים מוסלמי על הבכורה בהר הבית בין גורמים כירדן, האחים המוסלמים, חמאס או הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, הביא בסוף שנות ה-90 של המאה הקודמת, ובראשית שנות ה-2000 לפעילות אינטנסיבית של הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית בהר. במסגרת זאת הוכשרו לתפילה שטחי אורוות שלמה ואל אקצא הקדומה, ומנהיג הפלג הצפוני, שייח’ ראאד סלאח, המכנה עצמו “שייח אל אקצא”, שדרג מאד את מעמדו הדתי והפוליטי במקום. סלאח נודע בדרשות קיצוניות ומסיתות נגד מדינת ישראל, התנועה הציונית והיהודים, ובעלילות חסרות יסוד, שטווה סביב הר הבית.

ג. ממשלת ישראל גילתה רפיון מול השינוי הכה משמעותי בתחום זה  בהר. היא חששה שמא פעולה נחושה יותר שלה תגרום להתלקחות, השלימה בדיעבד עם הנעשה וקיבעה את המציאות שם לדורות.

3.   לאחר מלחמת ששת הימים קבעה המדינה ובעקבותיה בג”ץ, שחוקי מדינת ישראל חלים בהר הבית.[19] כיום, השתנה המצב. דה-יורה, אמנם דבקה מדינת ישראל בקביעה זו, אך דה-פקטו, כבר שנים רבות שחוקי התכנון, הבניה והעתיקות בהר הבית אינם נאכפים, או שהם נאכפים בצורה חלקית ביותר ובאופן בלתי פורמלי.

הסיבה העיקרית לשינוי זה:

על רקע פגיעות חוזרות ונשנות בעתיקות , הפרות בוטות של חוקי התכנון והבנייה והעתיקות בהר ועתירות חוזרות של גופים שונים לבג”ץ בעניין זה,[20] וכן – פעילות פוליטית מצד חברי כנסת ודמויות ציבוריות – נוצר מתח מתמיד בין רשויות הדת המוסלמית לבין מדינת ישראל סביב נושא אכיפת חוקי ישראל בהר הבית.

המדינה קבעה אפוא נוהל, המפקיד בידי היוהמ”ש ובידי ועדת שרים מיוחדת את ההחלטות בנושאים שקשורים לאכיפת חוק במתחם. ועדת השרים לא התכנסה שנים ארוכות ורק לפני שנים אחדות הופעלה מחדש. היוהמ”ש לממשלה נזהר מאד בהפעלת החוק הישראלי בהר הבית, ולעיתים אף נמנע מכך, והעדיף לנהל סוגיה זאת בהידברות בלתי פורמלית מול המוסלמים, באמצעות משטרת ישראל. משטרת ישראל מצידה העדיפה לא פעם את השקט בהר הבית, גם אם היה צריך “לשלם” תמורתו בפגיעה בשלטון החוק, בפגיעה בעתיקות, או בהפרת חוקי התכנון והבנייה.

4.      הסטטוס קוו העניק לירדן מעורבות בניהול מתחם הר הבית באמצעות מנגנון הוואקף, זרוע של משרד ההקדשים הירדני. כיום, התרחבה מאוד ההשפעה הירדנית על הנעשה בהר הבית. מהשפעה מוגדרת, שנגעה לניהול פנימי של הר הבית ותשלום משכורות לעובדי מנגנון הוואקף, גלשה ההשפעה הירדנית אל כתליו החיצוניים של המתחם, ובמקרים מסוימים גם אל שטחים העוטפים את מתחם ההר.

כיום, משפיעים הירדנים דה-פקטו, אפילו על דרך התנהלותה של משטרת ישראל בהר הבית.

הסיבה העיקרית לשינוי זה:

מערכת היחסים המיוחדת בין ישראל לבין ירדן. מערכת יחסים זאת הייתה בלתי פורמלית קודם שנחתם הסכם השלום בין שתי המדינות והפכה לפורמלית, או לפורמלית למחצה, אחרי שנחתם הסכם השלום. יחסים אלו מסדירים שורה של הבנות כתובות ובלתי כתובות בין ישראל לבין ירדן בתחומי הביטחון, שיתוף הפעולה האזורי והר הבית. באמצעות ירדן, ושדרוג מעמדה בהר,  מבקשת ישראל גם לדחוק ולהפחית מהשפעתם של גורמי קיצון דוגמת חמאס והפלג הצפוני של התנועה האסלאמית בהר הבית.

הביטוי הפומבי הראשון שניתן למעמד המיוחד של ירדן בהר הבית היה במסגרת חוזה השלום עימה. בחוזה השלום נכלל סעיף המקנה לירדן את הבכורה מבין הגורמים הערביים לעת הסכם הקבע.[21]  בפועל, החליטה ישראל לקדם מעמד זה עוד לפני הסכם הקבע. לדבר ניתן ביטוי למשל, כאשר החליט ראש ממשלת ישראל אריאל שרון להפקיד בידי ירדן את הטיפול בייצוב הכותל המזרחי והכותל הדרומי של הר הבית שהתערערו (הדבר ארע בשנים 2003-2004).

בהמשך, נמנעה ישראל מהחלפת גשר המוגרבים הזמני. גשר עץ זה החליף את סוללת העפר שהתמוטטה, אשר הובילה לשער המוגרבים, אחד משערי הכניסה להר הבית. שער זה, כידוע, הוא היחיד שמשמש את הלא מוסלמים, ובכללם היהודים, בכניסה להר הבית. גשר זמני זה יצר מפגע אסטטי ובטיחותי, שזכה לביקורת הן מצד רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים והן מצד מהנדס עיריית ירושלים. הוכנה תוכנית להחלפתו בגשר יציב ונאה יותר, שאושרה על ידי דרגי וועדות התכנון בירושלים. בשל וטו ירדני החליט ראש הממשלה בנימין נתניהו, שלא להחליפו בינתיים בגשר קבוע, נאה ויציב יותר. כך נמתח “הזמני” (עד היום) על פני כעשר שנים.[22]

וטו ירדני הוא גם שמונע מישראל לפנות פסולת בנייה וזבל, הכלואים מאחורי יריעות פח, שהוצמדו לפני שנים רבות לכותל הקטן (המשכו של הכותל המערבי של מתחם הר הבית, כ–180 מטרים צפונית לרחבת התפילה הפתוחה).[23]

רגישות ירדנית היא זו שהביאה את הממשלה לפנות לכנסת, כדי שזו תדחה דיון בסוגיית “הריבונות הישראלית בהר הבית”. הדבר התרחש בפברואר 2014 והדיון בכנסת אכן נדחה בשבוע.[24]

מעמדה המיוחד של ירדן בהר מוסכם גם על הפלסטינים. הוא מעוגן בהסכם נוסף שנחתם בין מלך ירדן, עבדאללה, לבין יו”ר הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, ביום ה-31 למרץ 2013. בין הצדדים הוסכם שירדן תייצג את הפלסטינים ואת הרשות הפלסטינית בכל הנוגע לשמירה על המקומות המקודשים לאסלאם בירושלים, ותדאג לאינטרסים השונים של המוסלמים במקומות אלו, ובכללם הר הבית, עד שתוקם מדינה פלסטינית, שבירתה ירושלים, אשר תכלול גם את מתחם הר הבית.

5.     האיסור להניף דגלים בהר הבית נאכף רק כאשר מדובר בדגלי ישראל. לעומת זאת, מונפים באופן תדיר, במסגרת הפגנות ועצרות שמתקיימות בהר, דגלים של תנועות, לעיתים אף תנועות טרור כמו חמאס. גם במקרה זה מעדיפה המשטרה להבליג ובלבד, שלא להתעמת עם מפגינים בתוך תחומי הר הבית.[25]

מסקנות:

1.     הסטטוס קוו הישן בהר הבית אינו קיים עוד. הוא השתנה מהותית בשורה של פרמטרים מרכזיים, באופן ששיפר מאד את מעמדו של הצד המוסלמי בהר וערער מאוד את מעמדו של הצד הישראלי-יהודי שם.

2.     עם זאת, אחד הרכיבים המרכזיים בסטטוס קוו הישן, זה האוסר על תפילת יהודים בהר הבית, נשמר בקפדנות.

[1] להרחבה על אירועי האינתיפאדה הירושלמית ונתונים אודותיה, ראו למשל: גיליונות יום שישי של המקומון ‘ידיעות ירושלים’        מהחודשים יולי, אוגוסט, ספטמבר, נובמבר 2014, דיווחים שוטפים בעיתון הארץ בתקופה זאת, וכן סדרת כתבות מסכמות על מסכת האלימות בירושלים מאת נדב שרגאי, אשר פורסמו במוסף ‘ישראל השבוע’ של עיתון ‘ישראל היום’ בתאריכים: 7.11.14  24.10.14; 19.9.14; 12.9.14; 18.7.14.

[2] ב-12 ליוני 2014, נחטפו בידי מחבלים פלסטיניים אנשי חמאס שלושה נערים ישראלים מגוש עציון ונרצחו באותו לילה. גופותיהם של השלושה, גיל-עד שער, נפתלי פרנקל ואיל יפרח, נמצאו ב-30 ביוני, 18 יום לאחר החטיפה, בתום מבצע חיפושים נרחב ממערב לעיירה חלחול.

 [3] תנועת חמאס הוגדרה כארגון טרור על ידי מדינות רבות ובהן ישראל, ארה”ב, קנדה, האיחוד האירופי, ירדן, מצרים ויפן.

[4] עדות על כך מסר לשב”כ באפריל 2014,  מוחמד עיסא טועמא , איש חמאס בכיר שחבר ב ב”מועצת השורא הכללית” של חמאס.  טועמה סיפר בחקירתו כי חמאס עומדת מאחורי הפרויקטים של מוסד התנא”ס, “עמאראה אל אקצא”, שפעל למניעת ביקורי יהודים בהר הבית, באמצעות מערך של מאות פעילים, אשר שהו מידי יום ביומו במתחם הר הבית. לפעילים אלה אף שולמה משכורת חודשית. לחצו כאן להרחבה בנושא (באתר השב”כ)

[5] ראו לדוגמא דיווח באתר ‘הארץ’ מיום 13.10.14: “עשרות פלסטינים תקפו שוטרים והתבצרו במסגד אל אקצא’ http://www.haaretz.co.il/news/politics/1.2457415

דיווח נוסף ומקביל על אותו אירוע באתר משטרת ירושלים: http://www.police.gov.il/articlePage.aspx?aid=3115

[6] מידע אודות התנהלות זאת נמסר למחבר על ידי גורמים בכירים במשטרת ירושלים.

[7] ראו למשל דיווח על כך באתר החדשות 0404: http://www.0404.co.il/post/20331?utm_source=mivzakimnet&utm_medium=rss&utm_campaign=mivzakimnet

[8] ראו למשל דיווח של ‘מבט לתקשורת פלסטינית’ מיום 5.11.14: http://palwatch.org.il/main.aspx?fi=157&doc_id=12956

[9] אבו מאזן אמר את דבריו באמצע חודש אוקטובר 2014 והם צוטטו בכל כלי התקשורת הערביים. אבו מאזן אמר כי “יש “לאסור על כניסת מתנחלים להר הבית – בכל אמצעי… אסור לתת ליהודים לעלות להר הבית. עלינו למנוע זאת מהם בכל דרך שהיא. הר הבית שלנו, מסגד אל-אקצה הוא שלנו, הכנסיות שלנו. לא מגיע להם להיכנס למקומות האלה ולטמא אותם”.

[10] ראו דיווח על כך באתר של ‘מבט לתקשורת פלסטינית': http://www.palwatch.org.il/main.aspx?fi=157&doc_id=12917

[11] נתניהו בשיחת הרגעה עם מלך ירדן: “נשמור על הסטטוס קו בהר הבית”, ‘הארץ’, 7.11.14, עמ’ 5.

[12] “מחויבים לסטטוס קוו”, ‘ישראל היום’, 9.11.14, עמ’ 7.

[13] להרחבה בעניין “הסטטוס קוו על הר הבית”, תכניו, נסיבות היווצרותו והגיונו, ראו: נדב שרגאי: “הר המריבה ,המאבק על הר  הבית  יהודים ומוסלמים דת ופוליטיקה’, כתר, 1995, עמ’ 22-27; עוזי בנזימן, ירושלים עיר ללא חומה, שוקן, 1973, עמ’ 128 – 131; עו”ד ד”ר שמואל ברקוביץ, מה נורא המקום הזה, כרטא, 2006, עמ’ 532 – 534; מירון בנבנישתי, מול החומה הסגורה, ידיעות אחרונות- ויידנפלד וניקולסון, 1973, עמ’ 230-231.

[14] בנבנישתי. שם.

[15] ראו למשל בג”ץ 222/68, פס”ד של בית המשפט העליון, כרך כ”ד, חלק שני 1970, שם מפרטים השופטים את נימוקיהם בנוגע להמשך מניעת מימוש זכות היהודים לתפילה בהר הבית.

[16] כך למשל ביום 9.11.14 התירה המשטרה ליהודים להיכנס להר בקבוצות של חמשה בלבד, באופן שרק לחמשה הותרה השהייה בהר בו זמנית. 

[17] להרחבה יתירה בנושא זה ראה: נדב שרגאי, עלילת ‘אל אקצא בסכנה’, דיוקנו של שקר, בהוצאת המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה וספריית מעריב, 2012.

[18] בין הרבנים מהזרם המרכזי בציונות הדתית שמתירים כניסה להר הבית נמצא “ועד רבני יש”ע”; רבים מרבני “בית הלל”, ארגון רבנים אורתודוכסי וליברלי; ראש ישיבות בני עקיבא, הרב חיים דרוקמן; רבה של קריית שמונה, הרב צפניה דרורי; וזקן ראשי ישיבות ההסדר, ראש ישיבת ברכת משה, הרב נחום רבינוביץ.

[19] ראו למשל בג”ץ 4185/90, פסק דין מיום 23.9.1993

[20] בין היתר, עתרו לבג”ץ במהלך השנים הועד למניעת הרס עתיקות בהר הבית ותנועת “נאמני הר הבית”. בין הפגיעות הבולטות בעתיקות ההר: כריית בור עצום מימדים בפינה הדרום מזרחית של הר הבית במהלך העבודות להכשרת מסגד אל מרוואני באורוות שלמה בסוף שנות ה-90. תכולת הבור הועברה במשאיות באישון ליל ופוזרה במזבלות באזור ירושלים. כמו כן הוצב מסור תעשייתי על ההר שניסר אבני כותרת עתיקות, עמודים רומיים ועוד. במקרה נוסף, נחפרו תעלות באזור הרמה המוגבהת של הר הבית לצורך טמינת תשתית חשמל במקום. גם במקרה זה היו פגיעות קשות בארכיאולוגיה. מבקר המדינה הוציא בעניין זה דו”ח קשה, שרק מיעוטו הותר לפרסום, ועל מרביתו הוטל חסיון.

[21] בסעיף 9/2 בהסכם השלום בין שתי המדינות מאוקטובר 1994 נכתב: “בהקשר זה, בהתאם להצהרת וושינגטון, ישראל מכבדת את תפקידה המיוחד הקיים של הממלכה ההאשמית של ירדן במקומות קדושים מוסלמיים בירושלים. בשעה שייערך המו”מ על מעמד הקבע, תעניק ישראל עדיפות גבוהה לתפקיד הירדני ההיסטורי במקומות קדושים אלה. 

[22] פירוט על פרשה זו ראו באתר ‘המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה’, נדב שרגאי, תחת הכותרת: “הלגיטימציה והצורך הדחוף בהחלפת גשר המוגרבים הזמני (בפתח הר הבית) בגשר קבע”. פרסום מיום 25.10.2011

[23] פקיד ישראלי בכיר אישר זאת למחבר.

[24] בעניין זה ראו למשל ידיעה באתר חדשות ישראלי, בקישור http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/555/194.html

[25] ראו למשל דיווח וצילומים המתעדים הנפת דגלי חמאס בהר, באתר ‘מחלקה ראשונה’ מיום 14.4.14 http://www.news1.co.il/Archive/001-D-347383-00.html