מלחמת דת? לא ממש

קדושה פוליטית || המצאה בת תשעים שנה בלבד

התרגיל המתוחכם של המופתי הארץ-ישראלי כה הצליח, עד שגם בחלוף תשעים שנה עוד משוכנעים ימנים ושמאלנים בארץ הזו שהסכנה הגדולה כאן היא התפרצות בלתי נשלטת של קנאות איסלמית * על הסיפור הבלתי אמין של חאג' אמין אל חוסייני

↓ המצאה מבריקה של המופתי



שום עניין איסלמי יוצא דופן במקום הזה.
מצור בריטי על הר הבית בעקבות התבצרות כנופיות ערביות בתוכו, 18.10.1938

די לראות את משחקי הכדורגל הסוערים ברחבת כיפת הסלע בכדי להבין שאין הרבה אמת בטענת קדושתו הלוהטת של המקום לאיסלם. יש כאן עניין די מתעתע שבעיקר חילונים נופלים בו בפח – אך לא רק הם. מי לא הזהיר כאן בשבועות האחרונים מפני פרוץ מלחמת דת בשל העיסוק היהודי הגובר בעניין הר הבית? מראש השב"כ ועד נשיא המדינה, מראש הממשלה ועד מפכ"ל המשטרה, דרך לא מעט שרים, יועצים ופקידים. נכון, אך טבעי לחשוב שאם מוסלמים מטורפים נורא מוטרדים מאיזה עניין – נאמר, תפילת יהודים בהר – ואפילו משתמשים במינוחים דתיים בנוגע אליו, זה נובע כנראה מכיוון שדרכנו להם על איזו רגישות דתית נוראה. ומכיוון שהתרבות שלהם נורא אלימה ולא מתנזרת לחלוטין מעריפת ראשים, ומכיוון שמוסלמים יש בעולם בשפע (1.4 מיליארד, כך מקובל לשער) צריך לעשות פשוט הכל כדי לא לעצבן אותם, גם אם זה אומר להוריד את הראש ולהימנע בטווח הזמן הנראה לעין מאמירת אמת.

אגב, קשה להתאפק: מעניין שאלו המרבים להתריע מפני פרוץ מלחמת דת מאשימים את הצד היהודי דווקא בזניחת עקרונות הדת שלו, לטובת לאומנות. תוך התעלמות מכשל לוגי מסויים, יש המבכים כאן בדמעות תנין את ה'עובדה' שלדרישת ציון בעידן הנוכחי פשוט אין דבר עם הדת.

על ההיבט היהודי בעניין לא ראוי להתווכח. מספיק להעיף מבט בסידור התפילה כדי להיווכח שמדובר בקישקוש, אולם נבירה קלה בשורשי המאבק הערבי סביב הר הבית מגלה עובדות שונות לחלוטין גם מההנחות המקובלות לגבי הצד של האוייב. מי שחשף את פניו האמיתיות של המאבק הפלשתיני בהיבט הזה הוא ההיסטוריון אריה קליין. בהרצאה שהעביר בעניין בבית אצ"ג בקיץ האחרון, במסגרת כנס ההשקה של ספרו של יהודה עציון 'עלילות המופתי והדוקטור', שירטט קליין קווי מתאר לדמותו האמיתית של ממציא 'מלחמת הדת' סביב הר הבית, המופתי של ערביי ארץ ישראל – חאג' אמין אל חוסייני.

אמין הצעיר, כך סיפר קליין, צאצא למשפחת חוסייני שבמשך מאות שנים זכתה למונופול על תפקיד המופתי של ירושלים, למד בצעירותו דווקא בבית ספר נוצרי בעיר הקודש, מוסד שמטבע הדברים היה נטול צביון מוסלמי כלשהו. מאוחר יותר ניסתה אמו של אמין לחזק אצל בנה בכל זאת את הזיקה הדתית, ושיגרה אותו להעמיק בלימודי דת באוניברסיטת א-זהאר בקהיר, אך אמין אל חוסייני שרד שם שנתיים בלבד. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הוא ניצל את ההזדמנות, נטש את לימודיו ומיהר להתגייס לצבא הטורקי. הוא מונה לקצין תותחנים ושירת במצרי הדרדנלים, עד שהבין שהצד הטורקי עומד להפסיד במלחמה והחליט לעבור אל הצד הבריטי.

מופתי כבקשתך

נטול שאיפות לאומיות. כאמל אל חוסייני

באותם ימים רחוקים מונה במשרד המלחמה הבריטי פקיד בשם מרק סייקס, ונשלח להקים את מה שלימים יהיה המשרד הערבי של הבריטים. סייקס בן ה-36 הגיע לקהיר וניסה שם לחלק את המזרח התיכון לאזורי השפעה צרפתיים ולאזורי השפעה בריטיים בעזרת שירטוט גבולות חדשים. בין השאר שירטט את גבולותיה של מה שכינה בלשונו האירופית 'פלשתינה'. אגב, המדהים הוא שלמרות שכמעט הכל השתנה במאה השנים שחלפו מאז, לא השתנתה כמעט התוויית הגבולות של סייקס (שלימים, בעקבות הסכם עם נציג משרד החוץ הצרפתי שארל פרנסואה ז'ורז'-פיקו, זכו לכינוי גבולות סייקס-פיקו).

לבריטים היתה אז בעיה, הסביר קליין: הם הרי הבטיחו בהצהרת בלפור להקים כאן ליהודים בית לאומי, ואם כן – מה יעשו עם הערבים? האומה היצירתית הזו מצאה במהרה פתרון: מכיוון שהבטיחו את כל הזכויות הפוליטיות ליהודים, החליטו להעניק לערביי ארץ ישראל מעמד של עדה דתית. אמנם עדיין היה עליהם לוודא שהעדה הדתית המוסלמית שיצרו תשמור על שקט ולא תפריע להקמת מדינה יהודית, ולשם כך חיפשו הבריטים דמות שתפעל בכיוון המצופה ממנה. הם מצאו את כאמל אל חוסייני, המופתי של ירושלים בזמן הכיבוש הבריטי שענה באופן מופלא לציפיות. מדובר היה בדמות עדינה ושקטה, מי שקיים יחסים טובים עם מנהיגי היהודים בעיר וכמקובל במזרח התיכון כפף את ראשו לרצון השליט החדש. בשנת 1918 אפילו חתם כאמל על מגילת היסוד של האוניברסיטה העברית.

לא התעניין בדת. חאג' אמין אל חוסייני

כאמל אל חוסייני לא דרש עבור ערביי הארץ זכויות לאומיות, אלא דתיות בלבד. מבחינתו זה היה המשך ישיר למדיניות של משפחת האצולה שלו בימי השלטון העות'מאני, אז לא חלמו החוסיינים לדרוש לעצמם תארים רמים מעבר לרמה העירונית והמקומית. לו היו יוצאים בתביעות מעבר לכך הדבר היה נתפס על ידי העות'מאנים כנסיון השתלטות על חלק מהממלכה, ואת זה אפילו החוסיינים לא העזו לעשות. כך או אחרת, אל חוסייני היה מבחינת הבריטים האדם הנכון במקום הנכון. לכבודו ולכבוד צרכיהם החדשים (להמציא את ערביי הארץ מחדש כעדה דתית, כאמור), הם יצרו יש מאין תפקיד חדש – מעתה אין לומר 'המופתי של ירושלים' אלא 'המופתי הגדול של ערביי ארץ ישראל'. זה היה תואר מומצא שערביי הארץ דאז – שלא זיהו עצמם כישות נפרדת נבדלת מזו של אחיהם בני סוריה הגדולה – לא חלמו לנכס לעצמם.

לפתרון הנחמד והמוצלח הזה לבעיה הערבית בטרם התעוררה קם רק מכשול אחד. המופתי החביב, המופיע בזכרונותיהם של יהודים בני התקופה כמי שאמנם רדף כבוד ואהב בצע אך היה חסר כל תודעה לאומית, נפטר בשנת 1921 מהתקף לב. במקומו מינו הבריטים את אחיו למחצה, חאג' אמין אל חוסייני.



דווקא אמין אל חוסייני, שכאמור מעולם לא התעניין בענייני דת ולא כתב כל חיבורים דתיים, החל כבר מרגע כניסתו לתפקידו למנף את חצרות הר הבית. למה דווקא הר הבית? כי בתודעה של ערביי ירושלים המקום הזה היה סמלה ההיסטורי של משפחת חוסייני. חאג' אמין הפך את ההר עד מהרה לסמל לאומי פלשתיני. המילה הזו, 'פלשתיני', היתה אז ביטוי טרי בקרב הערבים שהגיע היישר מבית היוצר של המשרד הבריטי בקהיר, משרד שהתמחה בהמצאת עמים וישויות ריבוניות יש מאין.

בשנת 1924, מציין קליין, עוד נשמעו קולות מודאגים במשפחת אל חוסייני מדוע אין המופתי מתייחס להיות ערביי הארץ שייכים לסוריה הגדולה, זו הנמתחת בין טאורוס אמנוס לתעלת סואץ. מאוחר יותר נעלמו גם המחאות הרפות הללו. הלאומיות החדשה, הפלשתינית, ניצחה את הדת. "עד כמה זה מופרך", מסביר קליין "ניתן להתרשם בימינו, כששומעים את השייח' של עזה מתבטא בזמן מבצע צוק איתן אודות 'ארץ הקודש הפלשתינית', כשמאחוריו תמונות הר הבית. לך תסביר לו שהמושג המופרך 'ארץ הקודש הפלשתינית' מסתמך על החלטותיו של פקיד בריטי קטן, ושהתמונה שמאחוריו היא פרי דמיונו של ערבי אחד שכל עניינו לא היה בדת אלא בפוליטיקה. שיגעון גדלות פוליטי וחישובים מעשיים של אמין אל חוסייני הביאו לכך. שום דבר מעבר לזה".