דין ההר כדין בית שמש/ שמחה רוטמן

הר הבית - חוק ומציאות || מושגים שאינם חופפים

על עולי הר הבית ללמוד מנשות בית שמש ולתבוע את הרשויות על קיפוחם * בעיר השפֵלתית נאלצה העיריה לשלם 60 אלף שקלים מקופתה בשל הצבת שילוט מפלה

↓ אסור להפלות במקום ציבורי - אפילו יהודים

האפליה שווה כסף. שלטים בבית שמש שבית המשפט הורה להסיר

עליית יהודים להר הבית מוגבלת על ידי המשטרה והוואקף בדרכים רבות, והדבר ידוע היטב לקוראי מדור זה. יהודים העולים להר מופלים לעומת מוסלמים ותיירים במגוון תחומים. ההגבלות החלות על יהודים בלבד הן בין השאר מגבלות בזמן, כאשר ההר פתוח למבקרים יהודים בשעות מסוימות בעוד שגישת מוסלמים ותיירים היא חופשית ולא מוגבלת באותה צורה; מגבלות מקום, כלומר העליה מותרת רק משער מסוים (המוגרבים), בעוד שלמוסלמים הכניסה מתאפשרת משערים רבים (תשעה במספר); סוג הפעילות – ליהודים אסור להתפלל על ההר, להניף דגלים, להכניס תשמישי קדושה וכו' בעוד שלמוסלמים מותרת התפילה ובפועל מתבצעות שם גם פעילויות אחרות, ממשחקי כדורגל ועד הפגנות ותהלוכות עם דגלים.

מלבד הבעייתיות שבהטלת מגבלות אלה מבחינת חופש הדת והפולחן, כאשר מיהודים נמנעת התפילה והגישה למקום הקדוש להם ביותר, הרי שהטלת מגבלות אלה רק על בני דת ולאום מסויימים היא אפליה פוגענית. בג"ץ, בעתירות רבות שהוגשו לפתחו, קבע את העיקרון שלפיו יש לאפשר ליהודים לגשת להר, אולם אפשר למשטרה למנוע את העלייה להר מאנשים מסויימים על בסיס חששות ממוקדים.

הנורמות העקרוניות שנקבעו בבג"ץ נשמעו אולי לציבור העולים להר הבית כמבשרות שינוי, אולם היישום בשטח רחוק מלשקף את עקרונות חופש דת, חופש הפולחן, חופש התנועה והשוויון שעליהם אמון בית המשפט. ייתכן שפסיקה שניתנה לאחרונה בבית משפט השלום בבית שמש תשמש כלי אכיפה יעיל יותר בידי ציבור העולים להר הבית, ותאפשר לכל אלו שמרגישים מושפלים עקב האפליה והמגבלות הלא מוצדקות המוטלות על עולי הר הבית, לקבל פיצוי ממשטרת ישראל ומהוואקף.

בית המשפט בבית שמש (ת"א 41269-02-13 פיליפ ואח' נ' אבוטבול ואח') חייב את העירייה לשלם פיצוי לארבע נשים שתבעו מהעירייה להסיר את השלטים הפזורים במקומות שונים בבית שמש, אשר דורשים מנשים העוברות במקום להגיע בלבוש צנוע או להימנע מלעמוד במקומות מסויימים.

בית המשפט התבסס בין השאר על עקרון איסור ההפליה הקבוע בסעיף 3 (א) לחוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים, ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א-2000, קובע כי אין להפלות "במתן הכניסה למקום הציבורי או במתן שירות במקום הציבורי מחמת גזע, דת או קבוצה דתית, לאום, ארץ מוצא, מין, נטיה מינית, השקפה, השתייכות מפלגתית, מעמד אישי או הורות".

העירייה הסכימה עם התובעות שהשלטים הללו הם תופעה בלתי תקינה, ושאכן חלה על העירייה "חובה עקרונית" להסיר את השלטים, אולם טענה ש"נסיונות להסרת השלטים הצריכו משאבים בלתי סבירים, כי הם הביאו לתגובות אלימות, לפגיעה ברכוש ולהפרות סדר, וכי בפועל לא הועילו שכן בחלוף זמן קצר הוצב שילוט חדש חלף זה שהוסר". בית המשפט לא קיבל את טענותיה אלה של העירייה, וטען שלא הוצגה תשתית עובדתית התומכת בטענות אלה.

לא ניתן להתעלם מהדמיון שבין טענותיה אלה של עיריית בית שמש, שביקשה להימנע מאכיפת החוק בשל החשש מהפרות סדר, לבין טענותיה החוזרות והנשנות של המשטרה לבית המשפט העליון, שלפיהן הגבלת כניסתם של אנשים מסויימים או של מתפללים יהודים להר הבית, נובעת מחשש להפרות סדר ומסכנה ממשית העומדת לפתחה של מדינת ישראל.

בית משפט השלום בבית שמש חייב את עיריית בית שמש בפיצוי של 15,000 ₪ לכל אחת מארבע התובעות בנוסף להוצאות ושכר טירחה לעורך דין. ייתכן ודרך זו, של תביעה אזרחית מצד אלה הנפגעים מהאפליה המתמשכת של יהודים העולים להר, היא זו שתכריח את המשטרה לבסס את טענותיה, ולהבין שלאי-אכיפת החוק בהר הבית ולמתן הפרס לפורעים אלימים יש מחיר כלכלי, בצד המחיר המשולם באובדן השליטה בהר ובפגיעה בשלטון החוק.

• הכותב הוא עו"ד ובעל משרד עורכי דין העוסק במשפט הציבורי והאזרחי.