הכותל או הר הבית? / תגובה לרב אבינר

לקראת יום ירושלים התפרסמו דברים של הרב אבינר בשבח קטע קטן של הקיר המערבי של הר הבית, הקרוי בפי כל "הכותל המערבי" ובגנות פעילות למען הר הבית. לא נחה דעת הכותב עד שהשווה בין הכותל לבין המקדש.

מכיון שהדברים חסרים כל אסמכתא ומלאים סתירות פנימיות בינם לבין עצמם ובינם לבין דברים אחרים של הכותב, נחלקו פעילי המקדש באופן התגובה. היו שרצו להגיב לדברים, כדי למנוע מכשול מהרבים, והיו שטענו שהדברים לא ראויים לתגובה וכי הדברים כפי שהם עשויים להביא תועלת גדולה ולשכנע עוד יהודים לעלות בטהרה להר הבית.

הרב הלל בן שלמה, הנמנה על הקבוצה הראשונה, החליט להגיב לדברים ולהלן תגובתו:

 

הכותל או הר הבית?

הרב הלל בן שלמה

לתוקף קדושת הכותל המערבי/ הרב שלמה אבינר
תמונת מסך מאתר ערוץ מאיר

   ארבעים ושבע שנה עברו מאז הקריאה הנרגשת "הר הבית בידינו". ארבעים ושבע שנה, בהם הר הבית הפך למקום בו מתקיימות התפרעויות ערביות באופן תדיר, ואילו היהודים מודרים ממנו, וכניסתם למקום מתאפשרת רק בזמנים קצרים, תוך שמירה אלימה על ההקפדה הגדולה שהם לא יוכלו להתנהג באופן יהודי במקום. כל אשר לב יהודי פועם בקרבו אינו יכול שלא להתקומם לנוכח המציאות הזו.

   בשנים האחרונות, יותר ויותר רבנים מעוררים על חשיבות העלייה להר הבית, הן מהבחינה הלאומית, על מנת לחזק את שלטון ישראל במקום, ואף על מנת לקרב את הגאולה, כהכנה לחידוש העבודה ובניין המקדש, והן מהבחינה האישית, על מנת לזכות להיטהר ולהתקרב לה', בכך שנכנסים למקום המוגדר במשנה כמקום קדוש, הדורש הכנה הכוללת טבילה במקווה לפני הכניסה.

   קריאות אלו של הרבנים נדרשות, לאור קריאות אחרות של רבנים חשובים, שפורסמו אחרי הכיבוש הראשוני של המקום, אשר ראו את הכניסה למקום כאיסור, בגלל ספקות בנוגע למקום המקדש האסור בכניסה לטמאי מתים. רבנים אלו ראו את הר הבית כמקום קדוש וחשוב, והרגישו שטרם הגיע הזמן, בגלל ידע חסר או בגלל חששות אחרים – דברים שרבנים רבים כיום סבורים שישנם (ואף אז דברי הרבנים הללו לא היו מוסכמים). טעמם של הרבנים האוסרים נבע מתוך קדושת המקום וחשיבותו, כמפורש בכרוז שפורסם על ידם, ולא חס ושלום מתוך זלזול בו.

   אמנם, נראה שבמהלך השנים, התפתחה מעין אידיאליזציה של הריחוק מהר הבית, על ידי קבוצה מסוימת. נושא הדגל של האידיאולוגיה החדשה, הוא הרב שלמה אבינר שליט"א, ראש ישיבת עטרת כהנים, ישיבה שנועדה לעורר כהנים ללמוד ולהתכונן לעבודת המקדש – אלא שבמהלך השנים הרב אבינר הכריז, כי בעיניו הרבה יותר חשוב ללמוד מסכתות הנקראות 'ישיבתיות' כבבא קמא ועוד. הרב אבינר חיבר ספרים תורניים רבים, וביניהם ספר המוקדש כולו לנושא העלייה להר הבית "שלהבתיה" (ובמהדורה מאוחרת יותר "למקדשך תוב").  

   רעיון חדש מלמד אותנו הרב אבינר בהרחבה: "הריחוק המקרב". ככל שתתרחק – כך תהיה יותר קרוב. כשם שאינך מזכיר את שם ה' כל הזמן, מתוך הערכה וכבוד אליו, כך גם אינך עולה להר הבית כל הזמן, מתוך החיבה אליו. אולם הרב אבינר אינו אומר שיש לעלות לפעמים להר. הוא טוען שיש להתרחק כמה שיותר, על מנת להתקרב אליו. לפי סברתו, מתוך חיבה לשם ה', לא אלמד יותר תורה, לא אקרא יותר פסוקים וגם לא אברך יותר ברכות, על מנת להיות קרוב לה' כמה שיותר. כמובן, שסברה זו גם אינה עומדת במציאות. לא ייתכן שאדם יאמר שהוא אוהב את אשתו ועל כן הוא מתרחק ממנה ומשאיר אותה לנפשה עגונה. כל זה, על מנת לחוש אליה קרבה גדולה...

   והנה, מתגלים גם תוצאות הריחוק המקרב הזה. האומנם האהבה אל ההר כל כך גדלה עם השנים? לפחות לגבי הרב אבינר עצמו, מסתבר שלא. לדעתו של הרב אבינר, במאמר שפורסם בעלון "באהבה ובאמונה" בשבת האחרונה "אין להעליב את הכותל ולומר שהוא פחות מהר הבית. הכותל בדורו כמקדש בדורו". אם הכותל המערבי יותר חשוב בעיניו, אולי נצפה לקריאה מצידו עתה להתרחק גם מהכותל. אולם בהמשך דבריו, יש לרב אבינר טענות על היחס של חשיבות להר הבית: "הר הבית מעולם לא היה מקום תפילה...". לפי סברתו שלו, אולי הגיע הזמן לקרוא לעלייה להר הבית, שהרי הר הבית כעת בעיניו הוא מקום פחות בחשיבותו.

   ההבנה של הציבור כאילו הכותל המערבי הוא מקום מקודש ביותר, היא הבנה שנשמעת פעמים רבות מפי אנשים חילוניים, שאינם מכירים את התורה. לשמוע דברים כאלו מפי רב בישראל, מהווים תדהמה לכל בן תורה. כל אדם מישראל מזכיר בכל בוקר את שאיפותיהם של ישראל מאז יציאת מצרים להר הבית ולבית המקדש: "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך... מקדש ה' כוננו ידיך". התפילה בהר הבית, שחשיבותה היתה ידועה כבר מזמן האבות, אברהם יצחק ויעקב שהתפללו דווקא שם (גמרא בפסחים פח,א), היא משאת נפשם של כל ישראל בכל הדורות, לקיום הנבואה העתידה "והביאותים אל הר קדשי ושימחתים בבית תפילתי". תיאורי תפילה בהר הבית מופיעים באין ספור מקורות בדברי חז"ל (ראה לדוגמא במשנה בתענית פרק ב לגבי פרטים שונים בתפילה: "לא היו נוהגים כן אלא בהר הבית ובשער המזרח").

   רחבת הכותל המערבי המוכרת לנו כיום, אינה אלא פרי הרחבה של הסמטה הצרה שהיתה במקום עד מלחמת ששת הימים. את התפילות הקבועות במקום בכל יום, ייסד הרב הלל משה מעשיל גלבשטיין שעלה לארץ בשנת תרכ"ט. בתקופת חז"ל והראשונים, אין אנו מוצאים כל רמז לתפילות ליד הכותל המערבי. אזכור ראשון בספרות השו"ת, מופיע בדברי הרדב"ז (חלק ב סימן תרמח), המבאר שאין קדושה לכותל הנמצא לפנינו, ומה שחז"ל אמרו במדרש "לא זזה שכינה מכותל מערבי", משמעותו בדומה למושג "שכינה במערב", שישנה חשיבות לצד המערבי, אך לא בהכרח לכותל מסוים, ובוודאי שלא הכותל של הר הבית.

   על פניו נראה, כי דברי הרב אבינר באים להצדיק את המציאות הנוראית, של מניעת תפילה מהיהודים הנכנסים למקום. לאור הדברים הללו, יש לדחות את היתלותו ברבנות הראשית, באומרו שפסיקתם מהווה הכרעת השופט אשר יהיה בימיך, ואינה חוות דעת הניתנת לערעור. זאת, לאור דברים שנתפרסמו לאחרונה בשם הרב הראשי הרב דוד לאו, האומר כי אין הוא מתנגד להתקנת תקנות לתפילה בהר הבית, על ידי מי שעולה להר הבית על פי רבותיו. כלומר: הרב הראשי אינו שולל פסיקות אחרות.

   יש לציין, כי למיטב ידיעתי, מעולם לא עלה על הדעת של אף רב בישראל, לאפשר להיכנס להר הבית – ולמנוע את התפילה מהנכנסים, כפי שנוהגת כיום משטרת ישראל, בהביטה אל שפתי היהודים הנכנסים. וכך כותב רבי אברהם ברבי חייא, אשר חי בתקופת הצלבנים (שכבשו את ירושלים והרגו את היהודים שם בשנת ד'תתנ"ט - 1099), המקונן על המצב בירושלים לאור אכזריות הכובשים, בהשוואה לתקופות הקודמות בספרו "מגילת המגלה" (עמוד 99): "ובתחילה כשהחריבוהו הרומיים לא היו מונעים את ישראל מלבוא אליו ולהתפלל בתוכו. וכמו כן היו מלכי ישמעאל נוהגים עמם מנהג טוב והרשו לישראל לבוא אל הבית ולבנות בו בית תפלה ומדרש, והיו כל גלויות ישראל הקרובים אל הבית עולים אליו בחגים ובמועדים ומתפללים בתוכו, ומעמידים תפילתן כנגד תמידין ומוספין. ועל המנהג נהגו כל ימי מלכות ישמעאל עד שפשטה על הבית בעת הזאת מלכות אדום הרשעה...". אנו מקוים מאוד שאין מי שרוצה שמדינת ישראל תנהג כלפי היהודים בהר הבית, באופן יותר גרוע מאשר נהגו כלפיהם הרומאים או הישמעאלים.     

ראו גם:

• לוקחים את הכותל, שהוא בסך הכל שוק, והופכים אותו למקום הקדוש / הרב ישראל אריאל 

• מאמר: ההר והכותל: היוצרות התהפכו / נדב שרגאי