יומן אישי: פורים בהר הבית - בין התעלות להשפלה, בין גלות לגאולה

אני לא משוגע || נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'

הגיע מצפת והורשה ללכת רק במסלול המסומן באדום

י.מ. הגיע במיוחד מצפת להר הבית. למקות קבלת הפנים הצוננת, למרות האפליה גזענית, למרות המסלול המקוצר - הוא מודה לשוכן במקום על הזכות שנפלה בחלקו, הוא מתפלל שיוציא עצמו מכבלי הגלות.

↓ סיכום עליה להר הבית פורים דפרזים תשע"ה

אז לאחר לינה בבירתנו הנצחית וטבילה במקווה כדין הגעתי בשעה 13:00 לכותל. כשהתקרבתי לשערי ההר הופתעתי - שער הכניסה לכותל ריק מאדם, ואילו שערי ההר מפוצצים ב"תיירים" יהודים ושאינם. (אני מדגיש "תיירים" כי בשביל זה הם באו כנראה או שלפחות כך הם מציגים את עצמם).

טוב. הזדחלתי יחד עם כולם לשער הכניסה. זוג יהודים שאינם חובשי כיפה/מטפחת פונים אליי: "אז תגיד. מה זה האיסור לעלות להר"? שואל אותי הגבר הנחמד שנראה כתייר לכל דבר. "זה לא גורף" עניתי לו, "יש מקומות שמותר להלך בהם. תעלו איתי ואשמח להראות לכם היכן בדיוק מותר.
אבל, אני מיד מסתייג "אני מקווה שייתנו לי לעלות".
"למה? מזדעק ספונטנית הבחור.
"אני נראה דתי עם פיאות וזקן".
אתה בטוח? הוא שואל אותי שוב.
מי שלא השאיר ספק לתשובתי היה השוטר מוטי ששולף אותי מההמון הנכנס בשטף "היי. אתה הדתי. חכה כאן בספסל ויקראו לך"
אני שואל את מוטי: "קרה משהו? אני נכנס?
מוטי עונה בשליפה "אני מקווה שישאר לך משהו". (כאילו מדובר בשאריות חלוקת אוכל בימי הצנע).
הבחור מתערב לטובתי. "אפשר לשאול למה הוא מעוכב כאן"? כי הוא נראה "יודען"? (יהודי בגרמנית).
מוטי משתיק אותו. "עדיף שאשמור על החיים שלו, אני דואג לשלומו".
אני שותק, כי הכיסופים להיות למעלה הכי קרוב לבורא עולם מציפים אותי ואני מתעטף בשתיקה.

מוטי לוקח ממני תעודת זהות, ואני ממתין בספסל (ספסל הנאשמים ביהדות יתר). הזוג הנחמד וכל שאר היהודים שנראים כ"תיירים" והתיירים האמיתיים נכנסים בזרם גובר. אחרי המתנה של עשר דקות שאני סופר תיירים. (יותר ממאה וחמישים). מוטי מחזיר לי את התעודה, ומעלה אותי. אני מגלה שאני לבד. השוטר הבודק מכניס אותי לחדר סמוך ומבצע עליי בדיקה טורדנית למדי, מחטט בכיסים ומוציא את כל מה שיש "מצפת הגעת? השתגעת? הוא שואל אותי.
"לעלות להר הקודש זה שגעון? זכיתי!

זהו.... סוף סוף סיימנו בדיקה משפילה כאחרון הפושעים, ואני חולץ את נעליי, מקשיב להוראות החוזרות של מוטי, ומנענע בראשי להסכמה עם האיסורים החמורים על נענוע שפתיים ושירה. שוטר מצלם אותי מכף רגל ועד ראש (שוב הרגשה של אחרון הפושעים), ועולה לבד להר. החיילים על הגשר מאחלים פורים שמח ואני נכנס בחרדת קודש. סוף סוף אני בפנים הכי קרוב לקדוש ברוך הוא.

"היום רק סיבוב קצר". מבהיר לי השוטר. "בוא שמאלה".
"מה קרה? אני שואל.
"אתה יודע. שלא להרגיז אותם. תנשום את האויר ותהנה.
אני מזמזם לעצמי ספונטני את "אויר הרים צלול כיין" של נעמי שמר, והשוטר מצטרף אליי.
"אני מגיע מצפת. תתן לי ללכת לאט? אני שואל.
הוא היה מנומס: בטח. לאט לאט. ננשום עמוק את אויר בית המקדש. "אל אקצא שלנו". (הוא שוטר יהודי). אני עונה לו "אני מקנא בך" אתה נמצא פה הרבה. זכית".

עוד כמה שניות ואנחנו בשער השלשלת ויוצאים. "תן לי כמה דקות בבקשה להיות כאן. הוא אדיב "בבקשה. ומיד מוסר בקשר "כמה דקות ניתן לבחור. הוא הגיע מצפת. כמה דקות של נשימה עמוקה מאויר המקדש, והתבוננות ומחשבות נוגות על פורים בגלות הוואקף ונתניהו מחד, ומחשבות שמחות על הזכות שנפלה בחלקי להיות מאלו שמגשימים את החזון ברגליים. והשוטר כבר מאיץ בי "זהו. הם מתחילים להתעצבן" (המוסלמים) אני יוצא כשפניי למקום המקדש ונפרד עד לביקור הבא.

פורים שמח אבא יקר. אנא התר עצמך מכבלי הגלות ושחרר את ביתך מזדים אמן.

י. מ. צפת. מוצאי שבת כי תשא תשע"ה