ותחזינה || גליון 199 | ט"ו באדר תשע"ה | פרשת כי תשא
מאת: יובל קופרמן
נגיעה בשמן המשחה
רפרוף מהיר על פרשיית שמן המשחה מגלה את הרעיון המרכזי שלה: קודש. המילה חוזרת על עצמה אחת עשרה פעמים באחד עשר פסוקים! הקדושה המתוארת כאן נוכחת בהרבה מובנים (שקל הקודש בו נקנים החומרים, אופייה הקדוש של המשחה, פעולת הקידוש שהיא עושה וכו׳), ומכוונת אותנו להבנה של מהות שמן המשחה: השמן יוצר מקום של קדושה- הוא מקדש את המשכן, את כליו ואת המשרתים בו, הוא קדוש בפני עצמו ואסור לאיש (למעט מספר יוצאי דופן) לגעת בו או להכין כדוגמתו.
מיד אחרי שמן המשחה מגיעה פרשיית הקטורת (אשר את חלקה אנו אומרים בכל בוקר בסדר קרבנות). פרשיית הקטורת קצרה יותר ועמוסה פחות בביטויי קדושה, איך גם היא מכוונת למקום הזה. תיאור מעשה הקטורת הוא הדרגתי, כאשר בכל שלב אנו מתוודעים לתכונה נוספת שלה, בכל פעם זוהי תכונה פחות גשמית ויותר רוחנית ומטאפיזית: ״ועשית אותה קטורת, רוקח מעשה רוקח, ממולח, טהור, קודש״ (שמות, ל לה). הבנייה ההדרגתית של הפסוק מכוון אותנו אל שיאו- מרקיחה ומילוח אנו מגיעים אל טהרה ואף גבוה ממנה- לקדושה. כמו כן הקטורת מכונה ״קודש קודשים״ (לו).
הבה פנה לרגע את תשומת. הלב לפסוק החותם את מינויו של בצלאל בן אורי (המופיע בהמשך פרשתנו) בו מסופר לנו במילה אחת על ייעוד הכלים של המשכן. בעוד ארון הברית מיועד ״לעדות״ (לא ז) והבגדים מיועדים ״לכהן״ (י) זוכים שמן המשחה והקטורת לייעוד מכובד אף יותר- ״ואת שמן המשחה ואת קטורת הסמים לקודש!״ (יא).
היכן ההקטרה והריח?
אך התמונה לא שלמה. עד כה ציירנו את הקדושה שהתורה עוטרת לקטורת, אך נראה שהעיקר חסר מן הספר, ואת הפרט החשוב ביותר שנוגע לקטורת התורה מסתירה- ההקטרה והריח! כל תכליתה של הקטורת היא הקטרתה, אך היא נאמרת בחטף ולא מקבלת את עיקר המיקוד. כל מהותה של הקטורת היא הריח שהיא מפיצה- והוא נזכר רק פעם אחת וגם זאת בהקשר של שלילה- מצוות לא תעשה: אסור להריח את הקטורת. למה הפוקוס של התורה לא מוקדש להקטרת הקטורת אלא לקדושה שלה?
הקדושה כפתח לאינטימיות
כדי לענות על קושי זה אני רוצה לעסוק במושג הקדושה. מהי קדושה? כיצד היא נוצרת? האם היא תכלית או מטרה? בתחילת פרשת קדושים נמצא רש״י מפורסם האומר: ״קדושים תהיו- פרושים תהיו״. הקדושה מתבטאת בנבדלות שלה מן המציאות החומרית. ואכן- הקודש מצוי הרחק מהישג יד, והכניסה מוגבלת לאנשים מאד מסוימים ובתנאים מאד מסוימים. נראה שהפרישות נוצרת מתוך אמירה שלילית- המקום הזה הוא מחוץ לתחום, הוא איננו קרוב אלינו. התודעה הזו יוצרת מצב בו אנו תלושים מן הקדושה ורחוקים ממנה- מפני שהקדושה בהכרח מבדילה את עצמה מאתנו. אך נראה שאם נדייק מגלה שהקדושה איננה מרוחקת ממנו אלא נוצרת על ידינו, והפרישות שלה היא איננה שלילית אלא חיובית.
בתחילת מסכת קידושין (ב ע״ב) שואלת הגמרא מדוע נקרא מעשה החתונה בשם ״קידושין״, ועונה- ״דאסר לה אכולא עלמא כהקדש״ (שאסר אותה על כל העולם כמו הקדש). והתוספות מבאר: ״...ופשטא דמילתא (ופשטות הדברים) ׳מקודשת לי׳- מיוחדת לי ומזומנת לי״ (ד״ה דאסר). מה זאת אומרת? קידוש האישה, כמו קידוש חפץ לשם שמיים ולשם בית המקדש, הופך אותה למיוחדת ומיועדת לאדם מסויים, למקום מסויים. מעשה הקידוש אוסר את האישה לכל העולם, אך בה במידה הופך אותה למיוחדת ומזומנת לאדם אחד. הקדושה המוצגת כאן איננה הקדושה השלילית שזיהינו לפני כן, המרוחקת והמובדלת מאתנו. זוהי קדושה קרובה ונוכחת, אינטימית. הקדושה איננה מרחיקה אותנו אלא אנו יוצרים את הקדושה ומרחיקים על ידיה את כל המניעים הזרים, הפסולים המבקשים להרוס את החיבור שיווצר בתוכה. החיבור בין איש לאשתו יכול להיווצר רק אם הם יהיו מיוחדים זה לזו, וכך גם בין האדם לא-להיו: יש מקום בו הכל נשאר בחוץ ורק הוא ואני נכנסים. המקום הזה הוא הקדושה.
מעל הקדושה, מעבר למילים
ולאחר שיצרנו קדושה- על ידי שמן המשחה, על ידי איסור הנגיעה, הכניסה ואפילו האיסור ליצור דבר דומה; אנו מוזמנים להיכנס פנימה. הקדושה יצרה לנו את המרחב שבתוכו אפשר כבר להיפרד ממילים ומהגדרות, זהו מרחב שמעל הקודש- המקום בו לית מחשבה תפיסא כלל (אין המחשבה תופסת בכלל). זהו אוהל מועד, בו מתוועדים האדם וא-להיו- התוועדות שהיא התוודעות עמוקה, ״והאדם ידע את חוה אשתו״- מפגש שהוא אחר והוא מדהים והוא מעל לכל תיאור. מפגש שהוא מופרש ומנותק מכל העולם, כי שם זה רק הוא ואנחנו ואין עוד מלבדנו. הקטורת, שמן המשחה- הם השערים והפתחים אל הקדושה הזו, אך ההתרחשות עצמה, הריח וההקטרה שהם למעלה מטעם ודעת- בהם כבר אי אפשר לגעת. הם מעל המילים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה