בפורים הכל נחשף || מגוון הטיפוסים בהר הבית
העיתונאי הנמרץ ארנון סגל חושף לכבוד חג הפורים, מגוון בלתי מחייב של העולים להר הבית. אם תרצו לפגושם, רוצו לטבול במקווה טהרה, בואו בימים א-ה להר הבית בין 7:30 ל-10:00 ומ-12:30 ל-13:30 (שעון חורף), פגשו את הטיפוסים השונים והחליטו היכן לסווג את עצמכם. |
| חשיפה ראשונית לרגל החג: כל פעילי המקדש |
זה שמטעמו פועלים 13 מתוך 27 ארגוני המקדש המיוצגים במטה התנועות המשותף (במקור הוא ניהל 11 ארגונים כאלו, אך אחד מהם התפצל לשלושה בגלל סכסוך אידיאולוגי פנימי עמוק על אופי הסנהדרין העתידית). התכתובת שיוצאת מלשכתו מקבילה לזו שמפיקים יחדיו חמישה משרדי ממשלה שונים, אולם יקירנו מעסיק בעזרתה דווקא את הרשות השופטת – שלא לומר מטריד אותה. במשך 47 השנים האחרונות, שלוש ערכאות שונות דנות בכל רגע נתון בעתירות שונות שהגיש על נושאים שקשורים בהר הבית או קשורים אליו באופן מאולץ. מיותר לציין שהעתירות כולן נדחות על הסף, מלבד אחת שהתקבלה באופן חלקי בבית משפט השלום (בשל היעדרותו של בא כוח המשטרה אשר סבל מצינון) – אולם בסופו של דבר נדחתה כרגיל מכל וכל בבית המשפט המחוזי. מיודענו, מכל מקום, איננו מרפה. אין יאוש בעולם כלל.
אגב, הוא גם ליכודניק שרוף. בליכוד אמנם ניסו כמה וכמה פעמים להיפטר מנוכחותו המכבידה (לאחרונה לפני כמה חודשים, כשהצליח להכניס לתקנון המפלגה את הסעיף 'מנהיג הליכוד יעמוד בראש עדת שוחטי קרבן הפסח מדי שנה', והעלה את הסעיף לאנשי מצודת זאב) – אך נכשלו כישלון חרוץ בהעפתו ומאז חדלו מלנסות.
↓ המופשט
מכונה כך מפני שכל ביקור שלו בהר מתחיל בהפשטתו מבגדיו בכניסה במטרה לוודא שאיננו נושא עמו דגל ישראל. לחילופין ניתן לכנות אותו 'המגניב', על שם נטייתו להגניב דגלים ושאר חפצים אסורים לתוך האתר הנפיץ. חבריו אמנם זוכרים לו זמנים אחרים, בעת ההתנתקות, אז הקפיד לשרוף מדי בוקר את הדגל הלאומי כסוג של ספורט. ואולם, מאז זרמו מים רבים בקדרון, והמגניב גילה שהנפת הדגל הציוני עשויה להרגיז מאוד את הרשויות הציוניות הרבה יותר מאשר שריפתו – אם רק תתבצע במקום הלא-נכון, כלומר בהר הקודש. מאז שינה דרכיו מקצה לקצה. הדגל הכחול-לבן הפך בעיניו למקודש ברמת-על ולפריט לבוש קבוע מתחת לבגדיו, והשאר היסטוריה.
↓ העצור והעזוב
שְלוךְ במובן הכי בסיסי של הביטוי. חזותו יוצרת רושם ראשוני שהאיש שלפנינו שכח להתלבש הבוקר או לפחות נעצר בשלב הכי מרכזי של ההתלבשות (נעצר – תרתי משמע, כי זה בדרך כלל מה שקורה לו בשעה הזו ביום). האיש נצפה בעיקר כשהוא אזוק ומאחורי סורגים. כשמעכבים אותו לחקירה במקום הקדוש מיודענו כבר איננו טורח לברר מדוע, רק צועק במבטא אמריקני/רוסי/צרפתי כבד במיוחד סיסמאות שהיו נחשבות לחזקות ויעילות מאוד בתקופת השיא של ההפגנות נגד המשטר הסובייטי. השוטרים, אדיבים כפי שסוכני קג"ב ונ.ק.וו.ד מסוגלים להיות, אינם מתרשמים יתר על המידה. כולם כאן מכירים היטב את כללי הטקס ואת תפקידם בו, וגם מיודענו אינו מזניח את חלקו בעניין. את שאר העניינים הוא דווקא די מזניח. למשל את בגדיו, כאמור.
↓ המסתייג
כן, הוא עולה להר הבית אך רק לאחר שטורח להדגיש באוזני כל מי שמוכן לשמוע שמניעיו שונים לחלוטין מאלו של העולה הממוצע, הקיצוני, ההזוי, הפרימיטיבי, הפונדמנטליסט, מעורר השדים וכו' וכו' (ליתר ביטחון יוסיף עוד כמה תארים כדי שכולם יבינו היטב עד כמה רחוקה השקפתו מהשקפתם של אלו ושיהיה ברור לחלוטין שהוא ממש – אבל ממש – לא שייך אליהם ורק במקרה נקלע למקום וגו').
↓ החמוש
בדרך כלל הוא מסתובב בחוצות עם מדי צבא ורובה סער (ויש אומרים גם עם רימון רסס מס' 26 בכיס). בהר, לעומת זאת, מראהו מזכיר מיליציה שפורקה מנשקה, כי מסיבות מובנות אין מניחים לו להגיע עם מלוא הציוד למתחם הרגיש. האיש עוטה על גופו בכל עת, גם בקיץ, דובון שכנראה הגיע אליו מעודפי הצבא האוסטרו-הונגרי. משקפיו גדולות כשמש ועיניו רושפות אש של שנאה כלפי עיתונאים, שוטרים ומוסלמים (אפשרי בהחלט גם בסדר הפוך). מרבה לשחרר אמרות זעם, בדרך כלל בסגנון נבואי מובהק שכבר התנבאו רבים לפניו. רוב הזמן, הוא צופה רק רע כאן: אסונות, דם ובכי – וכל זאת בגלל שלא שמענו בקולו כשהזהיר אותנו מנטישת ההר (ביום שיחרור המקום, חמש דקות אחרי שדיין התקפל מכאן יחד עם הדגל הכחול-לבן).
↓ ברית הלועסות
מקבילותיו הנשיות של 'הצמא' (ע"ע). הן נוהגות להביא עמן את כל המטבח להר, רק בכדי להצפין פה ושם ברכה הנאמרת בחטף לפני שאנשי הוואקף ישימו לב. סיסמתן הסודית היא מג"ע א"ש. פעם ניסו נשות החבורה להסביר את פשר הקוד הזה לשוטר בכניסה למתחם המקודש, ומאותו רגע תמונותיהן מתויקות לתפארת במאגרי הנתונים של השב"כ. סכסוך נוסף עם שוטר הסף נרשם כאשר עוכר ישראל הזה סירב לאפשר להן להביא עמן פפריקה למקום הקדוש.
↓ הצמא
לא משנה כמה בקבוקי מים הוא רוקן אל תוכו טרם עלייתו ההרה, הוא פשוט מוכרח למצוא איזה ברז מים לרפואה על ההר ולשתות ממנו. למה? כי מכיוון שהוא גבר, לא נאה לו לשאת עמו במעלה גשר המוגרבים צלחות עמוסות בעגבניות שרי כמקבילותיו הנשיות – ובכדי להגניב איזו ברכה במקום שבו תפילה גלויה גוררת מעצר, עליו פשוט למלא פיו מים במובן הכי מילולי של העניין. חוץ מזה, איך לומר את זה הכי יפה שאפשר – מראה של יהודים שותים מים מרגיז מאוד, בלשון המעטה, את הדודות האיסלמיות הצווחניות שמלוות את הסיור לכל אורכו. מבחינתו זו סיבה טובה מספיק לשתות מים לשכרה עד אובדן הכרה ממש. מבלי משים הוא מגשים בכך את התחזיות שלפיהן המלחמות הבאות בלֶבאנט יפרצו בגלל מים.
↓ המתעלם
מאנשי הוואקף, מהמסגדים, מהמציאות המזרח-תיכונית. מבחינתו כל אלו הם אוויר. נציגי האסלאם מצדם, משיבים לו באותו המטבע בדיוק.
↓ איש מחנה השלום
רק בטעות הוא פעיל הר הבית. שאיפתו האחת והיחידה היא שמאמיני כל הדתות יחזיקו ידיים בהר, ישירו ויישאו תפילה לאחווה בחמישים שפות שונות. הוא משוכנע שאם רק נרצה, ממש אם רק נרצה, החזון הזה יכול להתממש עוד לפני שעות סגירת ההר ליהודים היום (13:30 בשעון חורף). אולם אם ניתן להעריך באופן אובייקטיבי את היתכנות התרחיש, מותר לשער שהוא יקרה מיד לאחר מתקפת החוצנים הקרובה.
אחד מתחביביו הוא לחבק בהר כל דבר שזז. כלומר, כל דבר שהוא מחבק מיד זז מכאן. לדוגמא: בביקורו האחרון במתחם המקודש בחר מיודענו לחבק איש וואקף – וכעבור שעתיים נערכה לווייתו הטקסית של האחרון ברוב עם בפאתי המתחם. קצין בכיר במשטרה שזכה לחיבוק ממנו הועף מתפקידו בתוך דקות בעוון מגע עם סוכן זר. היעד הבא שלו, למתעניינים, הוא חיבוק עם ראש הממשלה.
בנוסף לכל אלה, הוא מומחה עולמי לתרבות האיסלאם, לקוראן ולשריעה. מומחה גדול יותר מהמוסלמים עצמם. תפיסתו גורסת שרק שגגה נוראה הביאה לזיהוי מסגד אל אקצה בתוככי הר הבית שלנו, בעוד מקומו האמיתי הרחק הרחק מכאן. דא עקא, מקביליו האיסלמיים חלוקים עמו בנקודה עדינה זו. לדעתם, בית המקדש היהודי כלל לא ניצב אי פעם בהר הבית אלא על חוף ימה של תל אביב. העימות האינטלקטואלי הנוקב הזה הגיע לשיאו כאשר אחד מהמלומדים המוסלמים ניסה לירות בו בגלל הדעה הזו – פספס ונעצר. מכובדנו, כמה יפה מצדו, נאבק שיניחו להוגה הדעות האיסלמי להכניס לתא כלאו שטיח תפילה מוסלמי. 'אתם נציגי משטר אפרטהייד', סינן כלפי אנשי השלטון שביקשו למנוע זאת.
↓ הירא ורך הלבב
משתייך למשפחת החרד"לים, אברך משי אך גם ציוני אדוק שזקנו גולש עד תחתית ההר, בנוסף לחליפתו מצטייד בעלייתו בנעלי ספורט, אלו שאשתו נועלת בזמן הספונג'ה ביום שישי, שפשוט לא קשורות בשום צורה שהיא לשאר פריטי הלבוש שלו. התנהלותו על ההר מזכירה חיילי הנדסה קרבית בלב שדה מוקשים. כל פניה של סנטימטרים בודדים ימינה או שמאלה מלווה בהתלבטות ארוכה. אין לטעות: הדבר איננו נובע מחשש להבערת המזרח התיכון בשל שיטוטיו במתחם הנפיץ. אדרבה, אילו זה היה תלוי בו, הוא אפילו היה מוסיף עוד כמה זרדים למדורה, השתתפות במצווה החשובה. חששותיו נובעים מטעמים הלכתיים גרידא. יקירנו מלא ייסורים תמיד: מצד אחד, רגליו מוליכות אותו אל ההר, וגם ספרי ההלכה שהוא קורא ומוקיר. מצד שני, אותן רגליים כושלות מרוב היסוסים כשהוא כבר עולה אל ההר. הספקות אוכלים אותו. האם זו אכן המשימה המוטלת עלינו בתקופה זו? והאם הדור הראוי? והאם אין לקחת בחשבון גם את דעתו ההלכתית של האדמו"ר ממעדוועדיווקא שמיקם את המקדש מעל לשירותים ברחבת הכותל?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה