אחרי מות - וחי בהם

ותחזינה || גיליון 206 | ו' באייר תשע"ה | פרשת אחרי מות קדושים

מאת: יובל קופרמן

ימים של זיכרון

השבוע האחרון היה מלא, לפחות מבחינתי, בימי זיכרון. ימי אבל. פטירתו של מורנו ורבנו הרב אהרן ליכטנשטיין, שהלמה בנו בתחילת השבוע, הביאה אותי יחד עם אלפים להלווייתו. שורת המספידים, בניו, בנותיו ותלמידיו, דפקו על דלתות ליבי. באותו יום אחר הצהריים הלכתי לאזכרת השנה לפטירתו של בן יישובי, אסף סמואל, שנפטר בפסח שעבר ממחלת הסרטן, מותיר אחריו משפחה צעירה. באותו הלילה נעמדתי יחד עם כל בית ישראל בשעת הצפירה, מכבד את כל חללי צה"ל ונפגעי הטרור. זוכר את אלו אשר נתנו את חיינו כדי שנוכל להיות ובגלל שאנחנו פה. היום בבוקר, ג' באייר תש"ח, הסתובבתי בכפר עציון, המקום בו התרחש לפני 67 שנים בדיוק, הקרב האחרון, ההרואי והנואש, של מגני הגוש על ביתם, על מדינתם. את המילים הללו אני כותב בעיצומו של יום הזיכרון. עוד לא הפציע החיוך מלא ההלל והתודה של יום העצמאות. רוח השמחה עוד לא שורה, והעננים שמכסים את השמיים מבטאים מצב רוחו של העם.

השבת נקרא את פרשת אחרי מות, הפותחת בטון מלא זיכרון ואבל- "וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו" (ויקרא, טז א). ובצורה כמעט אירונית, דווקא בפרשה הזו, הנאמרת בצל מותם של נדב ואביהו, אנו מוצאים את אחד הפסוקים מלאי החיים והחיות בתורה כולה: "ושמרתם את חוקותיי ואת משפטי אשר יעשה אתם האדם וחי בהם, אני ה'." (יח ה). זהו הפסוק ממנו אנו לומדים שאסור למות או לפגוע בחיים כדי לשמוראת מצוות התורה, שהרי גם החיים עצמם הם מצווה. זהו הפסוק המלמד אותנו על קדושת החיים. כיצד יכולה פרשה אחת להכיל את שתי הסתירות הללו?

לבחור בחיים

התורה תורת חיים היא, והבחירה ללכת בדרכיה ובאורחותיה הרי היא בחירה בחיים. אנו נזכרים בצו הבחירה הגדול, אותו קורא משה רבנו בנאומו האחרון לפני כניסת בני ישראל לארץ: "העידותי בכם היום את השמיים ואת הארץ- החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה. ובחרת בחיים- למען תחיה אתה וזרעך" (דברים, יט ל). והרי בכל אחד ואחד מאתנו טבוע האינסטינקט הבסיסי לחיות, ואנו נלחמים בצורה לא מודעת בכל עת להמשיך ולהתקיים! מדוע צריכה התורה לצוות אותנו לבחור בחיים? לשם כך מגיע הפסוק שאחרי ומאיר את הבחירה בחיים בצורה אחרת- "לאהבה את ה' א-להיך, לשמוע בקולו ולדבקה בו, כי הוא חייך ואורך ימיך, לשבת על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיך, לאברהם, ליצחק וליעקב לתת להם" (לא) החיים הלא הם חיי הנצח, חייו של א-ל חי וקיים, התובע ממך לחיות את חיי השעה כחיי עולם- שהם חיי אמת, שהם חייך ואורך ימיך.

וצו זה איננו קל כלל וכלל, מפני שהמוות איננו רק ניתוק הנשמה מהגוף, פטירת האדם. המוות הוא החידלון, אשר לפתח רובץ בכל, מפתה אותנו להתייאש, להתעצב, לוותר, להיכנע. החיים הרי הם החיות, ההתלהבות, האש הפנימית. כאן אנו מגלים כי החיים הללו הם חיינו- טבענו ותנועות נפשנו, נטיותינו ורצונותינו. החיים הללו הם חיים אמתיים, ולא הכנעה תחת עול מעיק ומכביד. אלו חיים של חיות ושמחה, של אור. כל עוד נהיה חזקים ונבחר לחיות ולא להתייאש, לחיות ולא להתעצב, נוכל גם לבחור להקשיב ללבנו ולעצמיותנו, לקול ה' הלוחש אלינו מקרבנו.

מי הוא זה אשר ברא את המוות?

והנה המתח בין מוות לחיים מתגלה לעינינו במקום נוסף. בלילה, בו גוהר מעל ראשינו החושך ומעלים את אור התקווה מעינינו, אנו נגשים לתפילת ערבית, אשר במילותיה חתמו חכמינו ז"ל את צו החיים העמוק, הפנימי. מברכים אנו את אותו "א-ל חי וקיים תמיד" אשר "ימלוך עלינו לעולם ועד", ודכאון הלילה הופך לשמחה, מפני ש"נשמח בדברי תלמוד תורתך ובמצוותיך לעולם ועד, כי הם חיינו ואורך ימינו". חז"ל מראים לנו כי דרך התורה ולימודה נוכל לגלות כי ה' הוא אשר מעריב ערבים, הוא מכבה את האור ונותן לילה את המקום לשלוט.

הלוא הוא זה אשר אמר לנו שהוא "יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא רע- אני ה' עשה כל אלה!" (ישעיה, מה ז). והידיעה כי ה' הוא בורא הרע, אף שאיננה ממיסה את תחושת הרוע, הרי היא גורמת לנו להבין שיש מנהיג לבירה, ושהרע איננו אלא גילוי מסויים של הטוב הא-להי האינסופי. מתוך הבנה זו אנו רואים כי הנצחיות של מלכות ה'- "לעולם ועד", מתלכדת עם שמחתנו בדברי התורה ובמצוות "לעולם ועד", ובכך אנו מבינים שלולי ה' ותורתו היינו אובדים בעונינו ובמוות המייאש המקיף אותנו. אך תורת ה' משעשעת נפשנו ומנחמת אותנו, מחזקת את לבנו ונותנת משמעות לסבל שאנו סובלים. באותה נימה מהדהדת באוזנינו שאלתו של "הבן שאינו יודע לשאול", ר' לוי יצחק מברדיטשב, שקרא לפני ריבונו של עולם: "הדברים שמתרחשים עתה- מה כוונתם אלי? מה הם דורשים ממני? מה אתה, ריבונו של עולם, מודיע לי בזה? אין רצוני לידע מפני מה אני סובל, אלא אם אני סובל למען שמך!" (אור הגנוז 204), ועצם השאלה הרי היא כופלת בתוכה את התשובה- כן! סובל אני לשם ה', מפני שה' הוא אשר גלגל עלי את הרעה והוא אשר ציווה אותי לבחור בטובה ובחיים! ובבחירתי בחיים, על אף המוות הנמצא מכל עברי, הריני מקיים את צו ה' ומתגבר על הניסיונות שהציב ה' על פתחי.

עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות

תפילת ערבית זו, תפילת האור בלב החושך הקודר והמייאש, הרי היא עבודת ה' אדירה, ועליה אמר דוד המלך: "שיר המעלות. הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות" (תהילים, קלד א). בלילה, כאשר בית המקדש נסגר ואסור לבצע שום עבודה, נותרים מתי מעט ונושאים תפילת ברכה ושבח לבוראם. תפילת השבח הזו היא תפילתם של אלו אשר לא עזבו את בית ה' ברדת הערב, וגם כאשר המוות והייאוש ניצב לפתחם הם בחרו בחיים ובצו ה', ונותרו בביתו חרף הסתירה והניגוד, חרף המצוקה. דווקא אנשים אלו ראויים להיקרא עבדי ה', אשר עובדים אותו בכל ליבם ואינם נכנעים לרוחות חולשה וייאוש, לקור החודר של הלילה. ולילם של אלה פתאום משתנה, והנה "לילה כיום יאיר- כחשיכה כאורה!" (קלט יב), וה' אשר העריב את הערב והיליל את הלילה- מתגלה בהוד החושך הנורא, בתפארת הלילה שלפתע מפיקה אור נעים.

אחרי מוות- החיים!

ופתאום אנו מבינים כיצד יכולה פרשתנו לשאת בתוכה את הניגודים- את זיכרון המוות ושמחת החיים, את תוגת האבל וגיל החיות, שכן הפרשה הזו גם כופלת בתוכה את היום הקדוש, מראה לנו את יום הכיפור, יום התשובה המאפשרת את המשך החיים. היא מראה לנו את עבודת הכפרה של בית ה' בימים, המכוונת אותנו לעבודת הכפרה בבית ה' בלילות. היא מראה לנו כיצד לבחור בחיים, במחילה ובסליחה. היא גם מראה לנו את האיסור לאכול דם, "כי נפש הבשר בדם הוא, ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם, כי הדם הוא בנפש יכפר" (ויקרא, יז יא). הדם, נוזל החיים, איננו יכול להיות למאכל או לביזיון, מפני שבו טמון סוד החיים והחיות, ועל כן גם טמון בו סוד הכפרה והתשובה. וגם סוף הפרשה, הנוגע בגילוי העריות וחטאי המיניות הפסולה, אינם אלא מכוונים אותנו אל המיניות המותרת, להתקדש במה שמותר לנו, לראות חיים וחיות עם האישה או האיש אשר נבחר. הפרשה שנאמרה בצל מות בני אהרן באה להוסיף חיים ולהראות לנו שמי שאמר לחושך להחשיך הוא גם זה שאמר לנו לא להיבהל מהקדרות אלא להוסיף ולשמוח, להוסיף ולבטוח בו, בתורתו ובאורו, שיהיה עמנו גם כשנלך בגיא צלמוות.

בזכירה סוד הגאולה

וכל זאת מלמדים אותנו המתים, אשר בשבוע זה עמדנו לזכרם. מצווים הם אותנו לחיות, וגם כיצד לחיות- חיים שיש בהם חיות, חיים שיש בהם שמחה ואור, תקווה והתלהבות. חיים שמלאים בתורת חיים ובא-להים חיים. נקודת הזמן המתגלה ביום הזיכרון (הלאומי, ובה במידה הפרטי של כל אדם או משפחה, ה"יארצייט") נותנת לנו פרספקטיבה חדשה על החיים שלאחריה, על המשך השגרה וההתנהלות הנורמטיבית, שהופכת לפתע שמיוחדת ושונה, ללא נורמלית, מפני שכעת היא מגשימה את צו החיים של המתים, את זיכרון הנפטרים הצופן בתוכו את האפשרות לתשועה ולפדות, או כפי שאמר הבעל שם טוב: "בזכירה סוד הגאולה".