לא ציוני, לא מאמין לנאמני הר הבית || כן תומך בעליה שלהם להר
למרבה הצער, מדינת ישראל מקבלת ציון בינוני מאוד בחופש ביטוי. נכון שלא אוסרים כאן אנשים לתקופות ארוכות בגלל דעותיהם כמו שעושים בבלארוס, לא מתנכלים לעיתונאים כנהוג בסומליה, ולא מענישים פיזית את מי שאומר דברי ביקורת על השלטון כנהוג בטורקמניסטן – אבל יכולתם של יהודים להתפלל בהר הבית מוגבלת
מאת: ארנון סגל
היו שהופתעו לקרוא לאחרונה סטטוס פייסבוק שבו הצהרתי על תמיכה בזכות לעלות להר הבית לכל יהודי שחפץ בכך ולהתפלל בכל דרך שימצא לנכון. מה לארכי-שמאלני כמוני, תהו, ולהר הבית.
ראשית – אינני שמאלני. אני אמנם לא ציוני, אבל אין בי טיפה של תמיכה בסוציאליזם או שאיפה לאחוות עמים. אני ניהיליסט קוסמופוליט טיפוסי עם נטיות אנרכיסטיות מסוימות. הר הבית לא מעביר בי התרגשות דתית או רעד פטריוטי, גם בגלל שאני לא פטריוט. עבורי הר הבית הוא רחבה מרוצפת אבן קשה ומעוטת ירק שהתכנון שלה איננו מתאים לאקלים המקומי. כמעט בלתי אפשרי למצוא שם צל, וקשה מאוד להסתדר בארץ ישראל על סף המדבר בלי צל בין מאי לנובמבר.
נקודת האור היחידה ברחבה הצחיחה היא כיפת הסלע (שמכונה בטעות "מסגד עומר" למרות שהמסגד נמצא ליד כנסיית הקבר). כיפת הסלע היא אכן יצירת מופת. קשה מאוד למצוא מבנים בחלק הזה של העולם שעומדים על תילם יותר מאלף ושלוש מאות שנה. הכיפה הזו עברה מלחמות, חילופי שלטון, כיבושים ורעידות אדמה – ונשארה זהובה כמו חדשה עם פרופורציות מושלמות, פסיפסים מרהיבים ואריחי קרמיקה שלא תמצאו גם במגדלי היוקרה של שדרות רוטשילד. הטרוריסטים היהודים שזממו בשנות השמונים לפוצץ את המבנה המדהים הזה למען הסיכוי ההיפותטי לבנות את בית המקדש, לא רק שהעדיפו הזיות דתיות על שימור ארכיטקטוני, אלא גם הוכיחו שליהדות האורתודוקסית בגרסתה הלאומנית אין חוש לאסתטיקה. לפוצץ את כיפת הסלע זה ונדליזם גרוע בהרבה מלהתנגש עם מטוס במגדלי התאומים – כי רבי קומות כמו התאומים יש הרבה, וכיפת הסלע יש רק אחת.
אני לא מאמין, ולו לרגע, שכוונותיהם של נאמני הר הבית טהורות. מי שעקב אחרי החדשות בעשרות השנים האחרונות יודע שעלייה של אנשי ימין דתיים להר הבית לא מביאה את המשיח אלא את האינתיפאדה. בכל זאת, אני תומך בצורה חד משמעית בזכותם לעלות להר, להסתובב שם עם טליתות ודגלים, ולהתפלל בדרך אבותיהם. הסיבה לכך היא שחופש הפולחן, שהוא חלק בלתי נפרד מחופש הביטוי, גובר על כל שיקול אחר. העובדה שתפילותיהם של נאמני הר הבית אינן מתכון לשלום אלא קדימון למלחמה הבאה אינה סיבה מספיק טובה לסגור עבורם את ההר, כי חופש הביטוי חל גם על מלים מזיקות (ובעצם – בעיקר על מלים מזיקות, כי אמירות שאינן מזיקות יגנו על עצמן).
למרבה הצער, מדינת ישראל מקבלת ציון בינוני מאוד בחופש ביטוי. נכון שלא אוסרים כאן אנשים לתקופות ארוכות בגלל דעותיהם כמו שעושים בבלארוס, לא מתנכלים לעיתונאים כנהוג בסומליה, ולא מענישים פיזית את מי שאומר דברי ביקורת על השלטון כנהוג בטורקמניסטן – אבל יכולתם של יהודים להתפלל בהר הבית (שלפי המסורת נגזל מהם לפני 2000 שנה), כמו גם יכולתם של ערבים להתפלל במסגדים בטבריה, אשקלון ויהוד שנלקחו מהם בוודאות ב-1948 – מוגבלת.
זה שאני אישית לא הייתי הולך להתפלל במקומות הללו, לא מחייב אחרים ללכת בעקבותיי. בעיניי הפיקסציה על הר הבית מייצגת תפיסת עולם ילדותית, כי מדובר בפחות מ-150 דונם – סדר גודל של בלוק אחד בשכונה מודרנית. אפילו מי שמתנגד למסירת שטחים תמורת שלום יכול למצוא שטחים ששווה יותר להילחם עליהם, אבל מותר לאנשים לא לראות את האור – גם אם הוא בהיר כשמש, כמו שמותר להם לעבור את אושוויץ ולא להבין שגם אם יש א-לוהים הגיע הזמן לתת לו גט. למי שנלחם למען חופש הביטוי במובן הרחב של המילה אין ברירה אלא לתמוך בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים בזכותם של יהודים לעלות להר הבית ולהתפלל שם, גם אם ברור לגמרי ששום דבר טוב לא ייצא מהתפילות האלה.
ראשית – אינני שמאלני. אני אמנם לא ציוני, אבל אין בי טיפה של תמיכה בסוציאליזם או שאיפה לאחוות עמים. אני ניהיליסט קוסמופוליט טיפוסי עם נטיות אנרכיסטיות מסוימות. הר הבית לא מעביר בי התרגשות דתית או רעד פטריוטי, גם בגלל שאני לא פטריוט. עבורי הר הבית הוא רחבה מרוצפת אבן קשה ומעוטת ירק שהתכנון שלה איננו מתאים לאקלים המקומי. כמעט בלתי אפשרי למצוא שם צל, וקשה מאוד להסתדר בארץ ישראל על סף המדבר בלי צל בין מאי לנובמבר.
נקודת האור היחידה ברחבה הצחיחה היא כיפת הסלע (שמכונה בטעות "מסגד עומר" למרות שהמסגד נמצא ליד כנסיית הקבר). כיפת הסלע היא אכן יצירת מופת. קשה מאוד למצוא מבנים בחלק הזה של העולם שעומדים על תילם יותר מאלף ושלוש מאות שנה. הכיפה הזו עברה מלחמות, חילופי שלטון, כיבושים ורעידות אדמה – ונשארה זהובה כמו חדשה עם פרופורציות מושלמות, פסיפסים מרהיבים ואריחי קרמיקה שלא תמצאו גם במגדלי היוקרה של שדרות רוטשילד. הטרוריסטים היהודים שזממו בשנות השמונים לפוצץ את המבנה המדהים הזה למען הסיכוי ההיפותטי לבנות את בית המקדש, לא רק שהעדיפו הזיות דתיות על שימור ארכיטקטוני, אלא גם הוכיחו שליהדות האורתודוקסית בגרסתה הלאומנית אין חוש לאסתטיקה. לפוצץ את כיפת הסלע זה ונדליזם גרוע בהרבה מלהתנגש עם מטוס במגדלי התאומים – כי רבי קומות כמו התאומים יש הרבה, וכיפת הסלע יש רק אחת.
אני לא מאמין, ולו לרגע, שכוונותיהם של נאמני הר הבית טהורות. מי שעקב אחרי החדשות בעשרות השנים האחרונות יודע שעלייה של אנשי ימין דתיים להר הבית לא מביאה את המשיח אלא את האינתיפאדה. בכל זאת, אני תומך בצורה חד משמעית בזכותם לעלות להר, להסתובב שם עם טליתות ודגלים, ולהתפלל בדרך אבותיהם. הסיבה לכך היא שחופש הפולחן, שהוא חלק בלתי נפרד מחופש הביטוי, גובר על כל שיקול אחר. העובדה שתפילותיהם של נאמני הר הבית אינן מתכון לשלום אלא קדימון למלחמה הבאה אינה סיבה מספיק טובה לסגור עבורם את ההר, כי חופש הביטוי חל גם על מלים מזיקות (ובעצם – בעיקר על מלים מזיקות, כי אמירות שאינן מזיקות יגנו על עצמן).
למרבה הצער, מדינת ישראל מקבלת ציון בינוני מאוד בחופש ביטוי. נכון שלא אוסרים כאן אנשים לתקופות ארוכות בגלל דעותיהם כמו שעושים בבלארוס, לא מתנכלים לעיתונאים כנהוג בסומליה, ולא מענישים פיזית את מי שאומר דברי ביקורת על השלטון כנהוג בטורקמניסטן – אבל יכולתם של יהודים להתפלל בהר הבית (שלפי המסורת נגזל מהם לפני 2000 שנה), כמו גם יכולתם של ערבים להתפלל במסגדים בטבריה, אשקלון ויהוד שנלקחו מהם בוודאות ב-1948 – מוגבלת.
זה שאני אישית לא הייתי הולך להתפלל במקומות הללו, לא מחייב אחרים ללכת בעקבותיי. בעיניי הפיקסציה על הר הבית מייצגת תפיסת עולם ילדותית, כי מדובר בפחות מ-150 דונם – סדר גודל של בלוק אחד בשכונה מודרנית. אפילו מי שמתנגד למסירת שטחים תמורת שלום יכול למצוא שטחים ששווה יותר להילחם עליהם, אבל מותר לאנשים לא לראות את האור – גם אם הוא בהיר כשמש, כמו שמותר להם לעבור את אושוויץ ולא להבין שגם אם יש א-לוהים הגיע הזמן לתת לו גט. למי שנלחם למען חופש הביטוי במובן הרחב של המילה אין ברירה אלא לתמוך בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים בזכותם של יהודים לעלות להר הבית ולהתפלל שם, גם אם ברור לגמרי ששום דבר טוב לא ייצא מהתפילות האלה.
בשביל מה לצטט את הכופר הזה?
השבמחקשלא תהיה תורה שלימה שלנו כשיחה בטלה שלו!
אתה צודק במאה אחוז, אין לדברים שלו משמעות בשבלנו. אנחנו עולים ונעלה להר הבית מתוך אהבת הבורא, מתוך רצון לעשות לו דירה בתחתונים ומתוך רצון להקשר אליו בעבותות אהבה בניגוד גמור לדברי הכפירה של הכופר.
מחקאבל מצד שני חשוב להראות שאפילו כופר כמוהו, עם דעות שנחשבות גם בקצה כקיצוניות והזויות, מבין שלא ניתן ואסור להרחיק יהודי ממקום חיותו. לו יהיה אדם אחד שיקרא את דבריו ויתבייש ויעשה חשבון נפש - הפרסום שווה.
הלומד דבר אחד מן המגוש חייב מיתה (שבת ע"ה)
השבמחק