בהעלותך - אש של צימאון

ותחזינה || גיליון 211 | י"ט בסיון תשע"ה | פרשת בהעלותך

↓ מאת יובל קופרמן

אחד מענקי התורה והמחשבה היהודית שהצמיחה תנועת החסידות הוא ר׳ שניאור זלמן מלאדי- האדמו״ר הזקן, מייסד חסידות חב״ד. חסידות חב״ד (חכמה, בינה, דעה) כשמה כן היא- חריפה ואנליטית מאד, יוצאת דופן בנוף החסידי בשל שיטתה השכלתנית. לתורה העמוקה והמדהימה של האדמו״ר הזקן ושל חסידות חב״ד כולה יש להקדיש זמן והתייחסות רבים ונרחבים, ובמסגרת מצומצת זו לא אוכל אלא לגעת בטיפה מן הים, נקודת אור שתהיה לצוהר אל העולם המופלא הזה. ננסה ביחד לצלול בעקבות דמותו של אהרן הכהן הגדול כפי שהאדמו״ר הזקן מתאר בתורה נפלאה על פרשת במדבר (ד״ה ״וידבר ה׳ אל משה במדבר סיני״) מתוך הספר ״ליקוטי תורה״. בשל קוצר היריעה לא נוכל לעסוק אף בלב ליבה של התורה, ונאלץ להסתפק ב׳שיריים מהרבי׳, בלקט משולי השדה. עיון מעמיק ונרחב בתורה יסודית ועמוקה זו מומלץ בחום!

אהרן ומשה- אש ומים

האדמו״ר הזקן, כמו החסידות כולה, איננו מדבר על אנשים ספציפיים, על דמויות היסטוריות, אלא על תנועות נפש ורוח המתאפיינים בארכי-טיפוסים המופיעים בתורה ובחז״ל. דמויות אלו הופכות לשם קוד המייצג מהות מסוימת, רעיון מסויים אותו אנו מוזמנים לאמץ. אותו הדבר חל גם על דמויותיהם של משה ואהרן בהן נעסוק כעת. האדמו״ר הזקן פותח באפיון קבלי של שניהם ואומר: ״משה הוא שושבינא דמלכא ואהרן הוא שושבינא דמטרוניתא״. מה פשר התפקידים האלו? מה הם אומרים? המלך, ששובינו הוא משה, הוא כמובן הקב״ה, והמטרוניתא (גברת), המלווה על ידי אהרן, היא השכינה- כנסת ישראל.

כדי להסביר את המושגים הללו אבקש להוסיף שני מושגים קבליים נוספים: ״אתערותא דליעלא ואתערותא דלתתא״- התעוררות של מעלה והתעוררות של מטה. ההתעוררות של מעלה היא תנועה מצדו של הקב״ה, האינסוף הנעלה והבלתי נתפס, כלפי מטה- לעבר האנושי והארצי. נוכל למצוא דוגמא לכך בעולם הטבע בצורת הגשם- המים הנושאים איתם ברכת שפע לעולם ויורדים מלמעלה למטה. לעומת תנועה זו ניצבת ההתעוררות האנושית, התחתונה, הארצית- המתגעגעת והכוספת כלפי מעלה. זוהי התעוררות של תפילה ותחינה, של נשיאת כפיים אל עבר השמיים. הדוגמא הטבעית שמביא לכך האדמו״ר הזקן היא שלהבת האש: ״נר ה׳ נשמת אדם- פירוש שישראל... נשמתם היא למשל כאור הנר שמתנענע תמיד למעלה בטבעו, מפני שאור האש חפץ בטבע ליפרד מהפתילה ולידבק בשורשו למעלה... כך נשמת האדם... חפצה וחשקה בטבעה להיפרד ולצאת מן הגוף ולידבק בשורשה ומקורה- בה׳ חיי החיים ברוך הוא״ (תניא יט)

מדבר סיני ואוהל מועד

שתי התנועות ההפוכות הללו דורשות שיטות עבודה שונות, דרכים ומסילות ייחודיות כדי להגשים את מטרתן ולהגיע ליעדן. דרכו של משה, היורדת ממעלה למטה, היא דרך התורה והמצוות. ה׳ הוא אינסופי ובלתי נתפס, ולכן כאשר הוא יורד מרום משכנו אל האדם הוא מצמצם את עצמו ומגביל את אינסופיותו- וכנגד השמיים ושמי השמיים שלא יכלכלו ה׳ ניצב הבית הזה, בית המקדש, שמכיל בכמה על כמה מטרים את השכינה. גם המצוות ולימוד התורה, שהם מעשים מוגדרים וספציפיים, מבטאים את צמצום הנוכחות של ה׳ כאשר הוא מתגלה בדרך הזו. משה, שהביא את התורה לעם ישראל, הוא זה שמייצג את הנתיב הזה, אותה מכנה האדמו״ר הזקן בשם ״אוהל מועד״. זהו מקום קטן, מוגדר ואינטימי- בו אנו יכול להיפגש עם ה׳. זהו כמובן נתיב המצריך עבודה קשה ומאומצת, התמסרות לתורה ומצוות ודבקות באורחות חייו הפרושים של משה.

לעומת הצמצום שחל בעת הירידה ממעלה למטה, העלייה הופכת את המוגבל והמצומצם לאינסופי, וזאת באמצעות התפילה, התשוקה והגעגועים. המקום הזה נקרא ״מדבר סיני״. המרחב הצחיח, הפתוח, הבלתי נגמר. המרחב בו הכל נראה יבש וחסר חיים, ״ארץ מדבר וציה שהיא ארץ מלחה לא זרועה ולא יצמח בה כל עשב... וכך ישים האדם אל ליבו ש...כל העולמות העליונים... הם בחינת מדבר ושיממון... ואין בהם חיות כלל לגבי הקב״ה״. האדם הנוכח בעולם הזה כואב וזועק על הריחוק שלו מהא-להים, והוא אינו חדל מלהתגעגע ומלערוג על מקור החיים. העולם הזה נראה לו כארץ ציה ועייף בלי מים, כמדבר וארץ צלמוות. את התחושה המנותקת והתלושה שחש האדם הזה ללא הרף הוא מנתב אל תפילה עד כלות, כשלהבת המבקשת להתנתק מהפתילה ולעוף מעלה, אל האינסוף.

ירידה לצורך עלייה

הכאב, הקושי, הבדידות והלב השבור שהיו מנת חלקם של האדם בהיותו משוטט במדבריות העולם הזה יכולים למצוא את פורקנם בשמחת ההתוועדות והחיבור המתרחשות באוהל מועד, בחדר הפנימי והמיוחד, בתורה והמצוות. אך הבחירה בנתיבו של משה מפסידה את העוצמות של אהרן. אמנם אלו עוצמות קשות ונוראות, ״עזה כמוות אהבה, קשה כשאול קנאה, רשפיה- רשפי אש שלהבתיה״ (שיר השירים, ח ו), אך הן כומסות בתוכן את הלב השוקק והגועש לקב״ה, הלב שאינו יודע מרגוע ומנוחה. בפתיחת התורה מכריז האדמו״ר הזקן כי הירידה הגדולה של הנשמות לעולם הזה, ירידה קשה ונוראה, היא ירידה לצורך עלייה. העלייה הזו, היתרון שיכול להיות מושג בעולם הזה בלבד, הוא הכיסופים והגעגועים, שלהבת האהבה האיומה והמתוקה.

״בהעלותך את הנרות״

״ואהרן, שושבינא דמטרוניתא... היא בחינת כנסת ישראל, מקור נשמות ישראל. ולהעלות נשמות ישראל ולקשרם בה׳ ולדבקה בו יתברך חיי החיים ברוך הוא, הוא על ידי אהרן... הממשיך לכללות נשמות ישראל להיות התפעלות הנפש בחינת מדבר וצימאון ורשפי אש, כי עבודת אהרן הוא ״בהעלותך את הנרות״. פירוש: הנרות הם הנשמות, כי ״נר ה׳ נשמת אדם״, ועל ידי אהרן הייתה הדלקתם והתלהבותם כרשפי שלהבת.״ אהרן הכהן הגדול, המקבל בפתיחת פרשתנו את תפקיד העלאת הנרות מול פניה המנורה, הוא זה שתפקידו לשאת את נשמות עם ישראל, ללוות את המטרוניתא- כנסת ישראל, במסלול הצימאון והגעגוע לה׳, דודה וא-להיה. זהו מסלול אנושי, ארצי, נפתול ומלא כאבים. זהו מסלול הגלות והחושך, המדבר המפחיד והיבש, ארץ צלמוות. כדי להצליח לצעוד בו ולהגיע עדי אוהל מועד, ״שהוא לשון התקשרות והתחברות״, עלינו לדבוק באמונה רבה באינסוף, ולא להתייאש מהחזון והחיזיון הגדול. אמנם יש שהיו קורסים תחת נטל הגעגוע היוקד והשורף, והיו מעדיפים להפוך אותו למצוות אנשים מלומדה, או להחליף את החזון בחזון אחר, פשוט יותר, דורשני פחות (כפי שמתאר הראי״ה במאמרו ״דעת א-להים״), אך אנו- בניו ותלמידיו של אהרן הכהן הגדול, נלך בדרכיו, אוהב שלום ורודף שלום, ומתגעגע ועורג עד כלות ליום שכולו שלום.