הר הבית: אל"ף עד ת"יו

מילון מושגים עדכני להר הבית || מאת ארנון סגל

מה זה הווקף, איפה מזוהה מקום המקדש, יהודה גליק ונחוניא חופר השיחים, לשכת העצים ועזרת הנשים – מילון מיוחד על המקום הקדוש בעולם לרגל ימי החורבן

↓ המילון השלם

אורוות שלמה

אל תחפשו סוסים באורוות שלמה: אפילו שלמה לא שיכן שם סוסים, רק מסדר הטמפלרים הצלבני עשה זאת והעניק לחללים הקדומים בדרום הר הבית את שם הגנאי המוטעה הזה.

רוב החוקרים סבורים שהמתחם בן שישים על שמונים המטרים, המצוי 12 מטרים מתחת לפני ההר, נבנה לראשונה במסגרת מפעלי הרחבת הר הבית בימי הורדוס. הוא שימש אז כחלק ממבואת הכניסה למקום הקדוש. ממש בצמוד ניצבו שערי הכניסה המרכזיים להר הבית – שערי חולדה - והחוקרים טוענים שהשם הזה ניתן להם משום שהיו מתחת לפני הקרקע.

בשנת 1996 הפך המתחם לראשונה למסגד תת-קרקעי בן עשרת אלפים מקומות ישיבה בשם 'אל-מרוואני', שהיה למסגד הגדול ביותר במזרח התיכון. ב-1999, בכסות של בקשה תמימה כביכול לכריית פתח חירום למבנה, נפער תוך שלוש יממות בור ענק בלב ההר, שכילה בחטף ממצאים שהמתינו שם בסבלנות אלפי שנים.

בורות המים 

כ-35 בורות מים קיימים בהר הבית, חלקם עצומים בגודלם, חלקם הבלתי מבוטל מתוארכים לתקופת הבית השני. החוקרים המודרניים מנסים למתוח קו בין הבורות המצויים בשטח ובין אלו הנזכרים במקורות. כך, למשל, היה מי שהציע ש'ביר א-ג'ינה' – בור מים בעומק 12 מטרים המצוי מצפון לכיפת הסלע, מספר 31 במפותיו של קונרד שיק - אינו אלא מחילה המוזכרת במקורות חז"ל שהוליכה בימי הבית השני כוהנים שנטמאו ממתחם המגורים שלהם לעבר שער ההר הצפוני, שער טדי. בור 28 שמדרום-מזרח לכיפת הסלע זוהה על ידי חוקרים כבור השיקוע של הכיור שהיה במקדש. בורות 3 ו-4 העצומים היו ככל הנראה מחצבות שמהן נחצבו אבני הבית השני.

גשר המוגרבים

הגשר המוליך אל שער המוגרבים - היחיד מכל עשרת שערי ההר שדרכו נכנסים למתחם ההר אלו שאינם מוסלמים. בעקבות רעידת אדמה בחורף 2004 וסופת שלג אחריה, התמוטטה סוללת העפר המוליכה לעבר השער. המדינה בנתה גשר עץ זמני חלופי, ובמקביל נפתחו הכנות להקמת גשר קבוע, אולם עבודות ארכיאולוגיות שקדמו לבניית הגשר גררו מהומות ערביות ברחבי הארץ ופעולות הקמת גשר הקבע נדחו שוב ושוב. למעשה, בהוראה ישירה מראש הממשלה לא יצאו עבודות הקמת הגשר לפועל עד היום.

דגלים

מלבד ארבע שעות שבהן הונף וקופל בחופזה בהר הבית בבוקר שחרורו בכ"ח באייר תשכ"ז, לא תמצאו בהר את הדגל הכחול-לבן. הנפה נדירה שלו בידי קבוצת צעירים לפני כשנה וחצי הסתיימה במעצר מיידי של הקבוצה שהניפה אותו, וגררה דרישה משטרתית להארכת מעצר. דגלים של גופים אחרים, לעומת זאת, זוכים ליחס שונה לגמרי: דגלי חמאס, חיזבאללה, ג'בהת אל-נוסרה, סוריה, מצרים, תורכיה והדגל הפלשתיני נישאים בהר לעתים תכופות, ללא מאמץ ממשי מצד המשטרה למנוע זאת. 

השתחוויה/ השתטחות על הקרקע

מה שבכל מקום אחר בעולם נחשב בהלכה לעברה חמורה, בהר הבית הוא מצווה: השתטחות על גבי הקרקע. בימינו, לעומת זאת, יהודי המבצע זאת בהר נעצר באופן מיידי ומורחק מההר. על פי ההלכה, בשאר שטח כדור הארץ מלבד ההר יש להטות את הראש הצדה בשעת ההשתחוויה או לחלופין לחצוץ בדרך כלשהי בין המשתחווה ובין הקרקע, אולם בהר הבית ההשתחוויה מתבצעת ללא חציצה. ההשתטחות היא מעשה הפולחן הכמעט יחידי שלמענו עלה להר היהודי הממוצע שאיננו כוהן או לוי, ופסוקי תנ"ך לאינספור מעידים על כך. כך למשל, "והיה מדי חודש בחודשו ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחוות לפניי, אמר השם" (ישעיהו ס"ו).

ווקף

ההקדש המוסלמי, מוסד בן כ-750 שנה שראשיתו בימי הסולטן ביברס. הסטטוס-קוו שנקבע כבר בראשית ימי הווקף, ולפיו המשגיח מטעם הארגון נעזר בכוח שיטור עצמאי הכפוף רק לו, נשמר גם כיום תחת שלטון מדינת ישראל. בימינו מופעלים שומרי הווקף, הממונים על ניהול ההקדשים האסלאמיים ושמירתם, בשלט רחוק מירדן. על אף ניסיונות ישראליים ליצור מראית עין של שליטה, לווקף זכות המילה האחרונה בהר - החל משיפוצים, וכלה בקביעת שעות הפתיחה למבקרים שאינם מוסלמים.

זיהוי מקום המקדש

לא פחות מ-12 שיטות קיימות לזיהוי מקום המקדש, כשכל אחת מהן טוענת לאיתורו בנקודה אחרת בהר הבית. המפורסמות ביותר שבהן כוללות את זו של האדריכל טוביה שגיב, הממקם את קודש-הקודשים באזור 'אל-כאס' שבקרבת מסגד אל-אקצה, שיטתו של פרופ' אשר קאופמן ז"ל, הממקם את המקדש בכיפת הרוחות שבצפון הרמה המוגבהת, וזו של הרב שלמה גורן, המתייחס לכיפת הסלע כמקום המזבח. יחד עם זאת, השיטה המגובה והסבירה ביותר מכל הבחינות, הן מבחינה טופוגרפית וארכיאולוגית, הן מבחינת העדויות ההיסטוריות והמסורות היהודיות והאסלאמיות העקביות בעניין, היא זו המזהה את הסלע שבכיפת הסלע כאבן השתייה שבקודש-הקודשים.

חוק השמירה על המקומות הקדושים

חוק שנחקק בחופזה ביוני 1967 בעקבות תוצאות מלחמת ששת הימים, ונועד לעגן בחוק את חופש הפולחן באתרים מקודשים, ובעיקר באלו ששוחררו במהלך המלחמה ההיא. בין השאר נכלל בחוק הסעיף שלפיו "העושה דבר העלול לפגוע בחופש הגישה של בני הדתות אל המקומות המקודשים להם או ברגשותיהם כלפי אותם מקומות, דינו מאסר חמש שנים". בשנת 1981 נוספו תקנות לחוק שבהן מובאת רשימת אתרים מקודשים ליהדות, וביניהם קבר רבי שמעון בר יוחאי במירון, יד אבשלום והכותל המערבי – אך לא הר הבית. בקדנציה הקודמת, כשמשרד הדתות היה בידי הבית היהודי, נעשה ניסיון להכליל את ההר ברשימת המקומות הקדושים, ללא הצלחה.

טבילה

על פי ההלכה היהודית כרוכה העלייה להר הבית בטבילה לשם היטהרות מטומאות היוצאות מהגוף – זב, זבה, נידה, יולדת ובעל קרי. מלבד טבילה יש להצטייד בנעליים שאינן מעור ולהימנע מלעלות ההרה עם ארנק חיצוני (פאוץ') או כאשר אבק מכסה את הרגליים. העולים ההרה נמנעים מלהיכנס למתחמים בהר שבהם ניצב בימי קדם המקדש, מפני שלהלכה יש צורך ברמה גבוהה יותר של טהרה, שעדיין אינה ברשותנו, כדי להיכנס לשם – הזאה ממי מעיין שבהם אפר פרה אדומה לשם טהרה מטומאת מת. יש מי שטוענים כי האפשרות הטכנית להפקת אפר פרה אדומה קיימת בימינו.

יהודה גליק

פעיל הר הבית, בן 49, שהביא בשנים האחרונות לשיא את המאבק היהודי למען חופש הפולחן בהר, לאחר עשרות שנים של דשדוש בשולי התודעה. עוד קודם להתנקשות בו בסתיו האחרון, תוך שיתוף פעולה עם חברי כנסת רבים בליכוד מתוקף חברותו במפלגה, מינף גליק את ההר באמצעות ריכוז תשומת לב פרלמנטרית ותקשורתית רבה לנעשה בו. מתנגדיו, פעילי עמותת השמאל 'עיר עמים', ספרו לא פחות מ-15 דיונים של ועדת הפנים בנושא הר הבית במהלך פעילות הכנסת ה-19.

כיפת הסלע 

המבנה המוסלמי בפסגת הר הבית, הבנוי על גבי אבן השתייה, מכונה בלשון העם "כיפת הזהב", אולם עד שנות השישים של המאה הקודמת לא היה מצופה זהב. כיפת הסלע נבנתה בשנת 691 על ידי השליט האסלאמי עבד אל-מלכ. על פי המסורת היהודית וגם המוסלמית, הסלע שמתחת לכיפה הוא מקום אבן השתייה שממנה הושתת העולם, מקום קודש-הקודשים. בסלע חצובה מערה שלפי מקורות יהודיים ייתכן ובה טמון ארון הברית, אשר נעלם מעין רואה בשלהי ימי הבית הראשון. במערה קיימים חללים רבים שטרם נחקרו.

לשכת העצים

לעומת הדעה שהובאה בערך הקודם, מקורות יהודיים אחרים מדברים דווקא על לשכת העצים שבעזרת הנשים כמקום גניזת ארון הברית. המשנה במסכת שקלים (ו', ב') מספרת על כוהן ששילם בחייו על גילוי מקום גניזת הארון. הלה הבחין שחלק מאריחי הרצפה בלשכה מונחים באופן שונה מהאחרים והבין ששם גנוז ארון הברית, אך לפני שהספיק להסביר כראוי את הדבר לחברו "יצתה נשמתו, וידעו בייחוד ששם הארון גנוז". על מקום הלשכה המדוברת נטועים כיום עצי זית.

מסגד אל-אקצה

בעברית פירוש המילים הוא "המצוי בקצה, המרוחק". המסגד נזכר כבר בקוראן, שבו נכתב: "השבח לזה אשר הסיע את עבדו (מוחמד) עם ליל ממסגד א-חראם אל מסגד אל-אקצה, אשר בירכנו את סביבותיו". אלא שלמעשה, מסגד אל-אקצה שבירושלים נבנה 73 שנים לאחר מות מוחמד. לאור זאת טוענים חוקרים שהקוראן עצמו כלל איננו מכוון למסגד הירושלמי, ואולי כלל לא למקום המצוי על פני האדמה אלא למסגד שמיימי. המסגד, המכונה בלשון העם "כיפת הכסף", ככל הנראה איננו מצוי כלל בתחומי הר הבית המקודשים ליהדות.

נחוניא חופר שיחין

נחוניא היה הממונה על אספקת המים למקדש בשלהי ימי הבית השני. בתלמוד מסופר על בתו שנפלה פעם לבור הגדול וניצלה באורח פלאי. "הבור הגדול" נזכר גם בהקשרים אחרים במקורות חז"ל, ומזוהה על ידי חלק מהחוקרים כבור הגדול ביותר מכל בורות הר הבית, בור מספר 8 על פי ספירתו של צ'ארלס וורן, המצוי מתחת לרחבה הסמוכה למסגד אל-אקצה ומסוגל להכיל עד 12 אלף מטר קוב מים. לטענת הארכיאולוג המנוח בנימין מזר, הבור הזה שימש בימי הבית כמקור מים מרכזי לעולי הרגלים.

סביל קאית ביי

השוקת שבמערב ההר נקראת על שמו של הסולטן הממלוכי ששיפץ אותה בשנת 1482 – קאית באי. מתחת למקום שבו נבנתה נבע ככל הנראה עד לפני כמאה שנה מעיין מסתורי שעורר בקרב היהודים במאה ה-19 ציפיות משיחיות, שהרי על פי דברי הנביאים מעיין כזה עתיד לנבוע בהר באחרית הימים. מי המעיין זרמו אל מחוץ להר, מתחת לשער הכותנה לכיוון חמאם א-שיפה הסמוך לו, שכיום אסור לכניסת יהודים.

עזרת נשים

לאו דווקא נשים התפללו בעזרה זו, אך היא זכתה לשמה בשל העובדה שאחת בשנה – בשמחת בית השואבה בסוכות – התבצעה בה הפרדה בין גברים לנשים. עזרת הנשים סופחה למקדש רק בשלהי הבית השני, ויש אומרים שבשלושים שנותיו האחרונות. גודלה של העזרה המדוברת היה בערך כגודל רחבת הכותל המערבי דהיום, ומשערים שמקומה היה בצדו המזרחי והנמוך יותר של ההר. על פי תצלום אוויר משנת 1946 ביקש מיכאל בן-ארי לזהות את חומות עזרת הנשים הקדומה בטרסות אבן שנותרו בשטח, אולם הללו נעלמו כלא היו לאחר פתיחתו המחודשת של ההר לכניסת יהודים בשנת 2003 והחידה נותרה בלתי פתורה.

פרה אדומה

על פי ההלכה, מקום שחיטת הפרה האדומה ושרפתה הוא בהר הזיתים, בדיוק מול פתח המקדש. לענייננו, כיום נהוג לזהות את הנקודה הזו בחצר כנסיית דומינוס פלוויט שבמורד הר הזיתים, בדיוק ממזרח לכיפת הסלע ובאותו קו גובה שלה – 745 מטרים מעל פני הים. בחצר נמצאה גת עתיקה, ממש כפי שנדרש לפי המשניות במסכת פרה. בנוסף מצוי האתר כולו מעל בור מים עצום, שנועד לחצוץ מטומאה אפשרית ועל הדרך גם לשמש מקור מים למקווה שעל פי המשנה היה במקום.

צחי דבירה

ארכיאולוג וממנהלי מיזם סינון העפר שהוצא בידי הווקף מהר הבית, אשר שפכיו מצויים כיום בעמק צורים. דבירה הועמד למשפט לאחר שכסטודנט לתואר שני הואשם שחדר ללא אישור לאתר עתיקות ליד כפר-אוריה, אסף עתיקות וחיבל במקום. היה מי שקישר את העמדתו לדין למאבקו באותה עת במסגרת 'הוועד למניעת הרס העתיקות בהר הבית', כשהציג לראשונה בכנס ארכיאולוגי שרידים שליקט מהשפכים שפינה הווקף לנחל קדרון, וזאת בשעה שארכיאולוג מחוז ירושלים ברשות העתיקות התעקש שבהר לא התבצע הרס ארכיאולוגי משמעותי.

קורות עץ עתיקות

ב-1927 הביאה רעידת אדמה קשה שהתחוללה בארץ לקריסת גגו של מסגד אל-אקצה, ובאחת נחשפו מאות קורות עץ כבדות שנשאו במשך יותר מ-1,200 שנים את גג המסגד. המוסלמים פינו את הקורות הללו לכמה אתרים בהר, ולאחר מלחמת ששת הימים התגלגלו חלקן לידי חוקרת מאוניברסיטת תל-אביב. בדיקת פחמן 14 גילתה שאחדות מהקורות תוארכו לתקופה הנושקת לחורבן בית שני, ואילו שתי קורות - אחת של ברוש לבנוני ואחרת של אלון תורכי - התגלו כבנות 2,900-2,800 שנה – כלומר, לא מופרך לשער שהן שייכות למקדש שלמה. הקורות שנותרו בהר מוזנחות כבר שנים כשהן מונחות חשופות תחת כיפת השמיים - בניגוד גמור לחוק.

רמב"ם 

במסגרת המאבק העכשווי למען עליית יהודים להר הבית נעשה שימוש מתרחב והולך באגרת הרמב"ם, שבה סיפר על עלייתו להר הבית בו' בחשוון ד'תתקכ"ו (14.10.1165): "ונכנסתי לבית הגדול והקדוש, והתפללתי בו ביום החמישי, שישה ימים לירח מרחשון, ובאחד בשבת תשעה בחודש יצאתי מירושלים לחברון לנשק קברי אבותיי במערה (...) ושני הימים אלו, שהם שישי ותשיעי במרחשוון, נדרתי שיהיו לי כמו יום טוב, תפילה ושמחה בהשם ואכילה ושתייה". בסיום כנס לציון יום עליית הרמב"ם השנה במרכז מורשת בגין נורה יוזם האירוע, יהודה גליק. 

שער הרחמים

לשער הסתום נקשרו אגדות רבות ומיתוסים ללא סוף, אך למען האמת הוא כלל לא היה קיים בימי הבית ולא נזכר במקורות היהודיים הקדומים. שער שושן, זה שדווקא היה קיים בכותל המזרחי של ההר בימי הבית השני, קבור כיום באדמה כמאה מטרים מדרום לשער הרחמים. שער הרחמים עצמו והמבנה הצמוד לו בפנים ההר נוסדו במאה השביעית לספירה. השער נסתם בימי הסולטן סולימן הראשון, שביקש לחסוך בעלויות הצבתם של שומרים בשער.

ת"ק על ת"ק 

תחומי הר הבית על פי המשנה הם 500 על 500 אמה, כלומר כ-250 על 250 מטרים בקירוב. הר הבית של ימינו כפול בשטחו ואף יותר מכך, ומצפון לדרום משתרע על כמעט 500 מטרים. הוא גם איננו רבוע. נראה שהמתחם הורחב בימי הורדוס או אפילו מאוחר יותר. כותל ההר היחיד שמשמר שרידים הקדומים לימי הורדוס הוא הכותל המזרחי, ובשל איתור גרם מדרגות מקביל לו במרחק 262.5 מטרים ממערב לו - בדיוק 500 אמה - יש מקרב הארכיאולוגים מי שתוחמים את תחומיו המשוערים של הר הבית הקדום בין הכותל המזרחי לגרם המדרגות.