כאן טמונים גדולי האומה הפלשתינית

קבורים בכותל || בכירי ההנהגה הערבית בארץ ישראל

המתפללים בכותל המערבי ישמחו ודאי לגלות שבקיר הזה ממש קבורים ראש שושלת המלוכה הירדנית וגם בכירי המנהיגות הפלשתינית בשמונים השנים האחרונות

מאת: ארנון סגל

קברי בני משפחת חוסייני. קבריהם נועדו למשוך להר המוני מוסלמים.
האמיר חוסיין בן עלי, מוסא קאט'ם אל חוסייני, הבן עבד אל קאדר אל חוסייני,
הנכד פייסל חוסייני ואחמד חילמי פאשה

הלוויית אשתו של פייסל חוסייני שהלכה לעולמה השבוע, אום אל עבד אל חוסייני, יצאה ביום שני מהר הבית. שוב מהר הבית. לפני 14 שנים נטמן בעלה – מראשי המנהיגים הפלשתיניים ושותפו של יאסר ערפאת – בכותל המערבי של ההר, באחוזת הקבר המשפחתית שייסד שם בן הדוד של אביו לפני 84 שנים. חוסייני המנוח הלך לעולמו בשנת 2001 בעקבות התקף לב פתאומי, וכבן למשפחת האצולה הובא למנוחות בלוויה שבה השתתפו אלפי שוטרים פלשתינים חמושים. הוא נקבר לצד אביו, עבד אל קאדר אל חוסייני – שנהרג בקסטל במהלך קרבות שניהל נגד הפלמ"ח באביב תש"ח, וכן לצד סבו מוסא קאט'ם אל חוסייני שכיהן כראש עיריית ירושלים ואחר כך כראש ועד הפעולה של ערביי ארץ ישראל בתקופת המנדט עד מותו בשנת 1934. 

הדמות הבכירה ביותר שנקברה לצד יקירי האומה הפלשתינית היא חוסיין בן עלי (1853-1931), מייסד השושלת ההאשמית וסבא של סבא של מלך ירדן הנוכחי, עבדאללה השני. הלה שימש כאמיר של מכה בין השנים 1908 ל־1917, אז הכתיר עצמו בצניעות מקומית אופיינית כמלך חיג'אז ו'מלך כל הערבים'. בשנת 1924 הכריז על עצמו גם כח'ליף, אך כוחותיו במכה הובסו בידי המלך עבד אל-עזיז אל סעוד, מייסד ערב הסעודית – והחלום נקבר. חוסיין נאלץ להסתפק בעובדה שבנו עבדאללה הוכתר כמלך ירדן הראשון. בבירתה גם נפטר האמיר בשנת 1931, וממנה הובל לקבורה בלב ירושלים. 

גם דמויות אחרות נקברו בחללי הכותל המערבי. למשל, אחמד חילמי עבד אל-באקי פשה (1878-1963) שכיהן כראש 'ממשלת כל פלסטין', ממשלת בובות פלשתינית שהתקיימה בין שנת 1949 לשנת 1959. פשה מת בלבנון בפברואר 1963 והובל לקבורה בהר הבית. 

מייסד בית הקברות הלאומי הפלשתיני בהר, ומי שדאג לכך שהאמיר חוסיין בן עלי ייקבר בו, היה גם הוא בן המשפחה המיוחסת – בן דודו של עבד אל קאדר, המופתי של ירושלים באותם ימים רחוקים, חאג' אמין אל חוסייני. חאג' אמין שאף בימים הרחוקים ההם לייסד בהר מעין פנתיאון לגדולי האומה הערבית, וכך לשדרג עוד את מעמד ההר בעיני המוסלמים בעולם ובארץ בפרט, ועל הדרך גם את מעמד משפחתו שזוהתה עם מסגדי הר הבית. במבט לאחור, יש להודות, יוזמתו הוכתרה בהצלחה. 

במסגרת המאמץ להעלות את קרנו של ההר ולהביא לנהירת המוני מוסלמים אליו, הוא אף 'ייבא' לבית הקברות שייסד בכותל המערבי דמויות חיצוניות כדוגמת מאולנה מוחמד עלי, מנהיג המוסלמים בהודו שמת בשנת 1931, על אף העובדה שזה הלך לעולמו בכלל בלונדון הרחוקה. המופתי, אגב, הקים את אתר הקבורה בכוונה תחילה דווקא בכותל המערבי, וזאת בכדי לסמן טריטוריה ערבית אפילו בכותל ההר היחידי שמצדו האחר מתפללים יהודים. העליה להר עצמו נאסרה על יהודים על פי דרישת חאג' אמין החל משנת 1930. 

משפחת חוסייני טענה אז לכתר ההנהגה של ערביי ארץ ישראל ונאבקה מול משפחות ערביות ירושלמיות אחרות על התארים ועל עמדות ההשפעה החשובות בעיר ובארץ. על פי המסורת המשפחתית, ייחוסם של החוסיינים מגיע עד חוסיין בן עלי, בנו של עלי אבן אבו טאלב, שניהם מאבות האסלאם במאה השביעית לספירה ובני משפחה ישירים של מייסד האיסלאם מוחמד. לירושלים הגיעה המשפחה ככל הנראה כבר במאה ה-13, יחד עם כוחות צלאח א-דין שכבשו את ארץ ישראל מידי הצלבנים. אולם קרן החוסיינים בירושלים עלתה בתקופה העות'מאנית, ובעיקר במהלך המאה ה-19, אז החלה להתפתח מסורת של מינוי בני חוסייני לתפקידים שלטוניים ודתיים בידי השלטונות העות'מאניים, שנהגו ליצור שכבת אליטה שהורכבה ממשפחות מקומיות. בירושלים זו כללה, לצד החוסיינים, גם את משפחות נשאשיבי, נוסייבה, ח'אלידי, דג'אני ואחרות.

כך, באופן מסורתי, מינו השלטונות הטורקיים את בני חוסייני לתפקיד "המופתי של ירושלים". במשך למעלה מ-40 שנה אחז טאהר מוסטפא אל-חוסייני בתפקיד המופתי, ולאחריו ירש את התפקיד ב-1908 בנו הבכור כאמל אל-חוסייני. החל מהקמת עיריית ירושלים בשנת 1863 לטשה משפחת חוסייני עין גם אל עמדת הכוח הפוליטית של ראש העיר, ובני החמולה איישו את התפקיד בחלק ניכר מהקדנציות של יתרת התקופה העות'מאנית. במקביל צברו החוסיינים רכוש רב מאוד, ולקראת סוף המאה ה-19 היו ברשותה עשרות אלפי דונמים של קרקעות ובכלל זה מטעים רבים באזור יריחו. 

דמויות אחרות בנות המשפחה הן למשל כאמל אל-חוסייני – המופתי של ירושלים בין השנים 1908-1921, וחוסיין אל-חוסייני – ראש עיריית ירושלים בעת הכיבוש הבריטי בשנת 1917 ומי שמסר את דבר כניעת העיר לידי כוחותיו של גנרל אלנבי. גם לאחר כיבוש הארץ בידי הבריטים במלחמת העולם הראשונה ותחילת המנדט הבריטי, נשמר מעמד המשפחה. הבריטים המשיכו בעניין הזה את המסורת של קודמיהם העות'מאניים. 

הנציב העליון הבריטי הראשון הרברט סמואל מינה בשנת 1921, זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד, את אמין אל-חוסייני – אחיו למחצה של המופתי הקודם כאמל אל-חוסייני (שניהם בניו של המופתי שקדם להם, טאהר אל-חוסייני). המופתי החדש התגלה במהרה כלאומן קיצוני, שעל רקע היריבות עם משפחת נשאשיבי הקצין עוד יותר את עמדותיו הלאומניות והעצים את מעמדו של הר הבית שמבחינת ערביי הארץ נתפס באופן מסורתי כמזוהה עם משפחת חוסייני. אגב, כאשר נרצח המלך עבדאללה הראשון בעת ביקור בהר הבית בקיץ 1951 בידי קבוצת מחתרת לאומנית פלסטינית, היה זה שוב בן משפחת חוסייני, דאוד אל-חוסייני, שעמד בראש ההתארגנות. באופן משונה אירע שבנו של ראש השושלת ההאשמית נרצח סמוך לקבר אביו ודווקא בידי בני המשפחה שייסדה את אחוזת הקבר המלכותית. 

חלקת משפחת האצולה

הלוויית האמיר חוסיין בהר הבית 

בעוד מסע הלוויה של פייסל חוסייני נערך בשנת 2001, דחה אז בג"ץ על הסף שתי עתירות שהוגשו בידי נאמני הר הבית ובידי נעם פדרמן נגד קבורתו של חוסייני בהר. בעתירות נטען שמאז מלחמת ששת הימים ועד אותה עת לא נקבר איש במתחם המקודש, וקבורתו של חוסייני שוברת את הסטטוס קוו ופוגעת בקודשי ישראל. בתגובת הפרקליטות נכתב שהכניסה לחדר שחוסייני עתיד להיקבר בו מצויה אמנם בתוך מתחם הר הבית, אך החדר עצמו בנוי מחוץ לתחומי ההר. עוד טענה הפרקליטות שהקבורה אושרה בידי הדרג המדיני ושהמשטרה מתנגדת לשינוי מקום הקבורה לאחר יציאת הלוויה לדרכה, מחשש להתפרעויות קשות. בסופו של דבר סירבו השופטים לדון בעתירות לגופן, מכיוון שלדבריהם אלו הוגשו רק לאחר שמסע הלוויה יצא לדרכו.

יאסר ערפאת, מנהיג הפלשתינים ובן לענף צדדי של משפחת חוסייני, ייחל אף הוא להיקבר בהר הבית אך עם מותו בשלהי 2004 סירבה ישראל הפעם לאשר את הדבר. בעקבות החשש שערפאת או בכירים פלשתיניים אחרים ייקברו בהר הגיש חבר הכנסת לשעבר פרופ' אריה אלדד בשלוש הזדמנויות שונות הצעת חוק שנועדה לאסור קבורה נוספת בתחומי הר הבית, וכן להגביל קבורה בתחומי העיר העתיקה בכלל – למעט אם אושר הדבר בהחלטת ממשלה. הצעת החוק לא התקבלה בסופו של דבר, אך מצד שני לא נקבר מאז איש באתר המקודש. 

קדם לערפאת בארבעים שנה חאג' אמין אל חוסייני, מייסד בית העלמין היוקרתי בהר, שמת בשנת 1974 בלבנון כגולה מארצו. על אף בקשתו המפורשת להיקבר בחלקה המשפחתית בהר הבית מנעה זאת מדינת ישראל ממנו והוא נקבר במדינה שבה נפח את נשמתו, רחוק מאוד ממתחם הקבר המלכותי שהכין במטרה להאדיר את שמו.