רשמים עליזים מהעליה להר || ממקום שומם, עזוב, עצוב ומתוח, הר הבית הפך למקום עליז, שמח, מרנן ומבדח
כל העת לא הפסקתי לחייך לצחוק וליהנות, בעצם לא רק אני, גם קבוצת השוטרים שליוו את הקבוצה שלי, כולנו לא הפסקנו לחייך ולצחוק נוכח הצגת התאטרון של ילדים בני 4 וילדות בנות 50, מין תערובת מצחיקה של המון מוסלמי מוזר, נחוש, רציני וצווחני, שניגן לעברנו כמה שירים קצביים לא מובנים בשפה ערבית,
בגרון ניחר, בחום לוהט, בעצבנות מתגברת, ובקמטי מצח זועפים, בצווחות ובקולי קולות, עם פה פעור המאיים לבלוע, בעיניים זועמות, צווחים וחוזרים וצווחים לעברי טקסט לא מובן בערבית, אני והשוטרים מחייכים בתמיהה לגלגנית.
מה לא היה לנו שם: שלל תחפושות פנים אנושיות מתחלפות, עם לשון בחוץ ובלי, מקהלה קצבית למופת, סולנים וסולניות בכל הגילאים והגמלאים, מגיל 4 ועד 84 זקנים ונערים, בכמה סוגי קולות דקים ועבים יותר ופחות, כולם עם דציבלים זהים, ממש קולות וברקים. שירים אטיים ומהירים חדשים וישנים מכל מיני סוגים, מתחלפים בזה אחר זה בסדר מופתי, בליווי מחיאות כפיים קצביות.
השוטרים מקיפים אותנו בטבעת, מבקשים ללכת לאט ולהאזין בדממה לשירים המערביים. הקצין השלומי-אלי נוזף בשוטרים 'לא להסתכל על הרצפה - אלא על המקהלה', 'להתרכז בזמרים המוסלמים - הצעירים והמבוגרים' 'לצעוד לאט ולהיות ערניים'.
מרגע לרגע החיוך והצחוק שלנו ושל השוטרים הופכים לגלויים ולבלתי נשלטים, השוטרים צוחקים מרמת האי קיו של המשוררים, הם מביטים לעברי כסבורים שאני צוחק יחד איתם מהבדיחה, קרי: מהמוסלמים, כמו אותו שוטה שכולם צוחקים עליו, כסבור שכולם צוחקים מהבדיחה שלו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה