יום חמישי, 20 באוגוסט 2015

ספיר מספרת על הפעם הראשונה בהר הבית

חשה צמרמורת מעוצמת המקום || הערביות לא הפחידו אותה

ספיר דהן עלתה לראשונה בחייה להר הבית. היא באה להגיד שהר הבית שייך לעם ישראל, היא יצאה עם תחושת סיפוק והרגשה עוצמתית מאין כמוה.

↓ מתוך דף הפייסבוק של ספיר דהן

טוב אז אני לא נוטה לשתף אתכם בחיי היומיומיים אבל את היום הזה אני לא מצליחה שלא.

זהו אחד הימים המרגשים בחיי, היום הזה אומנם תוכנן לפני כמה ימים שמי אם לא החברה המדהימה שלי דניאל אוחנה שיתפתה אותי בזה שהיא נוהגת לעלות קבוע להר הבית ונכנסנו לשיחה עמוקה ומאוד מעניינת על זה, לא עברו יותר משתי דקות עד הרגע שאמרתי בלב שלם ״בעליה הבאה אני עולה איתך!״ וכך היה, הבוקר קמנו והתחלנו את דרכינו, תיארתי לעצמי מה הולך להיות מסיפורים וכל הזמן היא סיפרה שזו תחושה שאי אפשר לתאר עד שמגיעים, אז זה בהחלט כך!

הגענו, התחלתי להתרגש, חיכינו קצת בחוץ כדי שיהיה מי שילווה אותנו כמובן כי אסור לנו, היהודים, להכנס לבד ואז הגיע הרגע- ׳בואו, אתם נכנסים׳.

נכנסנו, עם עוד כמה חבר׳ה שבאו לאותה מטרה בדיוק- הפגנת נוכחות בהר הבית!

הצמרמורת לא איחרה להגיע, התחושה העוצמתית הזאת ברמות שעוד לא המציאו את המילה לכך, ההתרגשות, הכל ביחד!

למי שלא יודע נכנסים עם שוטרים ישראלים ואנשי וואקף ירדנים שגם כמובן ישמרו עלינו מפני אלימות של אותן בנות, צעירות ומבוגרות שדואגות שחלילה לא נשכח ש״אללה הוא אכבר״ וגם כמובן ישמרו שחלילה לא נתפלל, לא נזיז שפתיים שייראה כאילו אנחנו מתפללים ושלא נשתחווה למקום הכלכך קדוש הזה.

נכנסנו, התחלנו את המסלול, וברקע הבנות כמובן לא מפסיקות, בתחילה רק עברנו לידן ובהמשך חלקן גם התלוו אלינו לאורך כל הדרך.

ההרגשה הלא מוסברת הזו לא עוזבת ואז זה הגיע, הגענו אל מול כיפת הזהב, אל מול המקום הכי קדוש לנו, אם נאמר את האמת, אין רגע בו לא דיברתי איתו.. כן כן איתו שבשמים, הוא היה איתי כמו תמיד.

הרגע שהרגשתי שהוא הכי מקשיב, יותר מבדר״כ, כי הוא תמיד מקשיב, היה הרגע שבו עמדתי אל מול הכיפה, התפללתי בלב כמובן וברקע נשמעות הצרחות שלהן של ׳אללה הוא אכבר׳, אז הרגשתי את תחושת הסיפוק שבטח לא הן אלו שתעצורנה לא אותי ולא אף אחד מכם!

המשכנו בדרך הסלולה עם השוטרים ואנשי הוואקף וכמובן ה״חברות״ שאפילו עשו איתנו סלפי, המשכתי לדבר איתו כל הזמן והכי חזק בשניה לפני שיצאנו, הן המשיכו בחוסר מעש שלהן בפנים, רק צרחות לא באמת משמעותיות ואני? אני יצאתי עם תחושת סיפוק שלא הרגשתי מעולם.

לאחר מכן הלכנו לטקס של תנועת ׳אם תרצו׳ שבו כמובן אותה חברה מלמעלה קיבלה מצטיינת, כמו בכל טקס בתומו שרנו את התקווה ואז הבנתי שכל מילה ומילה קיבלה משמעות אחרת ועוצמתית יותר ממה שהייתה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה