נשים חולמות מקדש

נשים מגשימות חלום || נשים בונות מקדש

ההתקדמות למקדש נעשית בכל הרבדים האפשריים. נשים שחלמו אלפיים שנה לא זכו לראות בפועל, אלא רק להאמין שיום יבוא... 

ב"ה היום הזה מתקרב בצעדי ענק, כך לפחות מרגישים רבים וכך ההתעוררות המופלאה של גברים ונשים מכל הגוונים מוכיחה.

נשים רבות מכל רחבי הארץ החלו לפעול, חלקן ללא כל תיאום מוקדם, בדרכים שונות מתקדמות לקראת גאולה. החלום המשותף והפעילות המעשית המקבילה הפגישה רבות מהן וכיום פועלות חלקן במשותף בכנסים, הרצאות, אריגת בגדי כהונה, אריגת הפרוכות , הכנת בגדי גאולה, עליה בטהרה להר הבית ועוד ועוד.

העיתונאית גליה היפש ממגזין נשים תיחקרה את ההתעוררות המופלאה בקרב נשים מרחבי הארץ לבניין המקדש והקדישה כתבה ארוכה לעניין בגליון האחרון של המגזין.
 

↓ נשים חולמות מקדש - גליה היפש/ נשים

בימים אלה מסתיימת תקופה חשובה עבור הנשים המייחלות לבניין בית המקדש, ולא מדובר רק על תשעת הימים וצום ט' באב.

בימי הקיץ החמים יוצאות עשרות נשים מלוות בתלמידי בתי ספר ותלמודי תורה לגבעות שברחבי הארץ. שם, במקומות כמו עפרה, גוש עציון, ירושלים, איתמר ורמת הגולן, נמצאים עצי האלון המצוי שעליהם גדלה תולעת השני - אחד מחומרי הגלם החשובים בבית המקדש.

שמה של תולעת השני מוזכר במקורות במפורש כמקור לצביעת הצמר בצבע האדום שבו השתמשו להכנת בגדי הכוהנים ופרוכות המקדש. התולעים גדלות רק על עצי אלון הנמצאים בגובה של 330 מטר מעל פני הים וימי בין המצרים ומעט אחריהם הם הזמן הקריטי לאיסופן, כי רק בשלב גידול זה ניתן להפיק מהן את הצבע האדום.

ואכן-הפייסבוק והיוטיוב מלאים כעת בהצעות להצטרף למסעות הללו, אולם הנשים האוספות תולעי שני הן רק חלק מקבוצה הולכת וגדלה של נשים שהחליטו לקחת תפקיד אקטיבי בהכנות לקראת הקמת בית המקדש השלישי, גם אם בפועל זה לא יקרה בימי חייהן שלהן. בינתיים הן אוספות, טוות, אורגות, צובעות, תופרות, חולמות, מדמיינות, פועלות ומתרגלות.

בשנה שעברה אִרגנה דפנה שימוֹר מירושלים כנס ייחודי בשם "נשים חולמות מקדש". "יש אנשים שחושבים שגאולה זה משהו קצת הזוי או משויך למגזר מסוים ותו לא, לכן מטרת הכנס במבנה הנוכחי הייתה ליצור משהו חדש, שהגאולה תהפוך לנחלת הכלל כפי שהיא צריכה להיות", אומרת שימור.

הכנס, שהתקיים באִסרו חג שבועות, כלל סדנאות שכל אחת יכולה להתחבר אליהן, למשל, לימוד מלאכות עתיקות מהמקדש (שזירה, קליעה, אריגה), תפירת שמלה כבגד חגיגי לקראת הגאולה ועיטור תופי מרים.

סדנה נוספת עסקה במוזיקה מהמקדש - נגינה על כלים עתיקים, לימוד של לחנים המיוחסים לתקופת בית המקדש והכנת כלי נגינה אתניים.

שימור לא צפתה את ההצלחה המסחררת של הכנס. הטלפון לא הפסיק לצלצל, ההרשמה לסדנאות נסגרה מיד, היא נאלצה לרכוש עוד בדים ותופים. לכנס עצמו הגיעו כ 500- נשים, דתיות וחילוניות.

בחלקו השני של הכנס הועלתה לראשונה ההצגה "שיר ציון" שנכתבה בהשראת הספר "היינו כחולמים" של אורנה בורדמן, כאשר ההצגה התמקדה בזוויות של עיסוק הנשים בממד הגאולה.

"רצינו להראות שאלה היו אותם ויכוחים אז, בתקופת שיבת ציון והיום". ההצגה מרגשת מאוד ומשלבת מוזיקה חיה על הבמה ובעקבות הצלחת הכנס הייחודי, שימור וחברותיה מתחילות כעת בהרצת ההצגה ברחבי הארץ, יחד עם הסדנאות שמתלוות אליה.

לקראת הכנס הופק סרטון ובו גדולי וחשובי הרבנים, בינם כאלה שאינם איתנו עוד, המדברים על הכמיהה שצריכה להיות בלב כל אחד ואחת מאיתנו לגאולה כדבר יום ביומו. מטרתו העיקרית של הסרטון היא להסביר כמה הטוב יכול לגדול לאין ערוך בימות המשיח.

"כשניגשנו למשימה של הנגשת הגאולה לקהל הרחב רצינו לבנות שביל בעולם, כדי שנשים יוכלו ללכת בו, שנשים יעברו חוויה חזקה שתשאיר אותן עם רצון להעביר את זה הלאה", מסכמת שימור.

 

מלאכות קדומות

מי שרוצה להמשיך ולהתעמק במלאכות הקדומות של הנשים במקדש יכולה לפנות לבית המלאכות העתיקות "בחפץ כפיה", שנוסד על ידי הדר קליידמן ונמצא בעין כרם בירושלים. שם כבר מתנהל מחזור חמישי של קורס "מלאכות נשים במשכן" המשלב חלק תיאורטי של לימוד מהמקורות על תפקידן של הנשים במשכן, וחלק מעשי מרתק במיוחד: כל תהליך ניקוי והכנת הצמר לאחר גז הכבשים (ליבּון וניפוץ), לימוד טווייה בפלך, צביעת חוטי הצמר בצבעים טבעיים מהצומח ומהחי ואריגת הצמר לבגד או לפרוכת בשני סוגי נולים. הנשים מקבלות את הידע ואת הכלים העתיקים: פלך, שני נולים וצמר גולמי לעבודה.

איך נולד הרעיון לפתיחת הקורס?
"הרעיון הוא ללמוד את היסודות למלאכות שנעשו לצורך הקמת המשכן במדבר על מנת לחבר אותנו, כנשים, למלאכות שפעם היו חלק מההוויה הנשית ומהעשייה לקודש שנשים לקחו בה חלק נכבד.

היום אין לנו יכולת לדעת מה בדיוק היה שם ואיך, לכן הקורס לא עוסק בעשייה המשחזרת אחד לאחד את הבדים והאריגים שהיו בבית המקדש, אלא את הטכניקה בלבד, מתוך ענווה שהידע לעשייה המדויקת יופיע כחוכמת לב ויתגלה כשיהיה הצורך בכך".

קליידמן מספרת שלקורס מגיעות נשים מכל הגוונים והגילאים, דתיות וחילוניות מכל רחבי הארץ. "אלה נשים שמעוניינות ללמוד את מלאכות הצמר בצורה מסודרת ויחד עם זה לחבר את המלאכות לרוח הדברים והמסורת. הן נהנות מאוד מהלימוד שלפני העשייה ומהמפגש האנושי-נשי שנוצר בקבוצה".

קליידמן מוסיפה כי: "מבחינתנו, כל עוד אין לנו בית מקדש, הרחבת הפעילות שלנו מכוונת ללימוד, יצירה וחיבור מחדש לידע העתיק שעבר מדור לדור וקשור באופן עמוק למסורת שלנו. לאחר גלות כל כך ארוכה, אני רואה לנכון לחיות מחדש את התרבות הארץ ישראלית, שבה החומר והרוח הולכים יחדיו".

 

נשר ואריה

בין הנשים שהסתייעו בידע של מורות "בחפץ כפיה" נמצאות נשות "לשכת הפרוכת", קבוצה של נשים שכבר מספר שנים פועלות במרץ כדי לרקום מחדש את פרוכות בית המקדש. הכול החל כאשר קבוצה של נשים מהשומרון, מגוש עציון ומירושלים התאספו במכון המקדש לקורס על פרוכות המקדש.

שלוש המייסדות: אורנה הירשברג מאיתמר, צביה סביר מאלון מורה ומעיין עייש מיצהר החליטו להקים בית מדרש יוצר כשאליהן הצטרפו נשים רבות אחרות. הן החלו ברקמות עתיקות, מעיין עייש: "זה הווי נשי של פעם שאיבדנו אותו וכיף לחזור אליו. היום קונים הכול מוכן. פעם, לכל אישה היה פלך ידני עתיק וכולן ישבו יחד בערב לחלוק את מלאכת הטווייה".

למדו את מלאכות הצמר כולל הטווייה, האריגה והצביעה ולאחר כמה שנים, לאחר ששזרו וצבעו חוטים בעצמן, הצליחו להשלים דגם מוקטן של הפרוכת האמיתית של בית המקדש בעזרת נול מיוחד שנבנה לצורך המשימה: פרוכת שמצידה האחד נשר ומצדה השני אריה. כיום משימתן היא לרקום את הפרוכת בגודלה האמיתי הענק, באמצעות נולים גדולים הנמצאים בבית המלאכה באיתמר, בצמוד לביתה של הירשברג, ולהמשיך בצביעת החוטים בצבעים האמיתיים לפי המקורות.

איך אתן מגיעות לצבעים המקוריים?

"בזכות פרופסור זהר עמר מאוניברסיטת בר-אילן שחקר את הנושא התוודענו לקיומה של תולעת השני על עצי האלון.

התחלנו לאסוף אותה לפני שלוש שנים וכעת אנחנו זוכות לצבוע את החוטים באמצעותה, מה שלא יכולנו לעשות קודם לכן", מספרת עייש. "עסקנו גם בצביעה בצבע התכלת באמצעות החילזון המיוחד.

מכיוון שבארץ הוא חיה מוגנת, כיום מייבאים אותו מחו"ל, מה שמייקר את הפקת הצבע. היינו בהשתלמות ב'פתיל התכלת' שם לימדו אותנו שיטות צביעה, וכעת אנו מתקרבות ליצירת חוטים לפרוכת שהם צבועים כפי שנקבע במקורות, ולא בתחליפים".

מה המשמעות מהזווית הנשית של חזרה למלאכות הללו?

"זה הווי נשי של פעם שאיבדנו אותו וכיף לחזור אליו. היום קונים הכול מוכן. פעם, לכל אישה היה פלך ידני עתיק וכולן ישבו יחד בערב לחלוק את מלאכת הטווייה.

כשבמצדה מצאו את משקולות הפלכים של הנשים, כל משקולת הייתה שונה מהשנייה, מקושטת אחרת, עשויה מאבן או מזכוכית. כל אחת הכינה לעצמה את 'התכשיט' שלה דרך יוקרתיות החפץ.

"יש שיטות שאומרות שבית המקדש יגיע מוכן משמיים, יש שיטות שאומרות שנצטרך לבנות אותו; אבל אני מבחינתי, כל צעד שאני עושה הוא כמו תפילה לשם, הנה אני רוצה, אני מתכוננת. אם אני אזכה להיות חלק מהסיפור הזה, זה יהיה שכר גדול מאוד", מסכמת עייש.

צביעת החוטים בצבעים המקוריים תכלת, ארגמן ושני מעסיקה מאוד גם את "אנשי מכון המקדש", שם תופרים בשנים האחרונות בגדי כהונה אמיתיים, ומוכרים אותם לכוהנים המעוניינים בכך. "אנו עובדים עם תופרת ששמה מעיין בן עמי התופרת את חליפות הכוהנים", מספרת עינת זיו המרכזת את נושא בגדי הכהונה במכון המקדש.

"כאשר כהן רוצה לרכוש בגד, הוא מגיע למדידות ובוחר דוגמה. החליפה כוללת כתונת, אבנט, מגבעת ומכנסיים העשויים מפשתן, וכל חוט שזור משישה חוטים במעשה תשבץ, בדיוק כפי שנקבע במקורות. לאחר מכן אנחנו מעבירים את האבנט לרוקמות מנוסות שרוקמות לו על האבנט בצמר צבוע בצבעי תכלת, ארגמן ושני - האמיתיים והמקוריים כמובן. הכהן מקבל את האבנט, אך אסור לו ללבוש אותו מפאת איסור שעטנז מחוץ לבית המקדש. עד היום נתפרו והוכנו 43 חליפות כוהנים, כאשר מחירן כולל האבנט הוא כ 3,000- שקל".

 

אאוטפיט לגאולה

גם בעלות עסקים קטנים משלבות את המקדש בפעולתן. שני סלע, בעלת תשובה מפרדס חנה ואשתו של הזמר יובל סלע, היא היזמת והבעלים של "בגדי גאולתא", ליין בגדים מיוחד לנשים.

איך הגעת לנושא?
"לפני 14 שנה גרתי בירושלים ועבדתי בחנות בגדים. חלמתי חלום שחברה צדיקה עובדת שם ואני רואה תור של נשים נכנסות ובוחרות בגד לביאת המשיח. החלום הזה נותר בזיכרוני, ולפני שנה וקצת, לכבוד יום הולדתי, רכשתי מכונת תפירה. נכנסתי לתחום התפירה בד בבד עם הרצון להיות עצמאית, וזה התחבר לחלום וכך נולד השם 'גאולתא'".

כיום סלע מייבאת ומייצרת בגדים מבדים טבעיים בלבד ומשתמשת במרחב הווירטואלי כדי לקדם את מכירותיה בבתים פרטיים. "אני משלבת את המכירות עם סדנה קטנה להכנת לחם שאור, כי לחם הפנים במקדש היה עשוי משאור - אפייה ללא שמרים. נשים קונות את הבגדים שלי כדי ללבוש אותם, הן לא שומרות בהכרח בארון, אבל הן מכניסות כך לתודעה היומיומית את הציפייה לגאולה".

סלע הוסיפה את מוטיב התוף ללוגו של "גאולתא", כי "נשים שעולות למקדש מתופפות בתופים", ובעבודתה הנוספת כמורה למחול היא מלמדת את תלמידיה ריקודים עם תופים. "השאיפה שלי היא לעסוק בכל הפעילויות שקשורות למקדש, מהבגדים, התופים והלחם ועד לדברים נוספים", מסכמת סלע.

גם ציפורת חזי מקריית ארבע, בתו של הצייר ברוך נחשון ואם לשמונה ילדים, משלבת את המקדש בעבודתה. חזי היא מורה לדרמה שנחשפה לנושא המקדש עוד לפני כ 15- שנה בהרצאתה של ציפורה פילץ מ"נשים למען המקדש". "ציפורה דיברה על איסוף תרומות הזהב כדי לבנות כלים לבית המקדש, שזה היה פרויקט של מכון המקדש באותה עת, ואני מרוב התרגשות רצתי הביתה והבאתי לה את תכשיטי
הזהב שלי כתרומה למקדש", היא מספרת.

כאשר למדה הנחיית קבוצות דרמה בצפת, החליטה להעביר סדנה בנושא המקדש ומאז היא מעבירה סדנאות דרמה ודמיון מודרך לנשים להתחברות לבית המקדש. בנוסף, לאחר שעלתה להר הבית עם "נשים למען המקדש" ולמדה מפרופסור הלל ויס את נושא המעמדות בזמן שבית המקדש היה קיים, החליטה לפעול.

"הבנתי שצריך לחבר זאת לעם כיום. זה משהו חדש, אין לנו זיכרונות ילדות מזה", היא מספרת. "חודשיים לאחר מכן זכינו לעשות בקריית ארבע שבוע מעמד ראשון. שבוע שלם שבו בתי הספר שותפים לעניין, קירוב לבבות ולימוד בלי צום, עם הסבר על המעמדות. כך התחלנו עם שבוע מקדש שגלגלנו אותו הלאה לרמת בית שמש, צפת, קדומים, טלמונים, וכך כבר שנתיים שאנו מרחיבים פעילות".

מה כוללת הרחבת הפעילות?

"הקבוצה שלי בתיאום עם מכון המקדש פועלת בעניין התרגולים, עשינו בסוכות את תרגול ניסוך המים עם כהן לבוש בבגדי כהונה ומלווה בחצוצרות ששאב מים מנקבת השילוח; היה תרגול בחנוכה של הדלקת המנורה שקדם לו תהליך של הפקת שמן טהור שעשינו עם ילדים בכמה מקומות ברחבי הארץ, כשלימדנו אותם מהן טומאה וטהרה של השמן.

בפסח תרגלנו את קורבן הפסח בירושלים עם הרב שמואל אליהו והרב הראשי של ירושלים. נשים מבוגרות עמדו לידי ופשוט בכו.

במוצאי חג ראשון של פסח קצרנו את העומר כל הלילה בדיוק כפי שמתואר במשנה.

"בשבועות תרגלנו בהתרגשות את הנפת הביכורים, מבחינתנו זוהי רק ההתחלה ועוד היד נטויה".