לשכנו תדרשו: תשובה לטענות נגד העליה להר הבית

תשובה לכל שאלה || למה לעלות להר הבית?

לאחר שהרב וולפסון פרט שבע טענות עיקריות כנגד העליה להר הבית (ר' לשכנו תדרשו: הטענות העיקריות נגד עליה להר הבית), הוא משיב לכל אחת מהן ומסיק מכך שלא רק שאין מניעה בעליה להר הבית, אלא שמדובר במצווה גדולה. 

↓ תשובה לכל שאלה

לטענה הראשונה על פסקו של הרב קוק שלא לעלות להר ובנוגע לפגימה במקום הקודש:

כפי שכבר נתבאר, מותר ואף מצווה להיכנס להר הבית. נראה כי הראי"ה קוק נזהר לא להכניס אצבעות לכותל מפני שהחמיר על עצמו לחשוש לאוקימתא בדעת הרדב"ז שהכותל הוא הכותל של העזרה. יצוין כי כמעט כל הפוסקים לא חששו לדעה זו כלל, וגם הרב קוק החמיר בה רק לעצמו ולא הורה כן לאחרים (עיין בקונטרס 'בית ה נלך' של הרב ישראל אריאל שליט"א שמבאר את דברי הרדב"ז על בוריים ומסיר כל חשש. כמו כן, יתכן שהראי"ה חשש כי קדושת הר הבית מתפשטת אף לרוחבה של החומה, ועל כן לא רצה להכניס אצבעותיו, שהרי להר הבית מותר להיכנס רק אחרי הכנה ראויה וטבילה מדוקדקת כהלכה).

מלבד זאת, יש לדעת כי מכיוון שזמן רב (כ–300 שנה) נאסר על יהודים לעלות להר קודם ששבנו לשם בשנת התשכ"ז, התעורר ספק לגבי ודאות מקום המקדש (ראה שו"ת ציץ אליעזר חלק י סימן א). נראה שמסיבה זו חשש הרב קוק שמא הכותל המערבי הוא כותל העזרה, אך לאחר שכבשנו את המקום ועלינו להר (אחר הניצחון במלחמת ששת הימים), התברר ללא ספק מקום המקדש והתבררו המקומות שמותר ללכת בהם ללא ספק (כמבואר לקמן במענה לטענה השניה).

בנוסף לכך, בזמן הרב קוק היה היישוב היהודי בארץ הקודש כאורח בארץ לא לו. עדיין לא היה כאן שלטון יהודי, ולא היה בידינו לקיים בהר את מצוות הכיבוש. גם לא הייתה לרבנות שום אפשרות לפקח על המקום שיתנהגו בו כהלכה. מכיוון שכך, לא נכון לדמות את פסקו של הרב קוק מלפני יותר משמונים שנה למציאות של היום (מלבד זאת, ייתכן מאוד כי הראי"ה קוק זצ"ל כלל לא אסר את הכניסה להר כהלכה, אלא אסר את הכניסה להר כהוראה כללית לציבור, כיוון שלא ידעו כלל את ההלכה בדבר ולא היה כוח בידו לבאר לציבור את האופן המותר והאסור).

כך כותב הרב שלמה רענן הי"ד, נכדו של הראי"ה קוק זצ"ל:

"מצטרף אני בזה לקריאת הרבנים הממליצים לעלות להר הבית במקומות המותרים, כי זה דבר ברור ללא צל של ספק כי הסבא רבינו הראי"ה קוק ובנו הרצי"ה קוק זצ"ל, לא אסרו לעלות במקומות המותרים. ובודאי מצוה גדולה לרשת את המקום המקודש מידי זרים, ואך ורק באופן המותר. בברכה לגאולה שלמה ובנין בית המקדש בב"א, הנני חותם נכד מרן הרב זצ"ל, אליהו שלמה רענן קוק".

"ר' שלמה למד את הספר "משפט כהן" עם הרב צבי יהודה זצ"ל. בספר יש תשובה ארוכה בעניין הר הבית (סימן צו) ובה נאמר בין השאר, שאסור לעלות להר הבית. ר' שלמה הבין מהרב צבי יהודה, שהיום המצב השתנה, ועל כן נהג לעלות מדי פעם למקומות מסוימים בהר הבית והיה בין החותמים למען עלייה להר הבית". ('נשמה של שבת', ספר זיכרון לרב שלמה אליהו רענן זצ"ל, עמ' 749 ,710)).

בנוגע לדברי הראי"ה קוק שאמר על כניסת הברון למקום המקדש "פגימה אחת בקדושת מקום בית חיינו עולה לנו על כל מיליונים של יישובים מעשיים" –

נראה ברור שאין ללמוד שום איסור להיכנס להר הבית כהלכה ממחאה זו. שכן הברון עלה בלא טבילה למקום המקדש עצמו, ואילו העולים בטהרה נזהרים לטבול תחילה, וגם אחר כך נכנסים רק למחנה לויה ולא למקום המקדש, שאליו אסור להיכנס גם לאחר טבילה, נמצא שאין בעלייה להר שום חשש איסור. אם כן, כאשר אנו פוקדים את הר הבית כהלכה, לא רק שאיננו פוגמים בקדושת בית חיינו, אלא שאנו אף משיבים את מקום בית חיינו למעלתו וקדושתו, ומרוממים אותו להדרו ולכבודו.

יתרה מכך: ההתייחסות אל הר הבית כאילו כעת אין פגימה במקום המקדש, ואילו אם נעלה להר נפגום בקדושת בית חיינו, תמוהה מאוד. הרי אין לך פגימה גדולה בקדושת מקום בית חיינו מזו שערבים יושבים בקודש הקדשים, מחרפים שם אלוהי מערכות ישראל ומסיתים נגד ה' ונגד עמו.

ראה הכתוב ביחזקאל ז,כב "וַהֲסִבּוֹתִי פָנַי מֵהֶם וְחִלְּלוּ אֶת צְפוּנִי וּבָאוּ בָהּ פָּרִיצִים וְחִלְּלוּהָ" ובמפרשים שם. וראה מסכת ע"ז דף נב:, ובחידושי הרמב"ן מסכת עבודה זרה דף נד: וראה כמה חמור חילול מקום המקדש ע"י גויים עד שמפקיעים את קדושתו!

כך כתב הרב מרדכי אליהו זצ"ל לרב זלמן קורן:

אולם אני על משמרתי אעמודה, היינו, אנו רואים בעין כיצד שועלים הלכו בו, כיצד מקום שנאמר בו 'והזר הקרב יומת' הולכים בו זרים ומחללים אותו. וכבר חז"ל גזרו על כל העכו"ם כ'זבים'. ואסורה להם הכניסה למקום הקודש והמקדש ולעוד מקומות שמותר לישראל טהור להכנס ואפילו בזמן הזה. ועל כן חובה קדושה מוטלת על מי שבידו למנוע מצב עגום זה. ואפי' ע"י פרסום הענין שהם עוברים על איסור. ואין לחשוש ממה שיאמרו וכו'.

וכך כותב הרב אליעזר מלמד שליט"א על יחסו של הרצי"ה להר הבית:

הריבונות הייתה אצלו עיקר העיקרים, שכן מצוות יישוב ארץ ישראל מחייבת אותנו שתהיה הארץ בידינו ולא ביד אומה אחרת – ועל אחת כמה וכמה הר הבית, שהוא המקום המקודש שבכל ארץ ישראל. וכל דבריו של הרצי"ה נאמרו בזמן שהריבונות הייתה ברורה ומוסדרת, וכפי שראינו עד כמה טרח לפרט את סממני הריבונות והשלטון.

ולו היה שומע שבעקבות התפרעויות הערבים ולחצים שונים, מבית ומחוץ, דגל ישראל כבר אינו מתנופף מעל הר הבית, ונקודת המשטרה הקבועה הורדה משם, וכבר אין נוכחות צבאית קבועה על ההר, ושוטרים וחיילים אינם מורשים להיכנס למסגד, והערבים כבר אינם רק "מסדרים להם שם את תפילותיהם ביום השישי", אלא משם יוצאות לכל העולם קריאות ההסתה נגד ישראל, ונערים ערבים מעזים ללעוג ולקלל שוטרים וחיילים, והערבים עורכים שם חפלות ומשחקי כדורגל וקוברים שם את מתיהם תוך הפגנת בוז כלפי מדינת ישראל, וכל היהודים שעולים להר הבית נכנסים ברשות הווקף ובליווי צמוד שלהם, תוך שכנופיות ערבים מקללות ומגדפות אותם. אילו היה רבנו שומע את כל זה היה מתפלץ מצער ותומך בכל אמצעי כשר במסגרת ההלכה כדי לחזק את הריבונות על הר הבית (עד כאן דברי הרב מלמד).

כמו כן, לצערנו נכנסים למקום המקדש עצמו יום יום יהודים וגויים כתיירים, ומחללים ומבזים את הר בית ה' באופן הכי מזעזע וכואב שאפשר לתאר. הר בית ה' היה לחרפה וכל איש ואישה, ערלים וטמאים, נכנסים למקומות האסורים, ואין איש שם על לב. זו המציאות כעת.

לעומת זאת, כאשר נעלה להר בית ה' בקדושה ובטהרה, והרבנות תיקח על עצמה את הפיקוח על המקום ונתנהג במקום הזה כבעלי הבית – הרי נסיר משם את החרפה הנוראה שאומות העולם ורוצחי ישראל מסתובבים שם ומבזים את המקום הקדוש ביותר באין פוצה פה ומצפצף.

אם כן חובתנו לתקן את הפגימה הגדולה שיש כעת במקום בית חיינו, דווקא ע"י קיום מצוות העלייה להר מתוך קדושה, טהרה ומורא מקדש (נראה שעל כך אמרו חז"ל (תלמוד ירושלמי קדושין פ"ד): 'גדול הוא קידוש ה' מחילול ה'', היינו שגם אם יש חשש של חילול ה' שמא ייכנסו יהודים להר שלא כהלכה- הרי גדול קידוש ה' שנגאל את מקום השכינה מידי הגויים ומהעלבון הגדול של מקום בית הבחירה. ועל אחת כמה וכמה כאשר הסברא נותנת שדווקא על ידי שנעלה להר כהלכה, נוכל למנוע את העלייה שיש כעת ע"י אנשים שנכנסים שלא כהלכה, כמבואר לקמן במענה לטענה החמישית).

 

לטענה השנייה שאיננו יודעים היכן המקומות המותרים והאסורים בכניסה:

הטענה כי היום איננו יודעים היכן המקומות המותרים והאסורים בכניסה להר, אינה נכונה. מזמן חורבן הבית עברה מסורת במשך הדורות על מקום המקדש ואבן השתייה. יש לכך עדויות רבות, נזכיר מתוכם את דברי תלמיד הרמב"ן שכתב:

סביב אבן השתיה בנו מלכי ישמעאל בנין מפואר מאד ועשו אותו בית תפילה, ובנו למעלה מן הבנין כפה נאה עד מאד, והבנין על בית קודשי הקודשים ועל ההיכל.

וידועים דברי הרדב"ז (על תוקפו של זיהוי זה ניתן ללמוד מדבריו של הגר"א שפירא זצ"ל בעניין זיהוי אחר של הרדב"ז בדבר יהדותם של יהודי אתיופיה (מנחת אברהם ח"א ט"ז) וז"ל: "אין בכח רבני דורנו לדחות פסק שפסק הרדב"ז שהיה גדול הדור, ובין תלמידיו המפורסמים היו האר"י הקדוש ורבי בצלאל אשכנזי, והיה מגדולי המשיבים בכל הדורות ומימיו אנו שותים. ובין שואליו נמנו רבותינו הב"י המבי"ט הרד"ל והרשד"ם ועוד גדולי הדורות") שכתב (בתשובה סי' תרצ"א):

אין ספק כי האבן הזאת אשר תחת הכיפה היא אבן השתיה אשר עליה היה הארון בבית קדש הקדשים לצד מערב.

וכן כתב הב"ח בשם הליקוטים (אורח חיים תקסא, ד):

מצאתי בליקוטים, כשאדם בא לירושלים ורואה את הקובה של בית המקדש שהיא עזרה, אז חייב להשתחוות כנגדה ולקרוע את בגדיו...

וכן כתב החיד"א בספרו ברכי יוסף (אורח חיים סימן תקסא):

מותר להתקרב אל פתחי בית המקדש וליכנס לעליות אשר סביב בית המקדש. הרדב"ז בתשובה סי' תרצ"א.

על זיהוי זה סמכו כל גדולי ישראל, החת"ם סופר (שו"ת חת"ס יו"ד ס' רל"ו), החפץ חיים (ליקוטי הלכות זבחים פרק איזה מקומן עמוד לד), והחזון אי"ש (אבן העזר ס' ב' ס"ק ז').

ועיין בספרו של הרב קורן 'חצרות בית ה'' אשר מביא מקורות רבים לכך שהאבן שתחת הכיפה היא אבן השתייה, וכן מוכיח זאת מהטופוגרפיה בהר, אשר כותב שלא ייתכן כלל שקודש הקדשים נמצא במקום אחר, משום שזה המקום הכי גבוה בהר של סלע טבעי, ובמשנה מפורש שקודש הקדשים היה במקום הכי גבוה.

על דברים אלו סמכו גם הגר"מ אליהו זצ"ל כפי שעולה ממכתביו המפורסמים על הקמת בית כנסת בהר וכפי ששמעתי מבנו הרה"ג שמואל אליהו שליט"א.

וכן הגר"ע יוסף זצ"ל כפי אשר עולה מדבריו בספר מעדני מלך:

אלה שנכנסים בעוונות הרבים, הם לא שואלים דת, לא שואלים חכמה, נכנסים אפילו למסגד עומר ששם ודאי היתה העזרה, ונכנסים בפנים בטומאת מת, טמא מת שנכנס לשם חייב כרת ... מה דת יש לה אם נכנסת במקום כרת בבית קדשי הקדשים? נכנסת במסגד עומר בפנים.

ועל מסורת זו סמכו בית ישראל ועלו להר הבית במשך הדורות כנתבאר לעיל.

מכיוון שאנו יודעים את מקום אבן השתיה, על כן בנקל אפשר לדעת את המקומות המותרים והאסורים בכניסה כמבואר במסכת מידות פרק ב', וברמב"ם הלכות בית הבחירה פרק ה'. לאחר שכבשנו את ההר במלחמת ששת הימים, נעשו מדידות של כל מתחם הר הבית בידי הרב גורן זצ"ל ובידי אחרים, והתבררו המקומות שמותר ללכת בהם ללא כל חשש.

יש שחששו להתיר עלייה להר הבית מכיוון שאיננו יודעים היכן מקום החֵיל, ונבוא לבאר דין זה.

מבואר ברמב"ם שאסור מדרבנן לטמא מת להיכנס לתוך שטח החיל (הל' בית הבחירה ז, טז). המשנה במידות (ב,ג) אומרת כי החיל היה עשר אמות. רוב הפוסקים פירשו את המשנה כפשוטה, שרוחב החיל היה עשר אמות בלבד. אך הרמב"ם כותב כי גובה החיל היה עשר אמות, ולא כותב לנו מה היה רוחבו. אם כן, מכיוון שאיננו יודעים מהו גודלו של החיל, אסורה לנו הכניסה להר הבית, מחשש שמא ניכנס למקום החיל. אך נראה כי אין כלל מקום לחשש זה, מכיוון דהוי ספק–ספק–ספק ספקא בדרבנן:

ספק שמא הלכה כראב"ד שכלל אין קדושה היום, וממילא אין איסור להיכנס למקום המקדש אף בטומאה; אם תימצי לומר שהלכה דיש קדושה – ספק שמא הלכה כרש"י וכרוב הפוסקים שרוחב החיל עשר אמות בלבד; אם תימצי לומר שהלכה כרמב"ם – שמא גם לרמב"ם החיל רק עשר אמות, שהרי לא כתב מהו גודלו; גם אם תימצי לומר ששטחו של החיל גדול – שמא הלכה כרדב"ז שפוסק מתוך דברי הרמב"ם שאין איסור היום כלל להיכנס לחיל אף בטומאת מת, שאיסור הכניסה לחיל אינו אלא בזמן שבית המקדש קיים, ומדבריו שהבאנו לעיל עולה כי כך גם נהגו ישראל "לעלות אל העליות" ולא נמנעו מחשש שמא נכנסים למקום החיל, וכן עולה מפסקו של החיד"א.

אם כן, ודאי שעל פי דין אין מקום לחשוש. עם כל זאת, למעשה העולים היום להר מתרחקים מאוד מהעזרה שלא להיכנס לחשש מקום החיל, כפי שביאר הרב קורן בספרו 'חצרות בית ה''.

הערה: יש שכתבו לאסור עלייה להר הבית, מחמת שאנו מחזיקים עצמינו כזבין, וצריכים לספור ז' נקיים ולטבול במים חיים ולהעריב. ומכיוון שאין הכל בקיאין בכך, יש לאסור. ראה בשו"ת מנחת יצחק (ח"ה סי' א', אות ד') ובשו"ת ציץ אליעזר (ח"י, סי' א', אות נ"ו).

אך מדברי פוסקים רבים עולה שאין לחשוש כלל לזיבה, מכיוון שזה מחלה והוי מילתא דלא שכיחא. כן משמע מכמה מקומות בש"ס, עיין נדה יג: 'ת"ר כהן שוטה וכו'' וברמב"ם הל' תרומות ז,ה. ועיין במשנה מסכת טהרות ז,ו ובדברי התיו"ט שם. ובמסכת חגיגה דף יט:, בתוס' ד"ה 'בגדי עם הארץ'. וראה בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ב, קונטרס אחרון, יו"ד סי' ז, אות ג') וכן בספר 'עיר הקודש והמקדש' (ח"ד, פ"ז, אות ב'. ובחלק ה' עמ' כ"א) וכן בספר 'עת לחננה' (עמודים 281-287). וכן כתב הרב ישראל יעקב פישר זצ"ל ראב"ד העדה החרדית בספרו 'שו"ת אבן ישראל' (חלק ט' סימן קס"ג) שמותר לעלות להר הבית בזמן הזה ואין לחשוש לזיבה. וכן מסתברא, שהרי בכל הדורות עלו להר הבית כפי שהבאנו, ומשמע שלא חששו לזה כלל.

 

לטענה השלישית שהעיסוק בעלייה להר מסיט את הדעת מן המשמעות העיקרית של השאיפה לבניית המקדש:

מובן שגם העולים להר הבית סוברים כי מדרגת בית המקדש שייכת דווקא לכלל ישראל ולא לאדם פרטי כפי שלמדנו מהרצי"ה, אך אם רוצים אנו לרומם את עם ישראל למעלה עליונה זו אנו צריכים לקרב אותם בפועל אל מקום הקדושה (כך כותב בתשובה הרב איל יעקובוביץ שליט"א ראש ישיבת ההסדר צפת: הרב צבי יהודה התנגד בעיקר לקפיצת מדרגות כוחנית. הוא דיבר אחרי מלחמת ששת הימים כנגד הסבורים שגם את בית המקדש נבנה בעזרת טנקים ומערבלי בטון. כיום העלייה להר היא פרי תשוקה של צימאון כללי לקרבת א–לוהים. ככלל, הארת תורה שבעל פה מתחדשת תמיד ויש צורך בהקשבה למציאות במבט של תורה. כך גם עשו הרב קוק והרצי"ה בסוגיות שונות שעלו על שולחנם. הצורך כיום לעלות בהר ולדחוף בפועל את הנושא הזה נעשה חריף הן במישור הרוחני והן במישור המדיני).

ודאי שעיקר העבודה ביום–יום היא למלא את הארץ דעה את ה', אך פעולה מעשית של עלייה להר הבית אינה מרחיקה אותנו מדרישת המקדש אלא דווקא מעצימה את הרצון וההשתוקקות לה', לתורתו ולמקדשו מאוד מאוד (מתוך העיון בכתובים, ייתכן לומר כי הטעם שהשיב אותנו הקב"ה במלחמת ששת הימים לחצרות בית ה' אע"פ שעדיין איננו מסוגלים לבנות בית מקדש, הוא בכדי שנקבע שם את עיקר מקום תפילתנו, ודווקא מכוח התפילה במקום זה יתעוררו בית ישראל לשוב אל ה' וניגאל גאולה שלמה.

כך כתוב בספר זכריה פרק ח': כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת, קִנֵּאתִי לְצִיּוֹן קִנְאָה גְדוֹלָה, וְחֵמָה גְדוֹלָה קִנֵּאתִי לָהּ. כֹּה אָמַר ה' שַׁבְתִּי אֶל צִיּוֹן, וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם; וְנִקְרְאָה יְרוּשָׁלִַם עִיר הָאֱמֶת, וְהַר ה' צְבָאוֹת הַר הַקֹּדֶשׁ".

כך מבאר זאת בעל מצודת דוד: הנה כבר השבתי בני הגולה אל ציון וגם אני אשכון בתוך ירושלים, וזהו כאשר ישמעו בקול ה', כי עצם הגאולה ההיא היתה למען יהיו במקום המקודש, מקום מוכן ביותר לעבוד את ה' ולהתפלל לפניו על גאולה כללית ושלמה גאולת עולם להיות בימיהם, ואם היו עושים כן אז היתה באמת גאולה שלימה.

מדברים אלו עולה כי הכוח לפעול גאולה ותשובה על עם ישראל, זה דווקא על ידי תפילה במקום המקודש ביותר, ששם קרוב ה' לקבל את תפילתנו).

התורה מדריכה אותנו כי כל הארה רוחנית צריכה לבוא לידי ביטוי באופן מעשי. אין חג או מצווה שאין להם ביטוי מעשי. לכל שבת וחג יש הלכות מפורטות של הדלקת נרות, קידוש ואפילו הלכות הנוגעות לעונג שבת וכו', בפסח צריך מצות ויין ולא מספיק לשורר בלילה על יציאת מצרים, בסוכות צריך דווקא ארבעה מינים וסוכה בחנוכה חייבים להדליק נרות ובפורים יש לקרוא מגילה אע"פ שאנו מכירים היטב את הסיפור וכן משלוח מנות ומתנות לאביונים, וכן בכל המצוות. דרכה של תורה תמיד לתת ביטוי מעשי לכוח הרוחני שאליו שואפים ושאותו רוצים להמשיך. איננו מחכים שנהיה במדרגה מסוימת בכדי לקיים מצוות. כל נער בר מצווה מחויב להניח שם ה' הנכתב בקדושה על זרועו ועל ראשו גם אם הוא מאוד רחוק ממקום עליון זה.

הוא הדין בעניין הר הבית והמקדש. אם חפצים אנו לרומם את עם ישראל למקום המקדש, אנו צריכים מלבד העיסוק היומיומי של קרוב לבבות, גם מצווה מעשית שממשיכה את האור של הקדושה והמקדש, ועל זה אמרה תורה "לשכנו תדרשו ובאת שמה". מכוח קדושת המקום יתעוררו ישראל לשוב אל אביהם שבשמים ולתורתו (דברי הכלי יקר בפרשת לך לך (בראשית י"ג, י"ז): מקום מקדש של מטה מכוון כנגד בית המקדש של מעלה, ושם פעל ה' מכון לשבתו ית', ושם חביון עוזו יתברך, וכל המסתכל במקום הקדוש ההוא, מיד מתלבש בו רוח טהרה וקדושה – ובראייה לחוד סגי לאדם לקנות השלמות ההוא; ולא בכל מקום בארץ האדם זוכה לשלמות זו, כי אם במקום הנקרא "ה' יראה" והוא הר המוריה).

דבר זה, שהדרך לקרב את עם ישראל לקב"ה נעשה דווקא ע"י חיבור למקום השכינה, אפשר ללמוד מאלקנה אבי שמואל הנביא שזכה והשיב לב ישראל לאביהם שבשמים על ידי שהשיב אותם בפועל למקום הקודש. וזה לשון תנא דבי אליהו רבא פ"ח:

אלקנה היה עולה לשילה ארבע פעמים בשנה. שלוש מן התורה ואחת שקיבל עליו בנדבה. והיה מעלה עמו אשתו ובניו ובנותיו ואחיו ואחיותיו כל קרוביו. וכשעולים בדרך, היו באים ולנים ברחובה של עיר והיו מתקבצים האנשים לבד והנשים לבד, שכן איש מדבר עם האיש, האישה עם האישה, גדול עם גדול, קטן עם קטן. והייתה המדינה מרגשת והיו שואלים אותם: להיכן תלכו?

ואומרים: לבית האלוקים שבשילה שמשם תצא תורה ומשם מצוות ומעשים טובים. ואתם, למה לא תבואו עמנו? נלך יחד! מיד עיניהם משירות דמעות ואומרים להם: נעלה עמכם!

עלו עמו חמישה בתים, לשנה האחרת – עשרה בתים, ולשנה האחרת הרגישו כולם לעלות. ובדרך שהיה עולה שנה זו אינו עולה לשנה האחרת אלא בדרך אחרת, עד שהיו כל ישראל עולים. הקב"ה שהוא בוחן ליבות וכליות, אמר לו לאלקנה: אלקנה, אתה הכרעת את ישראל לכף זכות וחינכת אותם במצוות, וזכו רבים על ידך, חייך אני אוציא ממך בן שיכריע את ישראל לכף זכות ויחנך אותם למצוות, ויזכו רבים על ידו. הא למדת, בשכר מעשה אלקנה – שמואל.

אלקנה לא הסתפק בללמד את ישראל תורה במקומות מושבותיהם, אלא פעל דווקא על ידי שהביאם למקום השכינה. גם אנו מצווים ללמד את עם ישראל תורה ומצוות מתוך חיבור ועלייה בפועל בקדושה ובטהרה כהלכה להר הבית מקום השכינה, ומתוך כך "יזלגו עיני ישראל דמעות" וישובו לאביהם שבשמים (בני קהילה או ישיבה וכד' שהרב שלהם מכין אותם ולומדים את כל ההלכות לקראת העלייה להר הבית, הלכות הטבילה, הגבולות, הלכות מורא מקדש ומעלת התפילה במקום קדוש זה, ולאחר מכן כולם טובלים ועולים יחד להתפלל בקדושה ובטהרה במקום אשר בחר ה' – ודאי כל הקהילה מתרוממת ומתקדשת, מתחזקת ומתקרבת לאבינו שבשמים ומתקרבים כל ישראל לבניין בית המקדש).

אלו הם דברי הכוזרי בסוף המאמר החמישי:

גם מי שמעורר בלב בני אדם אהבה למקום הקדוש הזה, ראוי לשכר בלא ספק, והוא מקרב עת בוא תקוותנו. כמו שנאמר "אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד, כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו" (תהילים קב) – זאת אומרת, ירושלים לא תיבנה כי אם כאשר ישתוקקו אליה בני ישראל תכלית תשוקה, עד אשר יחוננו את אבניה ואת עפרה.

גם מדברי הכוזרי אנו למדים כי לא די בהשתוקקות רוחנית, אלא צריך לחונן את העפר והאבנים של הר בית ה' בפועל ממש.

לטענה הרביעית כי גם כעת אנו מקיימים בהר את מצוות הכיבוש מכוח שלטון ישראל, ובכל אופן כיבוש אינו נעשה ע"י יחידים:

ראשית כול, יש כאן שתי טענות, ונברר אחת לאחת. הטענה כי במצב הנוכחי בהר הבית אנו מקיימים את מצוות "לא תחנם" ואת מצוות "והורשתם את הארץ" אינה פשוטה כלל. כי אמנם צה"ל כבש את מקום קודשנו בס"ד בשנת התשכ"ז, אך לצערנו הרב מיד לאחר מכן העבירה ממשלת ישראל את המפתחות של ההר ואת הפיקוח על המקום וניהולו, לידי המשטר הירדני והווקף.

גם היום, המציאות שיהודים לא יכולים לעלות להר הבית אלא לזמן מצומצם מאוד, וגם כאשר עולים אינם יכולים להתפלל, להזיז את השפתיים ולהתנועע כדרך המתפלל, נובעת מדרישה של אויבי ישראל הנמצאים במקום, ושלטון ישראל לא מעז לשנות מציאות חמורה זו. במציאות הזו קשה מאוד לומר שהר הבית בידינו ובשליטתנו.

חילול השם הנורא, שאויבינו עושים במקום הקדוש הזה כרצונם, מבזים כל שריד מבית קודשנו ומצהירים שמקום זה שלהם ושלנו אין שייכות בו – חייב להיפסק, וזה ייתכן רק על ידי עלייתנו להר ומחאתנו בפועל.

ואף לטוענים שהמקום אכן בשליטתנו, פשוט שאם לא נדרוש את המקום ונעלה אליו בפועל הוא עלול להימסר בידי אויבינו לחלוטין, וניסיון כזה כבר נעשה בעבר ע"י ממשלת ישראל.

כך כותב הרב גורן זצ"ל (בספרו הר הבית עמוד 15):

כעת, כאשר הריבונות היהודית על הר הבית נמצאת בסכנה, הר המוריה עלול להפוך לנושא של משא ומתן בינינו לבין הערבים, ולצערנו מצויים פוליטיקאים המוכנים לשאת ולתת על הריבונות שלנו על הר הבית, והם מסתמכים על האיסור כביכול של הרבנות לעלות אל הר הבית. איסור זה עלול לשמש תואנה להסגיר את קודש הקודשים של האומה לידי המוסלמים. לכן החלטתי לפרסם כעת את הספר, ממנו ייווכחו כי קיימים אזורים נרחבים בהר הבית המותרים בכניסה לכל יהודי לפי כל הדעות, לאחר שיטבול במקווה טהרה...

מתוך כתבה ב-א' אייר תשע"ד (1.5.14): הר הבית הוצע לפלסטינים בשנת 2000, אבל לא יצא מזה הסכם – כך סיפר אמש (יום ד'), נשיא ארה"ב לשעבר ביל קלינטון, בנאום שנשא באוניברסיטת ג'ורג'טאון בוושינגטון ובו סיפר על שיחות השלום בתיווכו בין רה"מ לשעבר אהוד ברק לבין יאסר ערפאת בפסגת קמפ דיוויד.

וראה לקמן (עמוד 48) דברי הרב דוד חי הכהן שליט"א.

באשר לטענה כי כיבוש אינו נעשה ע"י יחידים: מצוות יישוב הארץ והורשתה מידי הגויים אינה רק מצווה כללית על הממשלה, אלא גם על כל יחיד ויחיד, כדברי הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות להרמב"ם (שכחת העשין ד'): אם כן היא מצות עשה לדורות מתחייב כל יחיד ממנו*.

* דברים מתוך תשובה של הרב שלמה אבינר שליט"א לשאלה מדוע אין הרמב"ם מונה את מצוות כיבוש הארץ בין המצוות:

להלכה ברור שמצוות כיבוש קיימת, שהרי ביחס לאותו הדין שהאיש כופה את אשתו והאשה כופה את בעלה לעלות לארץ שנפסק בשולחן ערוך (אה"ע ע"ה), מביא הפתחי תשובה שכל הפוסקים ראשונים ואחרונים הסכימו עם הרמב"ן ביחס למצוות יישוב הארץ (ס"ק ו). ולא עוד אלא שכך נהגו בכל הדורות, גם במלחמת השחרור, וגם במלחמות ישראל הקדומות. וגם לפני קום המדינה יחידים נהגו להסתכן על מצוות יישוב הארץ, ואין להסביר זאת אלא כסניף של דין כיבוש, ולא מדין מצוה פרטית המוטלת על האדם, שעליה אין לו להסתכן, מלבד עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים.

כתב הרשב"ש שבעת סכנה לא חייבו חכמים לעלות לארץ, "וכל אחד בעצמו ישער אם רוצה לסכן עצמו, יעלה, ואם לא יחדל" (שו"ת הרשב"ש ג). וכן כתב רבי יהודה הלוי שהסכנה של עלייה לארץ אינה יתרה מהסכנה שלוקחים על עצמם סוחרים בים וביבשה, "ואילו היה מסוכן יותר מזה מצד כוספו לפי תשוקתו ותקוות הכפרה, היה הדין עמו בהכנסתו בסכנות" (כוזרי ה, כג). וכן כתב הרמב"ם שעל אף שמותר לצאת מן הארץ אם חזק בה הרעב, מכל מקום "אינה מידת חסידות" (הלכות מלכים ה, ט). הרי שמותר ליחיד למסור את הנפש על מצוות יישוב הארץ ומידת חסידות היא.

ויש להסביר זאת על פי מחלוקת הרשב"ץ והריב"ש. בתשובתו אם מותר להפליג בספינה ביום חול כדי לעלות לארץ, מתוך ידיעה שיוכרחו לחלל שבת משום פיקוח נפש, לומד הרשב"ץ מהדין שאמירה לנכרי מותרת כדי לקנות בית או שדה בארץ ישראל, קל וחומר לעלות לארץ, שהיא מצוה יותר גדולה מאשר לקנות בית או שדה עבור מי שכבר גר בה, שהרי ממילא כבר נמצא בארץ (ש"ת תשב"ץ כ"א). הריב"ש חולק עליו וסובר שאין העלייה מצוה אלא הישיבה, והעולה נקרא עוסק במצוה, וזו מצוה לשעתה ולעצמו בלבד, אבל "יישוב ארץ ישראל אינה מצוה לשעתה אלא מצוה המתקיימת לעולם היא, ומצוה ותועלת לכל ישראל שלא תשתקע ארץ קדושה ביד טמאים" (שו"ת ריב"ש ק"א וכן שפז). וכן כתב הריטב"א, והמקור להגדרה זו הוא הרמב"ן (שבת קל). הרי שיש חילוק בין מצוה פרטית לבין מצוה כללית המופעלת על ידי היחיד אשר השלכתה לכלל כולו, ועבורה יש מקום למסירות נפש. גם הירושלמי למד דין אמירה לנכרי לקניית בית או שדה בארץ ישראל ממה "שלא נכבשה יריחו אלא בשבת" (ירושלמי מועד קטן ב, ד), כלומר מדין כיבוש. כל היחידים שמסרו את נפשם במשך הדורות על יישוב הארץ, לא עשו דווקא בשביל מצוותם הפרטית, שאז לא היה להם להסתכן, אלא בשביל האומה כולה, שתהיה נוכחות יהודית בארץ, שתכין את העתיד, כלומר מדין כיבוש, הרי שבכל הדורות נהגו כדעה שיש מצוות כיבוש.

וכן כתב הרב אליעזר מלמד שליט"א בספרו פניני הלכה בדין מצוות ישוב הארץ:

מדרגות מדרגות ישנן בשותפות של כל יחיד ויחיד במצוות יישוב הארץ הכללית. כל יהודי שגר בארץ ישראל הוא שותף במצוות יישוב הארץ, שעל ידי ישיבתו, אחיזתו של עם ישראל בארצו מתחזקת. ומי שהולך לגור במקומות שוממים יחסית, כנגב וכערבה, יש לו חלק גדול יותר במצוות יישוב הארץ, שעל ידי ישיבתו הארץ מתיישבת ואינה נעזבת לשממה.

ומי שמתיישב ביהודה ושומרון, מקיים בישיבתו מצווה גדולה יותר, מפני שבישיבתו יש תרומה כפולה: ראשית, למען הגברת שלטון ישראל במקומות שהערבים רוצים לגזול מאתנו. שנית, למען הפרחת השממה. וככל שמדובר ביישוב הנמצא במקום שומם יותר מיהודים, וששונאינו מתאמצים יותר לכבשו, כך המצווה של הגרים בו גדולה יותר.

כך קמה לתחייה ההתיישבות בארץ מתוך הגולה, ע"י עוד יהודים ועוד יהודים שעלו ב'פרטיות' לארץ במסירות נפש והביאו לתקומת ישראל. כך מתיישבים אנשים ומשפחות ביש"ע, ומתוך כך מביאים את החלת הריבונות של עם ישראל במקום, וכך אנו שבים להר הבית, מתוך הבנה שכאשר תגבר עוד ועוד העלייה של יחידים, יבואו כל עם ישראל לשוב אל מקום השראת השכינה.

ישנה טענה כי אמנם לגבי ארץ ישראל צריך מאמץ והתעוררות מלמטה, אך ביחס לבית המקדש והר הבית אנו כ'נטורי קרתא', מצפים וממתינים להארת הישועה וירידת בית המקדש מן השמים (כמובא בתוספות שבועות טו: וברש"י סוכה מא. ועוד).

מדברינו עד כה עולה שוודאי שגם ביחס להר הבית ישנן מצוות מפורשות שדורשות מאתנו התעוררות ומאמץ, וכדברי הרמב"ן ומדרש שמואל המובאים לקמן, שסיבת המגפה שבאה על ישראל בסוף ימי דוד היא שלא נתעוררו לבקש את בניין הבית ולקיים את מצוות "לשכנו תדרשו" בפועל ממש. אם כן, ודאי שגם ביחס למקום המקדש אנו נדרשים להתעוררות ולמאמץ מצדנו. על כן חלילה לנו להימנע מלקיים את מצוות התורה המוטלות עלינו ולדחותן מפני דברי השקפה והגדה שכנראה לא מובנים באופן הנכון (אמנם יש מקורות שלפיהם ביהמ"ק ירד בנוי באש מן השמים, אך אל לנו להתעלם מכך שהרמב"ם והסמ"ג וספר החינוך פסקו כי מצווה עלינו לבנות בית לה' וכן יש מקורות רבים לכך שבית המקדש ייבנה על ידינו. ורבים יישבו בין הדברים והראו שאינם סותרים ואכמ"ל.  מלבד זאת, גם למ"ד שביהמ"ק ירד מן השמים כפשוטו, אין זה סותר את קיום המצוות בעלייה להר הבית, את הסרת חילול השם הגדול שיש כעת בהר, ואת קביעת מקום קדוש זה לתפילה על גאולתנו וביאת משיח צדקנו).

כך כותב האור החיים הקדוש (ויקרא כה,כה):

והגאולה תהיה בהעיר לבות בני אדם ויאמר להם: הטוב לכם כי תשבו חוץ, גולים מעל שולחן אביכם, ומה יערב לכם החיים בעולם, זולת החברה העליונה אשר הייתם סמוכים סביב לשלחן אביכם, הוא אלהי עולם ברוך הוא לעד? וימאיס בעיניו תאוות הנדמים ויעירם בחשק הרוחני, גם נרגש לבעל נפש כל חי עד אשר יטיבו מעשיהם; ובזה יגאל ה' ממכרו. ועל זה עתידין ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל, ומהם יבקש ה' עלבון הבית העלוב (עיין בדבריו וראה כי האור החיים הקדוש עוסק בגאולת מקום המקדש מידי הגוים. ומבאר שהגאולה תהיה כאשר אנו נתעורר בחשק רוחני להסתופף בחצרות בית ה' ונטיב מעשינו. היינו, ע"י שנשוב למקום השכינה ולא נישאר בחווץ אלא נתעורר אנו ונעורר את עם ישראל לבקש את קרבת ה' ולהיטיב מעשנו ונבוא אל הר הבית להיות סמוכים סביב שולחנו של מלכו של עולם - ע"י כך יגאל ה' את מקום קודשו מידי הגוים. ועל ההתרשלות מכך עתידין גדולי ישראל ליתן את הדין).

 

לטענה החמישית שאם תהיה הוראה שמותר לעלות להר הבית יבואו המונים להיכנס למקומות האסורים:

נראה כי הטענה המרכזית שבסיבתה פוסקים היום רבים מן הרבנים לא לעלות, היא מפני החשש שגם אם יעלו יהודים כהלכה, מתוך כך יבואו המוני בית ישראל לעלות למקומות האסורים (עיין יביע אומר ח"ה יו"ד כו). אך כפי שנתבאר לעיל, לצערנו המצב היום הוא שמקום המקדש מחולל וכל הרוצה להיכנס (מלבד מי שניכר שהוא בן של מלכו של עולם) יכול לעשות זאת ואין מונע בידו. מקום המקדש מבוזה ומחולל על ידי אויבי ישראל, ועל ידי תיירים יהודים וגויים אשר נכנסים למקום המקדש ממש וכבוד ה' נרמס.

לעומת זאת, כאשר נעלה להר בית ה' בקדושה ובטהרה והרבנות תיקח על עצמה את הפיקוח על המקום ונתנהג במקום זה כבעלי הבית – ידעו כל ישראל על ידי הוראה ברורה לציבור שאסור להיכנס ללא טבילה להר הבית, וגם אחר טבילה עדיין אסור כלל להיכנס למקום המקדש ממש, נגדר אותו ונסמן אותו באופן שלא ייכנס שם איש.

אם כן, בידינו להשיג את אותה מטרה שמשיגה כביכול ההימנעות מהעלייה – שהרי דווקא על ידי העלייה למקום כדין וכהלכה נוכל לפעול שלא ייכנסו יהודים למקומות האסורים, ולהפסיק את חילול הקודש הנעשה במקום.

הרב אליעזר מלמד שליט"א:

צריך לדעת שיש לנו בתורה מצוות עשה ומצוות לא תעשה. יש שחרדים לשמירה מפני איסורים, ואינם חוששים להתבטל מקיום מצוות עשה. לכן לדעתם, כל זמן שיש חשש רחוק שמא יהיה יהודי שיעלה להר הבית שלא כהלכה, אסור לכל יראי השמים לעלות. ואף שאומרים להם שממילא יהודים חילונים נכנסים למקום המקדש בטומאה, ודווקא על ידי שהם רואים את יראי השמים נזהרים מכך, חלקם מצטרפים ונזהרים אף הם – עדיין לבם מלא חששות וחרדות. והבעיה העיקרית היא שאין הם חוששים לביטול מצוות עשה של יישוב הארץ, שעיקרה שתהיה הארץ בידינו ולא ביד אומה אחרת. ובמקום המקדש הכול תלוי, שממנו מתפשטת הקדושה והריבונות לכל רחבי ארץ ישראל. וכפי שביקרו חכמים את דוד המלך, שכבש את סוריה לפני שכבש את הר הבית, ועל כן כיבושו נחשב כיבוש יחיד, וסוריה לא התקדשה בקדושת מצוות התלויות בארץ.

על עמדה מסוג זה אמרו חכמים: "ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו" (גיטין נו, א). מפני שהוא הרבה לחשוש מאיסורים, ומיעט לחשוש מביטול קיומו של בית המקדש.

ועתה שרואים איך ההימנעות מעלייה פוגעת קשות בריבונות ישראל על הר הבית, כל מי שמצוות התורה יקרה בעיניו צריך להילחם בעד עליית יהודים להר הבית.

ועיין בשו"ת עשה לך רב ח"א סימן טו וח"ו סימן פב וראה בספר 'עת לחננה' עמוד 298–297.

 

על כן, דווקא על מנת למנוע פרצות בישראל עלינו לעלות להר כהלכה ולקחת את הבעלות והפיקוח על המקום, ועל ידי כך למנוע חילול הקודש שיש כעת בהר*.

* יש מצווה מן התורה לשמור את מקום המקדש שלא ייכנסו אליו בטומאה, כפי שנאמר במדבר פרק יח': "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבֵית אָבִיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹן הַמִּקְדָּשׁ... וְגַם אֶת אַחֶיךָ מַטֵּה לֵוִי... וְשָׁמְרוּ מִשְׁמַרְתְּךָ וּמִשְׁמֶרֶת כָּל הָאֹהֶל אַךְ אֶל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִקְרָבוּ וְלֹא יָמֻתוּ גַם הֵם גַּם אַתֶּם".

וביאר רש"י: למשה אמר שיאמר לאהרן להזהירו על תקנת ישראל שלא ייכנסו למקדש.

יש מחלוקת בפוסקים האם מצווה זו קיימת גם בעת החורבן. בכל אופן נראה פשוט מסברא שכאשר עם ישראל שב להר הבית, חובה עלינו לחדש את השמירה, על מנת שלא ייכשלו ישראל בכניסה למקומות האסורים. אין התורה מצווה אותנו להתרחק ממקום המקדש מפני פחד להיכשל באיסורים, אלא מצווה אותנו לתקן דרך נכונה של שמירה, הזהרה והדרכה בכדי שלא ייכשלו, ולבוא להר ה' בשמחה, כדברי דוד המלך: "שמחתי באומרים לי בית ה' נלך".

 

לטענה השישית כי עלינו להימנע מכניסה להר מכיוון שהעלייה מתסיסה את העולם הערבי נגדנו ומסכנת את חייהם של יהודים רבים:

ברור שהעלייה להר הבית אינה הסיבה לכך שאויבי ישראל רוצחים בנו, אלא זהו תירוץ בעלמא. אויבינו מכריזים יום יום כי רצונם להשמיד את מדינת ישראל ואת העם היהודי, ואין הדבר תלוי בהר הבית. הערבים בתפלתם מפנים את גבם למקום קודשנו ואין הוא חשוב להם באמת. הסיבה שבמאה השנים האחרונות הם מתרעמים וזועקים על המקום הזה, היא, שהם מבינים את מה שאנו קצת מתקשים להבין, שהכול תלוי אך ורק במקום הזה.

ייתכן מאוד כי כל רצונם להילחם בנו נובע רק מחמת שאנו עוזבים בידם את מקום בית חיינו. אין ספק כי כאשר אויבינו רואים שאנו מוותרים על המקום היקר לנו מכול, זה מחזק את עמידתם ומלחמתם בנו בכל מקום בארץ, ורק כאשר הם יראו שאנו עומדים בתוקף ועוז ונלחמים על הר הבית מקום בית חיינו – הם ייחלשו ויראו כי אין הם יכולים להילחם בנו.

בנוסף לכך, עצם הטענה כי הסכנה היא בכך שנעלה להר, הרי שממקורות ביטחוניים מוסמכים עולה דווקא ההפך. כך כותב בתשובה הרב דוד חי הכהן שליט"א (הרב אינו מעודד עליה להר הבית וכן לא מוחה), ראש ישיבת נתיבות ישראל בבת ים:

האיסור הברור והחותך של הרבנים על כניסת יהודים להר הבית מביא לסכנת מסירת המקום לידי שונאינו, שכידוע הם שופכי דמים, ואם המקום יימסר לערבים, וישראל ייעדרו מן המקום יש בזה סכנת נפשות ברורה לכל יושבי ירושלים. וכבר היום אנו עדים לכל הרציחות האכזריות שנעשות ע''י אויבינו בשם הדאגה להר הבית. וכבר מקודם ניסו הגויים לנשלנו אפילו מן הכותל המערבי ובזמנו לא התירו אפילו לשים ספסל לזקנים לנוח עליו ביום הכיפורים ליד הכותל המערבי, וכבר ראינו שכל מסירה של חלק מארצנו ביד הגויים תביא לשפיכות דמים נוראה בכל הארץ.

ושמעתי באוזניי מפי גורמי ביטחון מוסמכים שאמרו לי, אתם הרבנים האוסרים את העלייה להר הבית מסכנים את יהודי ירושלים ועל אחריותכם יהיו כל המעשים הרעים שייעשו ע''י שונאינו, ואם לדברינו תשמעו (כך אמרו לי) עליכם לכל הפחות מסיבות ביטחון לא לאסור את העלייה ליהודים כדי לא לתת חרב ביד שונאינו. עכ"ל.

אנו רואים כי דווקא בכך שאנו נוטשים את מקום מקדשנו ומאפשרים לאויבינו לעשות בו כרצונם, בכך אנו מסכנים את חיינו שאנו נותנים להם בעלות בתוככי ירושלים. וכפי שפוסק השו"ע בהלכות שבת שכט,ו:

"עכו"ם שצרו על עיירות ישראל, אם באו על עסקי ממון אין מחללין עליהם את השבת; באו על עסקי נפשות, ואפי' סתם, יוצאים עליהם בכלי זין ומחללין עליהם את השבת; ובעיר הסמוכה לסְפר, אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש מחללין עליהם את השבת. הגה: ואפילו לא באו עדיין אלא רוצים לבוא, שעל כפר הסמוך לספר מחללים את השבת ללא דיחוי". על אחת כמה וכמה שצריכים אנו להילחם על הר הבית השוכן בקרבנו – שיהיה בידינו.

כמו כן, מדברי רבותינו עולה כי התרשלותנו מתביעת מקום המקדש היא היא הגורמת סכנה עצומה לעם ישראל.

ידועים דברי הרמב"ן על סיבת חרון האף שיצא על ישראל בסוף ימי דוד, ואלו דבריו:

ואני אומר בדרך סברא, שהיה עונש על ישראל בהתאחר בנין בית הבחירה, שהיה הארון הולך מאֹהל אל אהל כגר בארץ ואין השבטים מתעוררים לאמר נדרוש את ה' ונבנה הבית לשמו, כעניין שנאמר (דברים יב ה) לשכנו תדרשו ובאת שמה, עד שנתעורר דוד לדבר מימים רבים ולזמן ארוך, שנאמר (ש"ב ז א ב) ויהי כי ישב המלך בביתו וה' הניח לו מסביב מכל אויביו ויאמר המלך אל נתן הנביא אנכי יושב בבית ארזים וארון האלהים יושב בתוך היריעה. והנה דוד מנעו השם יתברך מפני שאמר (דה"י א כב ח) כי דמים רבים שפכת ארצה לפני, ונתאחר עוד הבניין עד מלוך שלמה.

ואִלו היו ישראל חפצים בדבר ונתעוררו בו מתחלה היה נעשה בימי אחד מהשופטים או בימי שאול, או גם בימי דוד, כי אם שבטי ישראל היו מתעוררים בדבר לא היה הוא הבונה אבל ישראל הם היו הבונים. אבל כאשר העם לא השגיחו, ודוד הוא המשגיח והמתעורר והוא אשר הכין הכל היה הוא הבונה, והוא איש משפט ומחזיק במדת הדין ולא הוכשר בבית הרחמים, ועל כן נתאחר הבנין כל ימי דוד בפשיעת ישראל, ועל כן היה הקצף עליהם (במדבר טז כא).

וכן הוא במדרש שמואל (בובר) פרשה לא:

"ויבא גד אל דוד [ביום ההוא] ויאמר לו עלה הקם [לה'] מזבח" וגו', למה דוד דומה באותה שעה, לאחד שהיה מכה את בנו, ולא היה יודע בשל מה הוא מכהו, באחרונה אמר לו דע על נקמת פלוני הכיתיך, כך כל אותן האוכלוסין שנפלו לא נפלו אלא על ידי שלא תבעו בבנין בית המקדש. והרי דברים קל וחומר, ומה אלו [שלא] ראו בבנין בית המקדש כך, אנו על אחת כמה וכמה, לפיכך התקינו הנביאים הראשונים שיה' ישראל מתפללין שלשה פעמים בכל יום, ואומרים השב שכינתך לציון וסדר עבודתך לירושלם עירך.

וכן כתב מרן הרב אליהו זצוק"ל ב"קריאה לרבני ישראל" בשנת תש"ס:

"רבנים נכבדים. הר הבית ששוחרר בישועת ה' במלחמת ששת הימים עומד עדיין בשיממונו כאילו שדבר לא קרה. ידועים דברי הרמב"ן בפירושו לתורה, שהקצף שהיה על ישראל בימי דוד המלך, משום שהעם לא התעורר לבניין בית המקדש. מי יודע אם הצרות המתרגשות ובאות על עם ישראל בדורנו לא נובעות מזה שאנו אדישים לנושא הר הבית. לכן מן הראוי שרבני ישראל יתאגדו אגודה אחת לעורר הציבור לפעילות בנושא הר הבית והכנת הלבבות לבנין בית המקדש. כולנו מתפללים ונושאים עינינו שייבנה עוד בזמננו אנו. ובזכות התעוררות זו תבוא סייעתא דשמיא להחשת גאולתנו ופדות נפשנו בקרוב בימינו".

מלבד זאת, גם לו באמת הייתה סכנה בדבר העלייה להר, הרי שלעולם לא מצאנו שאנו צריכים להתבטל ממצוות התורה – ובפרט כשאנו עוסקים גם במצוות כיבוש – מפני הסכנה. אדרבה, בוודאי כל כיבוש יש בו בהכרח סכנה ואעפ"כ אנו מצווים בו38.

והבאנו לעיל את עדות הרמב"ם שעלה להר הבית, וראה להדגיש שנסתכן בדבר כדבריו שם: "יצאנו מעכו לעלות לירושלים תחת סכנה..." ואעפ"כ לא מנע עצמו לעלות להר ולתור בארץ הקודש.

על כך אומר ה' ליהושע (פרק א'): "הֲלוֹא צִוִּיתִיךָ חֲזַק וֶאֱמָץ אַל תַּעֲרֹץ וְאַל תֵּחָת כִּי עִמְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ". וכן נאמר (בדברי הימים א פרק כח): "וַיֹּאמֶר דָּוִיד לִשְׁלֹמֹה בְנוֹ חֲזַק וֶאֱמַץ וַעֲשֵׂה אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת כִּי ה' אֱלֹהִים אֱלֹהַי עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ עַד לִכְלוֹת כָּל מְלֶאכֶת עֲבוֹדַת בֵּית ה'": ללמדנו, כי בכדי לזכות להתקרב אל הקודש יש צורך בהתחזקות גדולה, לאומץ וגבורה.

לטענה השביעית שמכיוון שהרבנות הראשית אוסרת לעלות וכן גדולי הדור, חובה עלינו להישמע לדבריהם ולקבל פסיקתם:

כידוע, מאז שנחתם התלמוד אין יכולת בידי החכמים לחדש גזרות ואיסורים. מצוות "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" אינה אלא בבית הדין הגדול היושב בירושלים, כמבואר בפוסקים*. ואף לדעה כי לחכמים שבכל דור יש סמכות כזו (ספר החינוך מצוה תצו: ונוהגת מצוה זו לענין זקן ממרא בזמן הבית, ולענין החיוב עלינו לשמוע לדברי חכמינו הקדמונים ואל גדולינו בחכמת התורה ושופטינו שבדורנו נוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות), זה אינו אלא כאשר יושבים יחד חכמי הדור ומכריעים בהלכה. לצערנו, היום אין מושג של רוב ומיעוט מכיוון שלא יושבים יחד ונושאים ונותנים זה עם זה, וממילא אין סמכות הלכתית אשר דבריה מחייבים את כולם.

* מנחת חינוך מצוה תצו: והנה מלשון הרמב"ם שהתחיל וז"ל: ב"ד הגדול שבירושלים וכו' כל שאינו עושה וכו' אחד דברים שלמדו מפי השמועה וכו' ועיין בכל הפרק, נראה דוקא בב"ד הגדול שבירושלים עוברים בעשה ובלא תעשה, וגם דבר זה דזקן ממרא הוא דוקא בב"ד כאשר יבואר בסמוך בס"ד, וע"ז קאי הלאו דלא תסור. אבל לאחר שבטל ב"ד הגדול מלשכת הגזית וב"ד בכל דור אם עוברים על דבריהם אפשר אינו עובר בעשה ול"ת, וכ"ה ל' הכתוב וקמת ועלית וכו' היינו לב"ד הגדול ועשית על פי הדבר וכו' מן המקום ההוא לא תסור וכו' דמיירי הכל בב"ד הגדול, אבל בחכמי כל דור ודור מנין לנו.

אך הרהמ"ח כ' כאן ובכלל המצוות ג"כ לשמוע ולעשות בכ"ז כמצות השופט החכם הגדול וכו', ועובר ע"ז ואינו שומע לעצת הגדולים שבדורו וכו' ומנין לו זה, ושאני ב"ד הגדול אשר כבוד השם יתברך חופף עליהם כל היום ועליהם הבטיחה התורה וכו', אך דנראה זה ג"כ מדברי הרמב"ם בסמ"ק ובהקדמה לס' יד החזקה וברמב"ן ובודאי מצאו באיזה מקום ודעת הרמב"ן דעשה ולאו הזה אינו אלא מה שדרשו דפשט הכתוב כן הוא או מפי השמועה ממרע"ה או מה שדרשו בי"ג מידות, וכ"ז הוא תורה כמו ד' פרשיות וכדומה צריך לעשות כדבריהם ועוברים בלאו ועשה, אבל התקנות והסייגים אינן בכלל זה והוא רק אסמכתא דחז"ל על הלאו הזה, ע' באריכות.

מכיוון שכך, לא נכון להשוות את דין הסנהדרין או בית הדין הגדול לשום פסק של רבנים כיום. הרבנות הראשית לא מתפקדת כיום כסמכות ההלכתית העליונה לכלל ישראל. לצד הרבנות הראשית קיימות מועצת חכמי התורה ומועצת גדולי התורה, הבד"ץ של העדה חרדית, רבני צוהר ועוד (דברי הרב איל יעקובוביץ שליט"א, ראש ישיבת ההסדר צפת: כאשר הקים הרב קוק את הרבנות הראשית היו בה ניצנים של בית הדין הגדול. פסיקה כללית אחת לכלל ישראל הייתה חזונו. הרב צבי יהודה זצ"ל המשיך מכוחו של אביו מפעל חיים זה שלצערנו עדיין לא התגשם. בפועל, המציאות כעת שונה והאמת נעשית עדרים עדרים. אדרבה, בכל שאלה בעלת גוון ציבורי פוליטי הרבנות הראשית לא מביעה עמדה, כפי שגם ראינו בהתנתקות ובסוגיית סירוב פקודה. הרבנות הראשית, שבאחריותה המקומות הקדושים ליהדות, לא הכלילה את הר הבית ברשימת המקומות הקדושים. האם זה אומר שהלכה כך!? אנו מכבדים מאוד את הרבנים הראשיים שהתמנו למשימה רמה שכזו וחולקים עליהם בסוגיה זו. לא כל מחלוקת פירושה זלזול או פגיעה, חלילה).

אשר על כן, מכיוון שיש רבנים מורי הוראה וראשי ישיבות אשר מתירים לעלות להר הבית, ודאי שהדבר מותר.

אדרבה, אם ברצוננו להתקרב לחזונו הנפלא של הרב קוק לבית הדין הגדול, עלינו לחזק את ההתקשרות להר הקודש בירושלים. זה המקום המאגד את כלל ישראל סביב הקודש וזה המקום של השראת השכינה על לומדי התורה – "כי מציון תצא תורה".

מלבד זאת, לאחרונה פורסם כי הרבנות הראשית אינה אוסרת ליהודים לעלות להר הבית על פי רבותיהם. כך דיווח היועץ המשפטי של המשרד לענייני דת בוועדת המשנה של ועדת הפנים של הכנסת לנושא הר הבית, וזה לשונו:

לגבי האיסור של הרבנות הראשית על עלייה להר הבית, זה איסור ידוע מקדמת דנא, לא משהו חדש. מה שכן, לאחרונה פורסם שהרבנות הראשית היא לא מתנגדת שמי שרבותיו מתירים לו, שהוא כן יכול לעלות, אנחנו בהחלט מכבדים את זה (פורסם בתאריך ז' ניסן תשע"ד (7.4.14)).

מדברים אלו עולה כי גם מי שכבודה של הרבנות הראשית יקר לו מאוד, אינו עושה דבר נגד רצונם ואינו פוגע בכבודם בעלותו להר בית ה'.

את התנגדות הרבנים לעלייה להר חשבתי להסביר על פי היסוד המובא בספרים, כי גאולתן של ישראל צריכה לבוא דווקא מתוך אתערותא דלתתא, מתוך התעוררות ורצון ומסירות נפש של עם ישראל, שמתוך השתדלותם ורצונם הם זכאים לישועה. יסוד זה מופיע רבות בספרי הפנימיות, ומצאנו כי בפועל כך הייתה דרכה של גאולת ישראל.

כך היה בקריעת ים סוף, כאשר משה רבנו הלך אחורי עם ישראל (ראה פירושו של ה'משך חכמה'), ועם ישראל נדרשו לקפוץ למים מתוך מסירות נפש ואמונה בקב"ה שיקרע להם את הים. כך היה גם בתחילת בית שני, כאשר עלו עם עזרא ונחמיה דווקא האנשים ה'פשוטים', ואילו ה'צדיקים' נשארו בבבל. כך גם היה בדור האחרון, כאשר היו רבנים שקראו לא לעלות לארץ ישראל, ואילו עם ישראל מתוך תביעה נשמתית גדולה שב לארץ הקודש במסירות נפש.

נראה שכך הדבר גם בנוגע להר הבית בדורנו, שמכיוון שעינינו הרואות שכך סובבה ההשגחה העליונה, שהיישוב היהודי בארץ התפתח לאו דווקא על ידי ראשי העם, אלא על ידי פשוטי העם ועובדי האדמה – והם שעוררו את הרצון העליון להרחבת היישוב והנהגתו על ידי גדולי תורה ויראה, כמו כן נאמר אנו לעניין הר הבית, שאין הדבר תלוי בראשי העם, ולעניין זה קטן וגדול שווים, כי אדרבה, הדרישה לעלות להר הבית צריכה לבוא דווקא מתוך אתערותא דלתתא, מתוך תשוקה ורצון של עם ישראל לשוב למקום השראת השכינה, מתוך תשוקה פשוטה וטבעית, הנובעת מחיבור כן ותמים עם מקום בית קדשנו ותפארתנו, רצון לקרבת ה' והרמת קרן ישראל.

ואילו הרבנים המחמירים בדבר זה הם בחינת אתערותא דלעילא והם 'מחכים' שאנו נדרוש את המקום בכל לבבנו ובכל נפשנו (גם אם לכאורה אינם מעודדים את הצעדים, ואינם משתתפים בקום ועשה מטעמים הכמוסים עמם, כי בעניינים הנוגעים לכלל העם, אף לבם לא ברשותם אלא ביד ההשגחה העליונה, כמו שאמרו לגבי הנהגת המלכות: "לב מלכים ושרים ביד ה'").

רק כאשר תגדל הדרישה לשוב למקום השכינה, תוכל הרבנות הראשית ושאר גדולי הדור לקרוא לעלות להר בית ה'. אך כעת, מצווה רבה מוטלת על כל אחד ואחד לעלות להר על פי הפוסקים שמתירים וקוראים לעלות להר, וככל שאנו נתעורר לדבר, כך ודאי ישפיע עלינו בורא עולם את אור הישועה ויתקיים בנו חזון הנביאים (ישעיהו נב): "עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֻזֵּךְ צִיּוֹן לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ יְרוּשָׁלִַם עִיר הַקֹּדֶשׁ, כִּי לֹא יוֹסִיף יָבֹא בָךְ עוֹד עָרֵל וְטָמֵא: הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי שְּׁבִי יְרוּשָׁלִָם, הִתְפַּתְּחִי מוֹסְרֵי צַוָּארֵךְ שְׁבִיָּה בַּת צִיּוֹן... כִּי נִחַם ה' עַמּוֹ גָּאַל יְרוּשָׁלִָם: חָשַׂף ה' אֶת זְרוֹעַ קָדְשׁוֹ לְעֵינֵי כָּל הַגּוֹיִם וְרָאוּ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱלֹהֵינוּ".

מכל הנ"ל התבאר כי מצווה גדולה ורבה לעלות היום להר הבית כהלכה, וכך מורים רבנים חשובים, מורי הוראה וראשי ישיבות בישראל (רבים מהם הם מגדולי תלמידי הרצי"ה. אמנה רק כמה רבנים ופוסקים חשובים אשר מחזקים את העלייה להר הבית כהלכה: הרב דב ליאור, הרב צפניה דרורי, הרב ישראל אריאל, הרב נחום אליעזר רבינוביץ, הרב אליעזר מלמד, הרב חיים דרוקמן, הרב אליקים לבנון, הרב אליעזר ולדמן, הרב דב קוק, ועוד עשרות רבות של רבנים.  בנוסף לכך הרב מאיר מזוז נשאל האם מותר לעלות להר הבית לאחר טבילה כהלכה ולמקומות המותרים, ותשובתו היא: מן הדין מותר אבל עלולים ליכשל. צריך לדעת המדה בדיוק ע"פ הוראת חכם).

עם ישראל כוסף ומתגעגע, בוכה, מתפלל ומבקש לשוב לציון כבר אלפיים שנה. במלחמת ששת הימים עשה הקב"ה עמנו נסים ונפלאות והשיב אותנו לחצרות בית ה'. לא ציפינו ולא חשבנו, לא האמנו שאנו כבר ראויים לשוב אל מקום השכינה. אך הקב"ה באהבתו הגדולה אלינו, ובאמון הגדול שהוא נותן בנו, השיב אותנו לחצרותיו לחסות תחת כנפיו, כאומר לנו – בניי, הגיע זמן גאולתכם, ואם אין אתם מאמינים ראו באורי שזורח עליכם!*

* פסיקתא רבתי, פרשה לו, וזה לשונו:

שנו רבותינו, בשעה שמלך המשיח נגלה בא ועומד על הגג של בית המקדש והוא משמיע להם לישראל ואומר להם: ענוים הגיע זמן גאולתכם ואם אין אתם מאמינים ראו באורי שזרח עליכם, שנאמר: "קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עלייך זרח", ועליכם בלבד זרח ולא על אומות העולם, שנאמר: "כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאומים, ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה".

באותה השעה מבהיק הקדוש ברוך הוא אורו של מלך המשיח ושל ישראל, וכל אומות העולם בחושך ואפלה, והולכים כולם לאורו של משיח ושל ישראל, שנאמר: "והלכו גוים לאורך ומלכים לנגה זרחך" (ישעיה ס ג), ובאים ומלחכים עפר מתחת רגליו של מלך המשיח, שנאמר: "ועפר רגליך ילחכו" (שם מט כג), ובאים כולם ונופלים על פניהם לפני משיח ולפני ישראל ואומרים להם נהיה לך ולישראל עבדים וכל אחד ואחד מישראל לו שני אלפים ושמונה מאות עבדים, שנאמר: "בימים ההמה אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגוים והחזיקו בכנף איש יהודי לאמר נלכה עמכם כי שמענו אלהים עמכם" (זכריה ח֚ כ"ג).

יראו עינינו וישמח לבנו בנחמת ציון ובבניין ירושלים.