מאיר מהעופל

מאחורי הקלעים || במעבה באדמה

הרב גץ לא באמת חיפש את כלי המקדש, אלא בסך הכל ציית לאריאל שרון שרצה להקים ליהודים בית כנסת בהר הבית • אין דרך לדעת היכן בדיוק עמד המקדש, אבל אפילו אחמד טיבי יודע שפעם הוא אכן עמד כאן • הארכיאולוג מאיר בן דב (80), מבכירי חוקרי הר הבית בזמננו, מגיש דו"ח מפורט

↓ הארכיאולוג מאיר בן דב חושף

נדמה שרגע אחרי הסתערות הצנחנים על הר הבית במלחמת ששת הימים מאיר בן דב כבר חיכה שם, מוכן להסתער על מתחמיו הארכיאולוגיים. פחות משנה אחרי מלחמת ששת הימים מונה לסגן מנהל החפירות הארכאולוגיות שליד הר הבית לצד פרופ' בנימין מזר ז"ל. בשנת 1976 החליף את מזר וניהל את החפירות באתר בעשר השנים הבאות. הוא שימש ארכיאולוג ראשי של רשות שמורות הטבע ושל משרד הדתות, ובמסגרת זו היה אחראי גם על חפירת מנהרת הכותל. בן דב היה ככל הנראה הישראלי הראשון והאחרון שירד לבורות המים הרבים בהר הבית, אלו שאין בנמצא שום תמונה עדכנית או לא עדכנית שלהם, מלבד ציורים מהמאה ה-19.

אולם דווקא החוקר שעשרות שנים מחייו עברו עליו על ההר ובסביבותיו, נחשב לסדין אדום מבחינת ארכיאולוגים אחרים, וכך גם בעיני רשות העתיקות. בן דב ביכר לא פעם את עמדת הצד הערבי בסיפור על פני הגירסה הישראלית. הוא הגן על הוואקף אפילו בעניין הבור האדיר שזה חצב באורוות שלמה בשנת 1999, זה ששפכיו נבדקים עד היום בעמק צורים ושמנכ"ל רשות העתיקות דאז, אמיר דרורי ז"ל, כינה 'פשע ארכיאולוגי'. בן דב טען שארכיאולוג הווקף, יוסוף נתשה ביצע במקום עבודה מקצועית שלא גרמה כל נזק.

הוא נולד במטולה בשנת 1935. דודהּ של אמו הוא יוסף לישנסקי, איש מחתרת ניל"י שהועלה לגרדום בדמשק. לפעמים נוצר הרושם שטעות מוזרה בליהוק הובילה את מאיר בן דב אל הצד הלא נכון של המפה הפוליטית. הרי את הידע הרחב מאוד שלו ביהדות יודעים להעריך כראוי רק בצד הימני והדתי של המפה הפוליטית, זה שמתעניין בהר הבית ובנעשה בו למורת רוחם של ידידי בן דב בוואקף.

ממרום שמונים שנותיו, הארכיאולוג הבכיר לא דופק חשבון לאיש. כנראה מעולם לא דפק. פעם רתח על הרב גץ כשניסה לספח את אזור קשת רובינסון לתחום רחבת התפילה של הכותל, והקיף את המקובל לבוש הלבן בחוטי תיל מהגדר שמתח רב הכותל לצורך סימון הטריטוריה המורחבת שלו. הרב גץ התלונן אז נגד בן דב על שזה קרע את חליפתו. אחרי החוויה המעיבה הזו, אגב, ערכו השניים סולחה ומאז עמדו בקשרי ידידות.

חזונו העתידי לגבי עיר הקודש גורס שירושלים העתיקה תהיה עיר בין לאומית, ובמקביל לכנסת יתקיים פרלמנט פלסטיני באל עזריה. "בירה פוליטית היא בעיה קשה. היכן הבירה של סעודיה, למשל? בריאד. ומהן הערים הקדושות שלה? מכה ומדינה. למה לא החליטו שמכה ומדינה יהיו גם ערי הבירה? כי זה לא מסתדר יחד. במקרה שלנו יצאה לנו בירה שהיא גם עיר קדושה. זו היתה החלטה של דוד המלך. צריך להפוך אותה למשותפת, ישמעאל וישראל יחד".

מישהו בצד השני מוכן לזה?

"יש כאלה שמוכנים. אלה שלא מוכנים הם טפשים".

כשהמופתי בכה

בשנת 1974 חשף בן דב בחפירותיו בעופל שתי מחילות עקלקלות המתמשכות מתחת לשערי חולדה פנימה, עמוק לתוככי הר הבית. הוא זיהה אותן עם מה שכונה במסכת מידות 'מסיבה ההולכת תחת הבירה', מחילה מעוקלת שדרכה יצאו מההר כהנים שנטמאו. במחילות זיהה גם גומחות בקירות ששימשו להנחת הנרות, בדומה למשנה המדוברת שבה נכתב ש'הנרות דולקים מכאן ומכאן'. אחת המסיבות הוליכה כנראה לבית מרחץ שאותר בחפירות מחוץ לתחומי ההר, ובו להערכת בן דב היו טובלים אותם כהנים מטומאתם.

"זמן מה אחרי שאיתרנו את המסיבות בא אלי עוזר שר המשטרה דאז, שלמה הלל, ואמר שהשר הורה להיעתר לבקשת הוואקף ולסתום את פתחיהן. בוואקף פחדו שיהודים ייכנסו דרכן להר הבית. ביקשתי ממנו דחייה של שבועיים כדי לנסות לשכנע את המופתי להימנע מאטימה. הוא הסכים.

"ישבתי על קפה ובקלאוות עם המופתי, השייח' חילמי מוחתסב – שאגב, הוא בן למשפחה יהודיה מחברון שהתאסלמה לפני מאתיים שנה. אמרתי לו שמדובר בממצא מדעי שכבר הבריטים גילו, והבטחתי לו להציב בפתחי המחילות שערים מברזל כולל מנעול משמעותי, שייפתח רק לצורך מחקר ארכיאולוגי מעת לעת. המופתי סירב, ודרש לסגור את המחילות בקיר אבן. ניסיתי שוב את מזלי. אמרתי לו: 'נציב שם שער מברזל והמפתחות יהיו אצלך. כשארצה להיכנס לשם אבוא אליכם למשרד ואבקש אותם'. המופתי עמד בסירובו.

אחרי שעה וחצי של נסיונות החלטתי להתקשח ואמרתי לו: 'אם אתה ממשיך להתעקש ולא מוכן לשום פתרון, אז אני לא מוכן לאטום את הפתחים'. המופתי החל לבכות. התברר שהוא חושש ממתנגדיו בחוגים האיסלמיים שמיררו את חייו. כשהבנתי את זה אמרתי לו שאם כך ברור שיש לאטום את המסיבות, וכך היה".

אביו של בן דב עמד בראשות הוועד במטולה במהלך שנות העשרים של המאה הקודמת, ובמסגרת הזו שכנע את חברי הוועד להעביר את מערכת החינוך במושבה לזרם של ה'מזרחי'. "בכל בוקר הייתי חייב להתפלל, לחבוש ברט וגם ללמוד משנה ותנ"ך. אולם במבט לאחור, רק בזכות הצעד הזה של אבא שלי אני שוחה במקורות היהודיים".

לילדים שלך יש אותה זיקה למקורות יהודיים כמותך?

"בוודאי".

זה קצת יוצא דופן היום.

"גם אז זה היה יוצא דופן".

באתר החפירות שניהל לצד המקום הקדוש בעולם זכה בן דב לארח בין השאר את בן גוריון (שביקר באתר שנה לפני מותו, בשנת 1973) ומשה דיין. שר החוץ האמריקני הנרי קיסינג'ר ביקר באתר כבר בסוף שנת 68'. לפי הכללים האמריקניים אסור היה לו להיכנס לעיר העתיקה בכדי שלא להרגיז את הערבים, ולכן סייר במתחם בשעה חמש וחצי בבוקר.

אחרי שנתיים או שלוש, כשכבר לא כיהן כמזכיר המדינה, הגיע קיסינג'ר לביקור במצרים ובארץ הקודש יחד עם בנו מאשתו הראשונה, זו היהודיה. הילד היה אז בן 17, וקיסינג'ר התקשר לבן דב הביתה וביקש שידריך את הבן בחפירות העופל. בנקודת המפגש בין הכותל המערבי לזה הדרומי ולנוכח אבני ההר העצומות שאל קיסינג'ר הבן את בן דב מה ההבדל בין אבני הכתלים הירושלמיים לאבני הפירמידות שראה במצרים. בן דב השיב שבמבנה הירושלמי קיימות אבנים עצומות במשקל שלושים ואף חמישים טון, ואילו בפירמידות שנבנו אלפיים שנים קודם לכן האבן הגדולה ביותר היא במשקל שני טון. במחשבה שניה בחר להוסיף שההבדל הגדול בין הפירמידות לבין הר הבית, הוא שבמקרה המצרי אלפי עבדים בנו קבר לפרעה, ואילו בירושלים אלפי בני אדם עבדו כדי לבנות ליהודים מקום להתפלל בו. בצהרים קיבל הארכיאולוג שיחה נוספת משר החוץ האמריקני לשעבר שהודה בחום על התשובה הזו של בן דב. "השארת אותו יהודי לחמש שנים נוספות", התרגש קיסינג'ר.

היכן בדיוק בהר ניצב המקדש?

"במסכת מידות נכתב שרוב השטח הפנוי בהר הבית הוא מצד דרום, 'שני לו מן המזרח, שלישי לו מן הצפון ומיעוטו מן המערב'. אם מזהים את הסלע שבכיפת הסלע כאבן השתיה שבקודש הקדשים כמקובל, זה לא מסתדר עם דברי המשנה. אבן השתיה שבמקדש היתה אבן ממש ולא סלע-אם. להבנתי זה היה בדומה לאבן הכעבה במכה. אבן הכעבה איננה המבנה השחור המפורסם, שהוא בסך הכל המבנה ששומר על האבן – מטאוריט במשקל שלושים קילו שהוא הוא הכעבה. להבנתי המוסלמים פשוט לקחו מאיתנו את הרעיון וגם אבן השתיה שלנו היתה משהו מעין זה. כך או אחרת, מקום המקדש נשאר חידה שאיננו יודעים לפתור. עדיף להודות שאינני יודע מאשר לומר שטות".

נעילת שער

"עם הרב גורן עמדתי ביחסים טובים. ישבתי אצלו הרבה. אני חושב שהייתי הארכיאולוג היחיד שהרב גורן דיבר איתו. הוא כעס מאוד על הארכיאולוגים בשל עימות על רקע מציאת עצמות אדם בעיר דוד. פעם הוא אמר לי שלא סתם קראו לו שלמה והוא שינה את שם משפחתו לגורן, אלא מפני ששלמה הוא בונה המקדש והגורן הוא גורן ארוונה היבוסי שעליו נבנה המקדש. 'אני צריך לבנות את בית המקדש', הכריז. פעם אחרת כששתינו תה בלשכה שלו הוא אמר לי, 'מאיר, אני יודע איפה גנוז ארון הברית, ואתם – הארכיאולוגים – מפריעים לי. למה אתם מפריעים לי?'.

ההערה האגבית הזו לבשה במהרה פנים מעשיות: "בזמן חפירת מנהרת הכותל קיבלנו הוראה ברורה מהממשלה לא לחדור אפילו מילימטר לתוך תחומי הר הבית. במממשלה הגיעו לסיכום בלתי רשמי עם המוסלמים שהאחרונים יעברו לסדר היום על חפירת המנהרה בתנאי שזו לא תגלוש לתוך תחומי הר הבית.

"יום אחד בשנת 1981 הרב גץ קרא לי וביקש להראות לי משהו ולשמוע את חוות דעתי. הוא הוביל אותי לתוך המנהרה ופתאום ראיתי שפועלים נמצאים בתוך הבור שמעבר לשער וורן, בתוך תחומי ההר. מדובר בשער מימי הבית השני שצ'רלס וורן גילה במאה ה-19 כשירד אל הבור שבחלל השער דרך פתח שמצוי בתחומי ההר. עד אותו יום בשנת 1981 פתח השער היה סגור. כמובן, ריתק אותי להיכנס פנימה אבל כיבדתי את ההוראה לא להיכנס לשם. ואילו כעת אני רואה פועלים עובדים בתוך החלל הזה, שאורכו 26 מטרים ורוחבו 5.60 מ', ברינה ובשמחה.

"הטחתי ברב גץ: 'השתגעת? אתה יודע שיש הוראה לא להיכנס לפה'. הוא ענה שהמעשה לא נעשה בהוראה שלו. חזרתי הביתה ולא סיפרתי על החפירה אפילו לאשתי. אחרי שבוע בערך כתבתי במטבח בביתי כהרגלי בשעת בוקר מוקדמת. פתחתי את הרדיו ופתאום אני שומע את קולו של הרב גורן בוקע ממנו, כשזה מסביר בצעקות שהוא יודע היכן טמונים אוצרות בית המקדש. הוא סיפר שעלה על תגלית חדשה בעניין וטדי קולק מפריע לו במאמציו בעניין.

אחרי ימים ספורים בשעות אחר הצהרים, כשעוד הייתי בשטח החפירות, פרצו מהומות בנקודה הזו. מתברר שהיה מי שהשפיע על הרב גץ לקיים תפילה במניין במקום, והערבים מצדם הורידו דרך הפתח שבתוככי ההר עשרה צעירים משלהם לתוך הבור, ובמקום פרצה מהומה. מפכ"ל המשטרה דאז, אריה איבצן, הורה לעצור מיד את כל המעורבים ולסגור מיד את הפתח. השער נסגר בבלוקים באותו יום בהוראת ראש הממשלה בגין ושר הדתות יוסף בורג. בנוסף הם התירו למוסלמים לבנות קיר נוסף מכיוון ההר, ואלו בנו בתוך הבור קיר בעובי מטר וחצי מבטון מזויין.

"בגין ובורג קיבלו בעניין הזה הוראות מ'הנציב העליון', השגריר האמריקני דאז סמואל לואיס, שהורה להם לסגור את השער", משוכנע בן דב. לטענתו, סגירת השער תוכננה מראש בידי ראשי המדינה בעקבות ההוראה האמריקנית, והבלוקים שבהם נסגר השער אף אופסנו בשטח החפירה שלו יומיים קודם לכן בתואנה שהם מיועדים לשיפוצים בבריכת השילוח. להערכתו בגין, בורג, טדי קולק ואיבצן יזמו את הההתנגשות בשער כך שיוכלו לחסום אותו – כביכול כתגובה למריבה.

"לואיס עדיין לא היה מרוצה", ממשיך בן דב. "הוא אמר לבורג שהוא מבקש לדעת מה היה הסיפור שהוביל לחדירה מתחת להר. מינו אז ועדת חקירה שבה ישבתי גם אני. ראיינו את כל המעורבים, כולל הרב גורן, וכל החוטים הובילו לאריאל שרון, שהיה אז שר הביטחון. באותה עת חשבו לקיים שיחות שלום עם ירדן, והתעורר ויכוח מה יעלה בגורל הר הבית. בעיתונים בארץ הופיעה אז כותרת 'דגל סעודי על הר הבית', מפני שאחת ההצעות לפתרון היו להעניק את ההר לסעודיה. שרון עוד לא סיגל אז לעצמו את הכלל שמה שרואים מפה לא רואים משם, ובנוסף רצה לסבך את בגין. לכן הוא הורה לרב גורן – שהעביר את ההוראה לרב גץ – להיכנס לתוך שער וורן. בעניין הזה הרב גץ היה פקיד קטן, שביצע את העסק עבור שרון שרצה לייסד בית כנסת מתחת להר הבית. הכל היה ברור. הכנו דו"ח ומסרנו אותו לבורג, אבל בורג אמר שלא נעים לומר לאמריקנים שכל העניין נבע מריב פנימי בממשלה, והורה לנו לכתוב שהיתה במקום דליפה של מים ופתחו את השער כדי לתקן אותה. מאז אינני מאמין למסקנות של ועדות חקירה".

לא להרגיז את העמים

"יהודים ניסו לחדור להר לא פעם אחת ולא פעמיים, כדי ליצור תסיסה. ערב אחד בשנת 83' התקשר אלי רפי פלד שהיה אז קצין מודיעין של משטרת ירושלים ושאל אותי מהיכן ניתן לחדור להר הבית. עניתי לו שקיימות הרבה נקודות שניתן לפרוץ דרכן, ובין השאר מהשער הכפול של שערי חולדה בדרום ההר. ב-11:30 בלילה התקשר אלי פלד בשנית ואמר לי שהוא שולח ניידת להביא אותי מפני שנעשה נסיון חדירה להר. זה היה שבועות ספורים לפני פסח, ותלמידים צעירים מקריית ארבע בהובלת הרב ישראל אריאל תיכננו לקשור את עצמם בשרשראות לעמודים בשערי חולדה במטרה להביא לחידוש קרבן הפסח.

"מישהו מהמשטרה הבחין בנסיון הפריצה בעוד מועד וירד לתפוס את הפורצים, אבל הם הצליחו לברוח. בחושך לא הצלחתי לראות כלום, אבל בבוקר מצאנו שם שלושה כלי עבודה: לום, פטיש של שמונה קילוגרם ומכוש שעליו היה כתוב שם של בחור מקריית ארבע. הכל היה ברור, ונערך משפט לקבוצה הזו שבינתיים נעצרה בבית הרב אריאל בעיר העתיקה. השופט היה יעקב בזק, איש ימין. העדתי במשפט הזה והתובע שאל אותי כמה זמן היה לוקח להם לפרוץ את החסימה. הערכתי שבתוך שעה וחצי שלושה אנשים היו מצליחים במאמץ משותף ליצור חור שדרכו אפשר היה להיכנס לשטח ההר. דודו רותם ז"ל שייצג את הנאשמים התנגד ואמר שאני לא מבין בזה. בסופו של דבר בזק הוציא אותם זכאים".

אתה יכול להבין את הרצון היהודי לעלות בהר?

"גם כשאתה מאמין במשהו, השאלה היא עד היכן אתה מוכן להרחיק לכת לצורך זה. באותה מידה סיפור ההתאבדות במצדה נראה בעיניי פשוט כרצח. מצד שני, אם יוחנן בן זכאי, היה חי היום, אנשים כדוגמת חנן פורת היו מעמידים אותו לדין בעוון בגידה. הוא הרי יצא בארון מתים מירושלים כשהעריך שאין סיכוי לנצח. למה אתם רוצים להתעסק עם האימפריה?".

אבל היום אנחנו השולטים בירושלים.

"אינני בטוח. אני חושב שאובמה הוא השולט, כמו בעניין של סתימת שער וורן. יש לך ימניים יותר מבגין ומבורג? ובכל זאת לואיס אמר להם לסגור את השער, והם סגרו".

בדמוקרטיה קיים חופש דת לכל אדם, בטח במקום הכי קדוש לעם היהודי.

"את זה ידעו גם לפנינו, ובכל זאת הרבנים החרימו את מונטיפיורי בגלל שעלה להר הבית. בשנת 1850 היתה בצורת קשה בארץ והוואקף ביקש מהנוצרים להתפלל בכנסיית הקבר לירידת גשמים, ובהמשך לכך הציע ליהודים להיכנס להר הבית ולהתפלל שם לגשם. רבני הרובע היהודי סירבו ואמרו שהם מנועים מלהיכנס להר הבית.

"הצורך לא להרגיז את העמים הוא כלל יהודי, ואילו דמוקרטיה היא דבר שיכול להשתנות. הרי אנחנו חיים בצל השואה. היום קיימים מיליארד ו-300 מיליון מוסלמים לעומת 16 מיליון יהודים. אם המצב היה הפוך, היה על מה לדבר. בית המקדש זה הבית של א-לוהים. אם הוא לא רוצה לבנות מקדש, מי אנחנו שננסה? אנחנו יכולים להשפיע עליו?".

מי אמר שהוא לא רוצה?

"אם היה רוצה היה מוריד אותו מהשמיים".

הוא בעצם עשה זאת בששת הימים.

"עובדה שהיהודים שכבשו את הר הבית ירדו אחר כך לכותל. איפה הוא היה בעניין הזה? תשמע, הוא לא רוצה את המוקד, את הקישקוש הזה, את העיסוקים האלה ואת המהומות האלה".

מה אתה אומר למוסלמים הטוענים שלא עמד בהר מעולם מקדש יהודי?

"יום אחד התקשר אלי אחמד טיבי ואמר לי שקיימת אצלם דעה שמעולם לא היה בית מקדש, וביקש ממני לומר לו את דעתי בעניין כי הוא סומך עלי. סיפרתי לו שבביקורי בחבל אלזס בצרפת ישבתי במסעדה והתברר שבעלת המסעדה מוסלמית, אלג'יראית אדוקה שאפילו צמה ברמדאן. אמרתי לה בערבית שאני מישראל והיא שאלה אותי מאיזו עיר. עניתי לה – 'מאל-קודס' [ירושלים. א"ס]. היא שאלה אותי מה זה 'אל קודס' והשבתי שזה איפה שנמצא מסגד אל אקצה. 'אהה', היא הגיבה. 'אתה ממדינת בית אל-מקדס'.

"אל קודס הוא שם שהטורקים השתמשו בו במשך 250 שנה, אבל 'מדינת בית אל מקדס' מופיעה אפילו בקוראן. מוחמד מספר שם שהיהודים לא שמעו בקול א-לוהים, ואז הוא הרס להם את בית המקדש. כל הקוראן מלא באזכורים של בית המקדש. את טיבי התשובה הזו סיפקה. אמרתי את זה למתנחלים שפגשתי, שאין סיבה לריב עם המוסלמים בעניין הזה. במקום זה עליהם פשוט לצטט מהקוראן. נכון, קיים בינינו ויכוח לגבי הפתרון כיום, אבל בית מקדש היה גם היה".

כיתוב תמונה: סיבה למסיבה. אחת המחילות שהתגלו ונאטמו בשערי חולדה, דרכן יצאו מהר הבית כהנים שנטמאו
קרדיט: מאיר בן דב, 1974