כי תבוא - ושמחת!

ותחזינה || גיליון 223 | כ"א באלול תשע”ה | פרשת כי תבוא

↓ מאת: יובל קופרמן

כל המשפחה ישבה סביב שולחן באחת המסעדות האיכותיות שנמצאות בקרבי העיר העתיקה. על השולחן זהרו בבשלותם פירות ארץ ישראל, הממלאים בעונה זו את שווקי ירושלים. הנה כאן, קערת רימונים אדומים כדם, דומים כל כך לרימונים שהובאו זה הבוקר אל בית המקדש, שהונפו השמיימה יחד עם הכהן על יד המזבח. הרימונים הללו נשארו שם, שי לקב"ה. היו אלו הרימונים המשובחים ביותר של יבול השנה, רימונים שבדרך כלל היו הולכים הישר למלאי הפרטי של בעל המטע. אבל מצוות הבאת הביכורים לה' קודמת למזווה האישי שלו. וכעת הוא יושב כאן, על שולחן מסעדה יוקרתית בירושלים, מוקף בבני משפחתו האהובים (אליהם הצטרפה בהיסוס ובחיוך נבוך גיורת טרייה). הפשטות של הסיטואציה מילאה את ללבו, יחד עם שמחה גדולה ועמוקה על כל הטוב שהעניק לו ה' יתברך.

שלא עובדים את ה' בשמחה

את פרשתנו אפשר לחלק לשני חלקים: החלק הראשון הוא צמד המצוות ביכורים ווידוי מעשרות, הפותח את הפרשה. שתי המצוות הללו דומות מאד זו לזו ומשלימות זו את זו, ולא כאן המקום להרחיב בעניין זה. החלק השני של הפרשה, הגדול בהרבה מן הראשון, הוא פרשיית הברכות והקללות. עם ישראל לומד כי השמיעה בקול ה' תהיה רבת גמול ומשתלמת, בניגוד להפניית העורף אליו- שסופה להביא על ראשם שורת של מכות וחולאים, אסונות ועונשים. פרשיית הברכות והקללות היא ראשה ורובה של פרשתנו, ובלבנו מתעוררת השאלה- מדוע בחרה התורה להכניס את מצוות הביכורים ווידוי המעשרות לפרשת כי תבוא? האם היא לא הייתה יכולה להכניס אותה, כמו מצוות כל כך רבות ומגוונות, לפרשת כי תצא הקודמת? מה הקשר והחיבור בין שתי המצוות הללו לתורת הגמול הנפרשת לפנינו אחריהן?

כפי שאנו יודעים היטב, פירוט הקללות והעונשים שיפקדו את העובר על מצוות ה' ארוך בהרבה מפירוט הברכות וההטבות שיוענקו למקיים את המצוות. ברור לנו שהתורה רצתה להפנות את מרכז תשומת הלב לקללות, ועל כן מן הראוי לשים לב לנימוק שבוחרת התורה כדי להצדיק את העונש הכבד הזה: "ובאו עליך כל הקללות האלה, ורדפוך והשיגוך עד הישמדך, כי לא שמעת בקול ה' א-להיך לשמור מצוותיו וחוקותיו אשר ציווך. והיו בך לאות ולמופת, ובזרעך עד עולם, תחת אשר לא עבדת את ה' א-להיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל" (דברים, כח מה-מז). שורשו של העונש נובע מחוסר עבודת ה' בשמחה ובטוב לבב. למה השמחה וטוב הלב כה חשובים? מדוע דווקא בהם תולה התורה את שלל האסונות והקללות הממלאות את הפרשה?

מרבה נכסים

כדי לענות על שאלות אלו עלינו להבין מהו המקור והשורש ממנו צומח החוסר בשמחה ובטוב לבב. בתורה מתואר המקור הזה בצמד המילים- "מרוב כל". התמונה המצטייר כאן היא של אדם עמיד אשר ממון ורכוש אינם חסרים לו. אולי הוא איננו עשיר כקורח, אך יש לו "רוב כל". במקום שהריבוי הזה יביא להכרת תודה עמוקה כלפי ריבון העולמים שהעניק לי את השפע הוא יוצר שאננות וגאווה, לב גס וגבוה שמשוכנע כי "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" (ח יז). אך בניגוד לציפייה כי העושר יביא לשמחה ולסיפוק אנו מגלים כי אותו ברנש מלא בעצבות. נו מילא, אנו אומרים לעצמנו, אם אותו אדם היה שמח במצבו הטוב, אבל הנה רואים כי גם השמחה וטוב הלב אינם שורים בליבו. הוא מלא עצבות, ומקורה של העצבות הוא בחוסר הסיפוק. אם השגתי כל כך הרבה אני יכול להשיג עוד, וחוץ מזה- מי ערב שהרכוש המצוי בכיסי שמור ואני יכול לבטוח בכך שלא אאבד אותו? את אותו רעיון ניסח בחדות רבן גמליאל בנו של ר' יהודה הנשיא במסכת אבות: "מרבה נכסים- מרבה דאגות" (ב ז). לא רק שהחשש לכסף, התאווה המכרסמת להשיג עוד וההתעסקות החומרית הבלתי פוסקת ברכוש מרחיקות את האדם מא-להיו, הן גם מערערות את יסודות קיומו, פוגמות בהתנהלות השלווה והמאושרת של חייו ועושה אותו לאדם רדוף דאגות ותאוות, חששות ועצב עמוק.

עונשו של אותו אדם הוא נורא ואיום, ומתואם בדיוק רב להלך הרוח אליו הוא הביא את עצמו. על אותו אדם נוחתת סדרת אסונות מחרידים שכולם חוזרים על אותה נקודה- אמנם ההצלחה תאיר לך פנים ורדיפתך אחר הרביית הרכוש והממון תעלה יפה, אך בבת אחת ייעלמו הצלחותיך ויפלו מאמציך, ברגע אחד יקרסו כל הבניין עליהם עמלת כל כך הרבה. "זרע רב תוציא השדה ומעט תאסוף- כי יחסלנו הארבה. כרמים תיטע ועבדת ויין לא תשתה ולא תאגור- כי תאכלנו התולעת. זיתים יהיו לך בכל גבולך ושמן לא תסוך- כי ישל זיתך. בנים ובנות תוליד ולא יהיו לך- כי ילכו בשבי" (לח-מא). הכל עובד כמו שצריך- השדות מניבים תנובה רבה ומשובחת, העצים מצמיחים פירות מהוללים, אך בהינף רגע נעלם כל העושר מנגד עיניך והנה אתה נותר חסר כל. דמיינו לעצמכם את אותה תמונה נוראה של אדם שקיבל לידיו את כל אשר ייחל לו, כמו ילד קטן שהעניקו לו מתנה, וכאשר הוא מבקש להסיר את העטיפה- חוטפים לו את המתנה מן היד וזורקים אותה לפח. מציאות כזו אכן מביאה אותך למצב בו "והיית משוגע ממראה עיניך אשר תראה" (כח לד).

ואיזהו העשיר?

כנגד הדמות מלאת העצב והתאוות, המביאה על עצמה את כל הקללות, ניצבת בתחילת פרשתנו דמות חיובית, שמחה ונינוחה, נקייה מתאוות ומן העצב והדאגה המכרסמים בלב. אנו פוגשים באדם ששדותיו התברכו בתנובה טובה ורבה, ובמקום להשתעבד להצלחה ולהתמכר לכסף ולרכוש, הוא יודע לקחת את המיטב שבפרותיו ולהעלות אותם לירושלים- מתנת ביכורים לקב"ה. הוא יודע להודות לריבונו של עולם על החסד הגדול שהוא עשה עמו, על המתנה הנפלאה שהוא העניק לו. על אותו אדם אומרת התורה (ואולי אפשר להגיד שהיא אפילו מצווה עליו): "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' א-להיך, ולביתך- אתה והלוי והגר אשר בקרבך" (כו, יא).

"בן זומא אומר: איזהו עשיר? השמח בחלקו. שנאמר: "יגיע כפיך כי תאכל- אשריך וטוב לך!" (תהילים, קכח). "אשריך"- בעולם הזה, "וטוב לך"- לעולם הבא" (משנה אבות, ד א). דמותו של האדם המוצגת בתחילת פרשתנו הא של אדם שלם, שלו, השמח בחלק שנתן לו ה' א-להיו. הוא איננו מודאג וחושש מאובדן רכושו והוא לא שקוע במרדף אחר מימוש ומילוא כל תאוותיו. הוא מסתפק בברכה שהעניק לו ה' בזכות יגיע כפיו ועמל ידיו. הוא מרוצה מהעבודה שלו, מהצורה בה הוא מתפרנס- "ושמחת לפני ה' א-להיך בכל משלח ידך" (דברים, יב יח), וחי בשלמות ובהשלמה עם עצמו. זו שמחה של פשטות, של אהבת ה' ושל התענגות עליו ועל העולם שהוא ברא. שמחה זו ניצבת כתמונת מראה לעצבות המצויה בהמשך הפרשה ומראה לנו כיצד עלינו לחיות ומה ה' שואל מעמנו.