אלו מחשבות ואלו אמירות פוסלות בקורבן? || ואלו לא פוסלות?
כאן דנים במי שאיים לשבור את כל עצמות קרבן הפסח שהקריב, ובנוסף לאכול אותו נא ובלי מלח
↓ הלכות הקורבנות בשפה קלילה/ ארנון סגל
כהן אחד, חלוש אופי, שחט בעדינות קרבן כלשהו תוך הצהרה חד משמעית שלפיה אין לו כל כוונה לשרוף את האברים הפנימיים על המזבח כמקובל ולזרוק את הדם על קירו החיצוני. "אני רק אניח אותם כאן בזהירות", הודיע, "אבל מחר, לא היום", הוסיף. "בינתיים אנוח מהחוויה הקשה של השחיטה".
מה לעשות שביהדות כפי שהיא מוכרת לנו יש לעשות דברים מיד? מי שדוחה עיסוק בקרבן למחר עושה מעשה שלא יעשה. אברי קרבן יש להקטיר עוד היום, שלא לדבר על דמו השפוך שצריך להיזרק באופן מיידי ממש על קיר המזבח. וחוץ מזה, אין בתורת משה שניתנה בסיני אפשרות להסתפק בהנחה בלבד של חלקי קרבנות או של הנוזל האדום שזרם בעורקיהם בעודם בחיים – על הרצפה. כהנים שלא מסוגלים לראות דם נזרק ואברים מוקטרים מוטב שיפנו לקב"ן, ולא יסבכו את הרשויות בבעיות הלכתיות קשות מנשוא.
ובכל זאת, במקרה דנן יש מקום להתלבטויות בקרב התנאים. ככלות הכל, ועם כל הכבוד למיידיות הנדרשת, לא מדובר פה בפשע של הקטרת אברי קרבן או זריקת דמו מחוץ לטווח הזמן המותר. השוחט בסך הכל תכנן להניח את אברי הקרבן בשקט בצד ולהסתלק מהמקום הקדוש.
ואכן, המקרה נתון במחלוקת קשה. לדעת רבי יהודה קרבן כזה יהיה פסול. הרי לוּ נניח שבאמת היה הכהן רק מניח על הרצפה את הדם ואימורי הבשר, יום אחד אחרי הזמן שבו היו אמורים להתפוגג מהעולם בשריפה או בהטחה על הקיר, ברור מאליו שהקרבן היה נפסל. מדובר באיחור בלתי נסלח. ואם כן, מובן שגם הצהרה עקרונית על כוונה כזו פוסלת קרבן מלהיות ראוי להיאכל על ידי יהודים קדושים. לדעת שאר החכמים, לעומת זאת, הבהמה נשארת כשרה למהדרין. יאכלו ענווים וישבעו. אותה מחלוקת, אגב, קיימת גם באשר לקרבן שאת דמו ואבריו המוקרבים-פוטנציאלית תכנן הכהן להניח כשהם שעונים על חומת העזרה מבחוץ בדרך הביתה בתום יום העבודה – ולברוח.
הכהן בעל האישיות הגבולית שכנראה טרם סיים את גיל ההתבגרות ממשיך לשבש את העניינים גם בהמשך המשנה: את הקרבן השני שקיבל לרשותו שחט אמנם במטרה לזרוק את דמו, אבל ממש לא איפה שצריך. כלומר, לא כנגד יסוד המזבח, אלא למשל על גבי הכבש המוליך אל המזבח. או שמא לזרוק על חציו התחתון של קיר המזבח דם קרבנות שאמורים להיזרק דווקא על חלקו העליון ולהפך. הוא הדין גם לדם קרבנות שאמור להיזרק בתוך ההיכל על הפרוכת, שנציג היהדות המשובש והמשבש תכנן להשליכו דווקא על מזבח העולה שבחוץ (וכן להפך).
בסיום הפרק המצב רק מחמיר. על פי כתב האישום, הטיח נציג משפחת הכהונה בזעם בקרבן בשעת שחיטתו את המשפטים: "מי ייתן שיאכלו אותך טמאים וערלים. אני אישית אדאג לכך". אחר כך הוסיף גם "וכהנים טמאים וערלים יעלו את אבריך למזבח" וכן "את הדם שלך אני אערב בדם של קרבנות פסולים. אתה תראה". על קרבן הפסח איים ש'ישבור לו את כל העצמות' (מעשה שבקרבן פסח נחשב לאיסור חמור במיוחד, שהרי אסור לשבור ממנו אפילו עצם קטנה) וגם 'אערב את דמך בדם של קרבנות פסולים'. בנוסף סינן 'אני אוכל אותך נא, ובלי מלח'.
ובכל זאת, בואו ננשום עמוק, אותו כהן בעייתי כל כך רק תכנן כל זאת אולם לא הוציא את זממו לפועל, ועל כן בשורה התחתונה בכל המקרים הללו קרבנו המבועת נותר בכשרותו. מחשבות של כהנים בשעת השחיטה, כפי שלמדנו תמיד בשיעורי מחשבה – פוסלות רק במקרה שנכללת בהן הצהרה מפורשת על כוונה לשחוט או להקריב קרבן מחוץ לזמנו ולמקומו, וכן קרבנות פסח וחטאת שבשל דמיון מבהיל שלהם לקרבן מסוג אחר התבלבל השוחט בזיהויים וטעה לחשוב שהם בעצם שלמים. חוץ מזה, כל שאר המחשבות זה ממש גורנישט.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה