יום ראשון, 8 בנובמבר 2015

חופת הסלע/ ידיעות אחרונות

מה מחפשת כלה בהר הבית ביום חופתה? || בידיעות אחרונות בדקו

שמירה צמודה של שוטרים, צרחות מכל עבר וקריאות "אללה הוא אכבר" הן לא בדיוק הבילוי האידיאלי לפני החופה למרות זאת, יותר ויותר נשים בוחרות לבלות את היום החגיגי בחייהן בהר הבית, מתוך רצון להוסיף לו ממד רוחני גם האיסור להתפלל, לרקוד ולשיר שם לא מרתיע אותן "רציתי לעלות למקום הכי קדוש ביום הכי קדוש", מספרת הכלה הטרייה אבישג זנזורי "הביקור לא היה קל, אבל זה העצים לי מאוד את חוויית החתונה"

↓ מאת: יפעת ארליך/ ידיעות אחרונות

את נעלי הבוקרים משאירה שירה ברכב בשער ציון. אל הר הבית החרב אסור לעלות בנעלי עור. יחפה רצה הכלה ברחובות העיר העתיקה, עד לשער המוגרבים. כפות רגליה, המציצות מתחת לחצאית הארוכה והמתנפנפת, נצבעות בשחור. באיחור קל היא מגיעה אל השער.
 
יום ראשון השבוע, שעת בוקר מוקדמת, וכבר שורה ארוכה של תיירים המבקשים לעלות להר – ההולכת ונמשכת עד לשער האשפות – מקדמת את פניה. יעל קביליו, מדריכה מטעם "נשים למען המקדש" ויו"ר הארגון, ממתינה לשירה ומקבלת אותה בחיוך. קביליו עולה להר הבית כבר 17 שנה.
 
לאחרונה, בעקבות הטרנד המתגבר של עליית כלות להר הבית, הפכה למדריכה מבוקשת. "לא צריך להיבהל מהתור", היא מרגיעה, "ליהודים יש תור נפרד. הם עוברים בידוק ביטחוני מחמיר ומותר בכל פעם רק לקבוצה קטנה, עד 14 איש, להיכנס ורק בליווי משטרתי צמוד. הקבוצה הראשונה עוד מעט נכנסת. בעזרת ה', נקווה שהכל יסתדר וגם אנחנו נעלה".

את ההמתנה הארוכה לבידוק הביטחוני מנצלת קביליו כדי למסור לשירה שי צנוע: תפילה לכלה ושקית עפר קטנה. "שיהיה במזל טוב. זו שקית שמילאנו בעפר של הר הבית, מעמק צורים, האתר שבו מסוננים שפכי העפר שהוצאו מההר. את העפר אפשר לשים על ראש החתן תחת החופה, יחד עם האפר, זכר לחורבן".

עבור שירה (26), קלינאית תקשורת תושבת יצהר, העלייה להר הבית יום לפני נישואיה לאבי, ממפוני גוש קטיף, היא הגשמת חלום. "כל השנים רציתי לעלות להר, אבל בגלל האיסור ההלכתי על רווקות לטבול במקווה, וכיוון שלהר אפשר לעלות רק טהורה, לא עליתי עד עכשיו. אני מאוד מתרגשת", היא אומרת ומתעטפת בשתיקה מהורהרת. בשקיקה היא מקשיבה לקביליו, המדברת על הבית הפרטי והבית הכללי, על יראה ואהבה ועל חורבן וגאולה.
 
 

בתור של היהודים

 
60 נשים, רגע לפני חופתן, עלו בשנה האחרונה להר הבית, "והמגמה רק נמצאת בעלייה", אומרת קביליו. מאחורי הרצון להגיע למקום דווקא ביום החגיגי הזה עומד חיבור בין סיבות הלכתיות לרוחניות. מבחינה הלכתית, אישה נשואה רשאית לעלות להר הבית רק בימים שבהם היא טהורה ומותרת לבעלה, כלומר לאחר ספירת שבעה ימים נקיים, לאחר טבילה במקווה ולפני שקיימה יחסים עם בן זוגה.
 
הפוסקים אסרו טבילה במקווה של רווקות, לפיכך רוב הרבנים מבין אלה שמתירים עליית נשים להר הבית אוסרים עלייה של רווקות. כלה זוכה למעמד מיוחד, מפני שהיא טובלת במקווה ממילא לקראת חתונתה, אך טרם קיימה יחסים עם בעלה לעתיד, ועל כן היא טהורה.

מבחינה רוחנית יום החתונה נחשב ליום קדוש עבור החתן והכלה, בדומה ליום כיפור. הקשר בין נישואין לבניין ירושלים בא לידי ביטוי במאמר הגמרא במסכת ברכות ש"כל המשמח חתן וכלה כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים". הרעיון הטמון בעליית חתן וכלה להר הבית ביום הקדוש ביותר עבורם הוא הרצון לחבר את בנייתהבית האישי לבניין המקדש, הבית הרוחני.

אבל מדריכי התיירים הישראלים לא ממש מתלהבים מעליית היהודים להר הבית, גם לא כשמדובר בכלות. "לכו תעמדו בסוף התור של התיירים", מטיח בנו מדריך ותיק, "ובכלל, תראו את השלט. כתוב כאן שלפי ההלכה הכניסה ליהודים אסורה. אתם דתיים, זו ההלכה שלכם, לא שלנו. וחוץ מזה, אתם אשמים בכל הטרור. כל ההרוגים האחרונים זה בגללכם. בגלל הפרובוקציות שלכם התחילו כל המהומות". קביליו מנסה תחילה להבליג, ובסוף עונה, "תמיד אפשר להאשים את הנאנסת ולא את האנס. אבל עזוב, לא מתאים לי הוויכוח הזה".
 

בינתיים התור המקביל מתקדם ומאות תיירים מכל קצוות תבל נכנסים להר. רק אנחנו, בתור של היהודים, נאלצים לחכות. ב־10:30 , אחרי שלוש שעות המתנה, אנחנו מוזמנים לבידוק הביטחוני. הצלם שאיתי ועיתונאית נוספת מוצאים מהקבוצה בטענה שהכניסה לעיתונאים אסורה. בחסות החצאית והסרט על ראשי אני משתחלת פנימה. 30 יהודים אחרים נותרים בחוץ, לאחר שהמכסה המאפשרת כניסה של שלוש קבוצות – 40 יהודים לכל היותר – התמלאה.
 
בתום הבידוק, מוטי השוטר מקריא רשימת נהלים ארוכה: אסור לשאת דברי קודש כמו סידור וספר תורה, אסור לשיר, אסור לרקוד, אסור להתפלל. מותר לנשום. מזל.

"איפה עוד בעולם יש מקום שאסור להתפלל בו?" שואל גילעד הדרי, ומוטי משפיל מבט. הדרי, שעולה בכל יום להר הבית כשעל חזהו מצלמת וידיאו המתעדת את ההתרחשות בזווית של 180 מעלות, הוא אימת השוטרים. בעבר כבר תיעד שוטרים עוצרים באלימות אנשים בלא סיבה. "ממני פוחדים. גם אם הכלה תתפלל, תראו שהם לא יעזו לעשות שום דבר", הוא לוחש כשמוטי מתרחק.

על גשר העץ של שער המוגרבים, הבחורים הצעירים שהצטרפו אקראית לקבוצת הנשים, בעיקר תלמידי תיכון, פותחים בריקודים ובשירים לכבוד הכלה. הכותל הולך ונעלם תחתינו. במעלה הגשר משתתקים כולם.

אנחנו על ההר. הבהוב של התרגשות. גם עבורי זו פעם ראשונה במקום. אני מנסה להסניף את הקדושה, מבקשת להתמכר לרוח הקרירה המנשבת מתוך ההר, אבל גל הדף בדמותן של צעקות "אללה הוא אכבר" ממלא את המרחב, דוקר בי.

המורביטאת, 50 נשים מכוסות ברעלות שיושבות משמאל לכניסה, מקבלות בצעקות את פני היהודים העולים
להר. מימין נשמעות גם קריאות "אללה הוא אכבר" גבריות. חמישה שוטרים וחמישה אנשי ווקף מקיפים אותנו מכל צד. קביליו מניחה יד על כתפיה של שירה ומנסה להסביר מה אנחנו רואים, אבל הקול שלה נבלע בצעקות. שירה מתעלמת מהמהומה, שולפת את הטלפון הנייד שלה, מסתירה את פיה בסוודר ומתפללת.
 
איש ווקף מצביע עליה, ושוטר מבקש ממנה להרחיק את הסוודר מהפה. שירה ממשיכה, כביכול, לדבר בטלפון. בצד השני, אולי אלוהים, אוסף את תפילותיה. נוכחותה של המצלמה של הדרי עושה את פעולתה, והשוטרים מתעלמים מהכלה השופכת את ליבה לנייד.

בכל נקודה השוטרים מקציבים שתי דקות להסבר ומאיצים בקבוצה להתקדם. כל תזוזה של מישהו הצידה גוררת צעקה של שוטר. לידינו מהלכים על ההר תיירים ומוסלמים בני חורין בעוד אנו נתונים תחת שמירה קפדנית. ככל שאנחנו מתרחקים מהמורביטאת האווירה נרגעת, אבל צמרמורת כעס גואה בי אל מול עמודים עתיקים הזרוקים בצד.

אנחנו נעצרים ליד שער הרחמים, ונקודת המבט החדשה מפנים החומה החוצה, דרך השערים הנעולים, מגלה עולם הפוך, כזה שלא חלים בו כללים של חופש פולחן ושמירה על נכסים ארכיאולוגיים. "הנה קורות עץ עתיקות מאוד", מצביעה קביליו על עצים הזרוקים על הרצפה מתחת לערימת גרוטאות. "בדיקות שנעשו לפיסות עץ שנלקחו מהקורות האלה מתארכות אותן לימי בית ראשון".

ביציאה בשער השלשלת, הסערה שבה נתונים הצעירים המלווים אותנו מתפרצת בצעקת "שמע ישראל" רמה. דמעות געגוע וחרון והשפלה ותפילה ממלאות את העיניים. ושוב שרים ורוקדים לשירה הכלה והיא נבוכה ונרגשת. "אין לי מושג מה היה על ההר", היא אומרת. "התעלמתי מהכל והייתי בתוך עצמי. אמרתי פרקי תהילים וגם תפילות אישיות. אני שמחה שהצלחתי להתנתק מהמציאות ולהתפלל".
 


השוטרות שמרו על השמלה

לא כל הכלות זוכות לסיור רגוע יחסית בהר. בקיץ האחרון עוכבה כלה לחקירה במשך שעה וחצי כיוון שהתפללה על ההר.
 
לפני שלושה חודשים עלתה אבישג זנזורי ביום חתונתה להר, אך גורשה ממנו בבושת פנים. "רציתי לעלות להר הבית, המקום הכי קדוש, ביום החתונה, היום הכי קדוש", מספרת זנזורי (23), סטודנטית לתרפיה באמנות באוניברסיטת חיפה. "רציתי לעלות עם שמלת הכלה שלי, כי זה נראה לי הכי טבעי. אם לחתונה שלי אני מגיעה יפה ומטופחת, אז למה להר הבית לא?
 
בכניסה לשער המוגרבים הודיעו לי שלא אוכל לעלות עם שמלת הכלה. שאלתי למה, מה הבעיה עם השמלה, והשוטרים אמרו שזו פרובוקציה. עיכבו אותי הרבה זמן, העבירו אותי ממקום למקום. הבנתי שאם אני רוצה לעלות להר, אין לי ברירה אלא לוותר".

זנזורי נשלחה לתחנת משטרה סמוכה, שם החליפה את שמלת הכלה לבגדי חול. את השמלה היקרה הפקידה לשמירה בידיהן של שתי שוטרות. "התחננתי לשוטרים שלא יעכבו אותנו עוד, כדי שאספיק לעשות בהר את הסיור המלא, זה שמקיף את ההר, ולא את הסיור הקצר, 'מסלול הבריחה', שבו מורידים את האנשים ישר לשער השלשלת.

הגעתי לשער המוגרבים בסביבות שבע בבוקר, אבל רק אחרי שלוש שעות נתנו לי לעלות. במעלה גשר המוגרבים החברים שליוו אותי שרו שירי חתונה. בכניסה להר השוטרים השתיקו אותם. התחושה הייתה מאוד לא נעימה. הם כנראה נורא פחדו מזה שאני כלה.

"בפתח ההר קיבלו אותנו בצעקות 'אללה הוא אכבר'. הניגוד היה כל כך בולט: אני רציתי לעלות להר ככלה בלבן, לשמור על הכללים, לא לעשות שום פרובוקציה, אבל לי אסור. נשות המורביטאת בלבוש שחור מייללות ומקללות ולהן מותר.

"מיד בכניסה השוטרים הודיעו שעושים את 'מסלול הבריחה'. ניסיתי לשאול את הקצין למה ולא זכיתי למענה. התאכזבתי. לקחתי את היד של אחותי כדי להתעודד, ופתאום צעקות של השוטרים, 'אסור לרקוד על הר הבית'. זה היה משפיל. עזבתי את היד של אחותי וניסתי לדמיין שאני במקום אחר. פשוט התעלמתי מהצעקות של המורביטאת, שהמשיכו לכתר אותנו ולזעוק. אז עוד הרשו להן ללוות לאורך כל הדרך את הקבוצות של היהודים, היום זה כבר לא ככה.

"פתאום הרגשתי יד מאחור שדוחפת אותי בכוח. שוטר פשוט העיף אותי החוצה מההר דרך שער השלשלת. ככה, בלי שום הסבר. באמת שלא עשיתי שום דבר לא בסדר. גם לא התפללתי, כי לא רציתי בשום אופן להסתבך ביום של החתונה. בכיתי. לא כך דמיינתי את העלייה שלי להר הבית ככלה. אחותי הגיעה לנחם אותי ואז העיפו גם את כל החברים שלי מההר, ממש דחפו אותם באלימות.

"מחוץ להר, ליד השער, החברים שלי, שראו אותי בוכה, התחילו לשיר, אז השוטרים המשיכו לדחוף אותנו עד לתחנת המשטרה. אמרתי לשוטרים שאחותי בהיריון, אבל הם לא הקשיבו. המשיכו להרביץ ולדחוף, למרות שהיינו מחוץ להר. בדרך כלל אין אלימות כזו של השוטרים. לא כל עלייה להר הבית מסתיימת ככה, זה די נדיר. במקום שתהיה לי חוויה מרוממת, הייתה לי חווייה קשה. זה צרב אותי. נסעתי הביתה, התאוששתי והתארגנתי לחתונה".

איך הגעת לרעיון של עלייה להר הבית? "אני פעילה מאוד בכל מיני פורומים ציוניים, ואני גם בן אדם שמתפלל. התפילה לבניין ירושלים וההבנה שציונות זה ציון ושציון זה הר הבית היא מהלך טבעי. בכל פעם שהתפללתי בכותל, הרגשתי שיש שם משהו למעלה שהוא שלי ושעוד לא הגעתי אליו. אני לגמרי מרגישה את החיבור הזה להר, חיבור עמוק. אנשים מתו על הזכות להגיד את המילה ירושלים, ולנו יש הזכות לעלות לשם.

"התחברתי לארגון 'סטודנטים למען הר הבית' והחלטתי לעלות להר עוד כרווקה. עליתי יחד עם הרב יהודה גליק. זו הייתה חוויה מאוד משמעותית, גם ההסברים שלו וגם האווירה סביבו. כולם מכירים אותו והוא מברך את כולם לשלום, גם את המוסלמים. לא קיבלו את פנינו באהבה, אבל הייתה הרגשה שיהודה הוא כבר חלק מהמקום, לא אורח. מזל שהייתה לי חוויה כזו עוד לפני החוויה הקשה שלי כשעליתי שוב ככלה.

"אחרי החתונה עליתי יחד עם בעלי עוד שלוש פעמים. בפעמים האחרונות אמרתי לשוטרים שלפי החלטת בג"ץ זה לא חוקי למנוע ממני להתפלל, והתפללתי. אמרתי בקול רם 'שמע ישראל'".

לאחר אחד מהביקורים האלה עוכבה זנזורי במשך כמה דקות בתחנת המשטרה בגלל שהתפללה במקום. יש לציין, כי בשורה ארוכה של פסקי דין קבע בית המשפט העליון, כי יש להכיר בזכות התפילה של יהודים בהר הבית ולהגבילה אך ורק במידה שקיים חשש קונקרטי, המצביע על סכנה קרובה לוודאי לפגיעה קשה בביטחון הציבור. למרות זאת המשטרה אוסרת באופן גורף להתפלל בהר.

למה בעצם היית צריכה לחשוף את עצמך, ביום החתונה שלך, לאווירה של מלחמה?

זנזורי: "זה מורכב, זה באמת לא קל, אבל בעיניי זו זכות. למרות הקושי, זה היה היום הכי שמח בחיים שלי. אם היה אפשר, לחזור ליום הזה, בלי להתגרש, כמובן", היא צוחקת, "הייתי עולה שוב. בשבירת הכוס מתחת לחופה וכששרנו 'אם אשכחך ירושלים', התחברתי לחוויה של העלייה להר, ופתאום הפסוקים האלה היו מלאי משמעות. אנשים ששמעו שאני עולה להר ביום החתונה אמרו לי שאני משוגעת, אבל אני יודעת שלמרות החוויה הקשה שעברתי זה העצים לי מאוד את היום של החתונה".

האיסור על זנזורי להיכנס בשמלת כלה עורר גלי כעס בקרב נאמני ההר. למחרת כמה פעילות מקרב נשים למען המקדש אירגנו משמרת מחאה בלבן ליד שער המוגרבים. "הלכתי לגמ"ח שמלות כלה, לקחתי משם כמה שמלות, לבשנו אותן ועמדנו עם שלטי מחאה בכניסה להר", מספרת קביליו. "זה לא עזר. עדיין לא מרשים לכלות לעלות להר עם השמלה. אבל כלות ממשיכות להגיע".
 


תחושה של זרות

מלכה איזביצקי־שוורץ (24), מחנכת ורכזת חברתית בתיכון עמליה בירושלים, עלתה להר הבית לפני שמונה חודשים, יום לפני חתונתה. ההורים שלה, עולים משווייץ, לא אהבו את הרעיון. "אבא שלי מאוד התנגד. הוא שמרן יחסית וחושב שזה אסור הלכתית. אמא שלי לא הייתה עולה להר בעצמה, אבל היא הבינה שזה חשוב לי. היה לי חשוב לחבר את האהבה הפרטית שלי, את הקמת הבית האישי, למשהו גדול יותר.
 
"יש לי חברה טובה שכבר כמה שנים מדרבנת אותי לעלות, אבל לא רציתי לטבול לפני החתונה. ידעתי שיום אחד אעשה את זה. יצרתי קשר עם נשים למען המקדש, ומישהי מטעמן ליוותה אותי. הגענו מוקדם בבוקר, אבל המתנו שעה וחצי. היחס היה מאוד משפיל, גם מצד השוטרים וגם מצד מדריכי התיירים. זה היה יום שהיה בו הרבה בלגן על ההר, גם מהומות וגם צרחות של הנשים. היינו על ההר בסך הכל שלוש דקות. נתנו לנו ללכת רק 200 מטר שמאלה והוציאו אותנו. הציפייה וההתרגשות הפכו לאכזבה גדולה, לכאב ולבושה עמוקה.

"בערב ראש השנה עליתי שוב, הפעם יחד עם בעלי, והייתה לנו חוויה מתקנת. היינו כמעט שעה על ההר וזכינו להסברים מאוד מעמיקים של ארנון סגל, פעיל למען ההר. בדיוק אז לא הרשו לנשים הצרחניות להיות בהר. הן חיכו לנו ביציאה בשוק ואז צרחו וזרקו עלינו נעליים. אני לא פעילה בתחום של הר הבית, אבל אני רואה בזה ערך.
 
"היום קשה לי להתפלל בכותל. הוא איבד את האפקט שלו. זה הרי רק חומה של הדבר האמיתי".

מה את עונה לטענות שהעולים להר אשמים בטרור?
 
"זה פתטי והזוי בעיניי. רוב מי שעולה להר עושה זאת מכוונת טהורות ובלי שום פרובוקציות. הטרור היה כאן הרבה קודם. חבל שמאשימים את הקורבנות במקום לטפל בשורש הבעיה".

אביגיל (24), סטודנטית לחינוך, עלתה להר הבית לפני שלושה שבועות, גם היא בלוויית מדריכה של נשים למען המקדש, הרבנית רבקה שמעון. "הכינו אותי מראש שזו חוויה קשה. בחרתי לעלות סמוך לחתונה, כי מבחינה הלכתית זו ההזדמנות הכי טובה לעלות. לא באתי ממקום מתריס. בכניסה עשו לי בידוק פיזי גופני. הרבנית שמעון התנגדה לבדיקה כזאת, אז בסוף ויתרו לה.

"היה לנו סיור יחסית שקט ואיפשרו לנו לעשות את המסלול הארוך. התפללתי רק בלב. היה לי מאוד קשה עם זה. אתה לא יכול להיות במקום קדוש כזה בלי להתפלל. אף אחד לא יכול להגיד לי מה מותר לחשוב ומה אסור. בכניסה, כשהנשים צעקו 'אללה הוא אכבר', עברה לי בראש התפילה של יום כיפור שבה כל הקהל אומר 'ה' הוא האלוקים'. התעלמתי מהקולות שבמציאות ושמעתי רק את הקולות הפנימיים שמילאו אותי. דמיינתי את המקדש ואת המזבח, את המקום שבו הכל קרה וגם עתיד לקרות".

איך הגעת לרעיון להגיע למקום לפני החתונה?
 
"למדתי במדרשת 'נשמת' בירושלים, והנושא עלה שם לדיון. המדרשה לא עודדה, אבל למדנו את כל הצדדים ההלכתיים, למה כן ולמה לא. החלטתי שאני רוצה והמתנתי לחתונה. הבעל שלי לא רצה לעלות, הוא לא בקטע, אבל לי זה היה חשוב".

ליאורה לויאן (24), תושבת גוש עציון שעוסקת בחינוך, עלתה להר ביום חתונתה, לפני ארבעה חודשים. לויאן ניצלה את העובדה שהיא נושאת דרכון זר ושאמה היא מורת דרך לתיירים ועלתה להר כתיירת. "אמא שלי, שעולה הרבה להר הבית, הכינה אותי נפשית לא לפתח ציפיות גדולות מדי. בשלב מסוים השוטר בכניסה קלט שאנחנו מדברות עברית, אבל הבטחנו לו שבהר נדבר רק באנגלית. מדי פעם אנשי ווקף הסתכלו עלינו בחשדנות, אבל זכינו ללכת שם בלי ליווי צמוד של שוטרים. הייתה תחושה של זרות, במקום שאנחנו אמורים להיות הכי מחוברים אליו.

"אני מרגישה קשורה מאוד למקום – מבחינה רוחנית, לא פוליטית – והיה לי חשוב מאוד להיות ביום החתונה על ההר. בכל פעם שאני הולכת לכותל אני משתהה במדרגות ממול כדי לראות את מה שמעבר, כדי להתחבר אל ההר. הכותל זה נחמד, אבל בסוף זה רק אמצע הדרך להר הבית. ההר מאוד מושך אותי. גם בעלי עלה ביום של החתונה. לפני שהוא שבר את הכוס מתחת לחופה הוא דיבר על הגלות. גלות המקום, גלות הנפש וגלות הרוח. הוא אמר משפט שנצרב בי, 'ריבונו של עולם, חאלס עם הגלות הזו', ושבר את הכוס".

את ממליצה על החוויה גם לכלות אחרות?
 
"זה מתאים למי שמרגישה מחוברת. זה קשה. זה לא חוויה רוחנית שתרומם את יום החתונה. יש בחוויה הזו זרות והשפלה. לי זה היה חשוב".

איזה עתיד את רואה למקום?
 
"אני מאמינה שההר הזה יכול להיות הר של שלום. לי עצמי היה במהלך השנים שיח משמעותי עם מרצה באוניברסיטה העברית, ערבי מצור באהר. הקשר נוצר בעקבות טור שהוא כתב ב־ ynet . נפגשנו כמה פעמים והייתה שיחה מרתקת, אבל עם הזמן הבנתי שהוא כל הזמן מסיר מעצמו אחריות למעשים של הפלסטינים ומגלגל את כל האשמה על ישראל. למה הפלסטינים מסירים אחריות מהעוול שקורה על הר הבית? מה שקורה שם הוא לא מוסרי. למה יהודים לא יכולים להתפלל? למה נעשית שם זוועה ארכיאולוגית? ולמה המקום הזההפך לקן של הסתה לטרור? עד שהעוול הזה לא יתוקן, לא יהיה שלום".

הכלה המפורסמת ביותר שעלתה על ההר סמוך לחתונתה היא סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי. לאחרונה אמרה חוטובלי, שחלומה הוא לראות את דגל ישראל מתנוסס על ההר וזכתה לנזיפה מראש הממשלה. עכשיו, כשהיא נזכרת בחוויה ככלה, היא בוררת בזהירות את מילותיה, חוששת מפני תקרית דיפלומטית נוספת.

"זכיתי לסיור וי־איי־פי בלי ליווי צמוד של שוטרים. עליתי יחד עם אמא שלי ועם אחי ובהדרכתו של נדב שרגאי, עיתונאי וחוקר ירושלים. הסיור היה מאוד לימודי ועסק בעיקר בהרס העתיקות בהר. זה מדהים כמה ההר קרוב ורחוק בו־זמנית.
 
"כבר בקדנציה הראשונה שלי בכנסת רציתי לעלות, אבל החלטתי לחכות לחתן, וכשאור הגיע החלטתי להגשים את החלום. אני חושבת שזו זכות מיוחדת לעלות ככלה, לחבר את הבית הפרטי לבית הלאומי, שזה בעצם הרעיון של חתונה בעולם היהודי. זו הייתה התרגשות גדולה שהייתה מהולה בכאב וצער. לא קל לראות ילדים משחקים בכדורגל על ההר ומבזים את המקום הקדוש הזה".
 

תגובת המשטרה - "מאזנים בין הצרכים של כולם"

מדוברות משטרת ירושלים נמסר בתגובה לטענות שעלו בכתבה: "משטרת ירושלים אמונה על שמירת הסדר והביטחון בשטח הר הבית ומשקיעה משאבים ומאמצים רבים לשמירת הסטטוס־קוו הקיים בהר ולמען קיום הביקורים בו. משטרת ירושלים מנוסה ומאזנת באופן מתוחכם בין צרכים שונים הנוגעים מחד לשלום הציבור ומאידך לשמירת הסטטוס־קוו. "יחד עם זאת, למשטרה יש אחריות לביטחון האזרחים, וכשנדרש לעצור את הביקורים היא עושה גם זאת, לאחר הערכת מצב מבצעית ומתוך מטרה לשמור על שלום הציבור וביטחונו. המשטרה תמשיך לפעול בנחישות וללא משוא פנים כלפי כל מי שמנסה להפר את הסדר או שלום הציבור".

2 comments:

  1. אל הר הבית החרב אסור לעלות בנעלי עור. יחפה רצה הכלה ברחובות העיר העתיקה, עד לשער המוגרבים. כפות רגליה, המציצות מתחת לחצאית הארוכה והמתנפנפת, נצבעות בשחור
    אני מניח שה היה מליצה
    אבל צריך לזכור שאסור להיכנס להר הבית עם האבק שעל רגליו

    ולא יכנס להר הבית במקלו, ובמנעלו, ובפונדתו, ובאבק שעל רגליו, ולא יעשנו קפנדריא; ורקיקה - מקל וחומר.
    ברכות נד.
    ואי זו היא יראתו לא יכנס אדם להר הבית במקלו או במנעל שברגליו או באפונדתו או באבק שעל רגליו או במעות הצרורין לו בסדינו ואין צ"ל שאסור לרוק בכל הר הבית אלא אם נזדמן לו רוק מבליעו בכסותו, ולא יעשה הר הבית דרך שיכנס מפתח זו ויצא מפתח שכנגדה כדי לקצר הדרך אלא יקיפו מבחוץ, ולא יכנס לו אלא לדבר מצוה.
    רמב"ם בה"ב פ"ז, ה"ב

    השבמחק
    תשובות
    1. אשריך שאתה דן לכף זכות.
      אני מניח שזו היתה כוונתה.

      מחק