מעלה את ירושלים על ראש שמחתו || שליחות, לא קריירה פוליטית
↓ חבר הכנסת יהודה גליק בנאום הבכורה - סרטון ופרוטוקול
יהודה גליק (הליכוד):
ברוך אתה ה' א-לוהינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגענו לזמן הזה.
קריאות:
אמן.
יהודה גליק (הליכוד):
עבורי באמת המילה "שהחיינו" מקפלת בתוכה משמעויות רבות ועמוקות.
מאז ניסיון ההתנקשות הנה אני חי פיזית והקדוש ברוך הוא ממלא אותי גם בחיות, ברצון לעשייה.
מכובדי, אשתי יפי, היא לא מרשה להגיד משהו מעבר לזה, אמי, ילדי: חגי, אביטל, נריה דוד, שלמה, הלל, שחר, טניה, ובני זוגם וילדיהם, אחי ואחיותי ושאר בני משפחתי וחברי.
אדוני יושב- הראש, יושב ראש האופוזיציה גם פה? - -
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
יגיע.
יהודה גליק (הליכוד):
- - שרי הממשלה, חברי חברי הכנסת, אני מבקש לפתוח את דברי בתודה. תודה לכם על הסולידריות. אני רוצה להקריא קטע שנאמר פה במשכן הזה 13 יום לאחר ניסיון הפיגוע בחיי, י"ט מרחשוון תשע"ה, ה-11 בנובמבר 14': "התנצלתי בפני סגניתי פנינה תמנו-שטה שאני עושה לה הפתעות ובלגנים. אבל פשוט אתם הראשונים שאני רוצה לקראת הדיון על יום החולה לחלוק עם שרת הבריאות, עם הנוכחים במליאה, את שמחתי. לפני שניה ירדתי מכאן על מנת לדבר עם יהודה גליק שנושם לבד כבר שעתיים, ובסגנון של יהודה גליק הוא ביקש לדבר אתי ולומר לי שהוא רוצה להתקשר אליי מהר כי אני יודע שאתה נאבקת על הזכות לדבר, ואני כמה ימים נאבק על הזכות לנשום. אז עכשיו אני כבר נושם לבד ורציתי לחלוק אתך את זה. אז אני יודע שדוברים רבים במליאה הזו כשעלו לדבר בימים האחרונים איחלו לו רפואה שלמה. אז התרגשתי. הרגשתי חובה לבוא ולומר לכם שהאיחולים של רבים מכם עזרו, העבודה הנפלאה של אנשי שערי-צדק ושאר אנשי הרפואה.
גברתי השרה, אמרת, כנראה בכיוון הנכון, ואנחנו מאחלים לו לא רק לנשום, אלא גם לדבר וללכת ולרקוד ושיהיו לו רק שמחות במשפחה."
כה אמרת, אדוני. אל דאגה, אני לא הולך לרקוד פה. אבל, ברוך השם, שבתי לדבר, לרקוד, לשמוח. ואני מבקש להודות לכל יושבי הבית הזה, וגם לכל עם ישראל, וגם ליהודים ושאינם יהודים ברחבי העולם, שנשאו תפילה למעני. ברוך השם, עצם העמידה שלי כאן מעידה כי תפילותיכם התקבלו. התפילות הגיעו מכאלו שראוי בי מוביל בשורה, ומכאלה שרואים בו מוביל אסון. לאלו גם אלו תודתי. יהי רצון שכל המברכים יתברכו.
אני גם רוצה בהזדמנות זו, אדוני היושב-ראש, להודות לכל עובדי הבית הזה שבשלושה הימים האחרונים הפתעתי אותם בכל מיני הפתעות, וכל אנשי המשמר פה שבאמת בלי כחל וסרק, בלי למצמץ, עשו והתגייסו למעני - כל המחלקות. אני לא רוצה לפרט, באמת עובדי הבית הזה. אגב, גם בהיותי אזרח פשוט. תמיד עובדי המשמר מקבלים את פני האנשים בכזה נחת רוח וסבר פנים.
חברי חברי הכנסת, נולדתי לפני 51 שנה בניו יורק שבארצות הברית לאבי פרופסור שמעון גליק ולאמי גברת ברנדה גליק בבית שהיה מלא באמונה בהשם וברגש ציוני.
בשנת 1974 בהיותי בן שמונה וחצי שמעו הורי שהולך להיפתח בית ספר לרפואה בנגב, והחליטו שהגיע הזמן לממש את החלום הציוני ולהיות שותפים בעשייה.
אבי נשא אז במשרה בכירה באחד מבתי החולים בניו יורק והיה חלק מצוות מחקר מתקדם מאוד ששנתיים לאחר שעלינו לארץ זכה בפרס נובל לרפואה. אך הם החליטו שהגיעה העת. מה שמשך את אבי יותר מכל היתה העובדה שבית הספר לרפואה בנגב יהיה מיוחד בגישתו הרואה בחולה בראש ובראשונה אדם. אבי איש האתיקה הרפואית ברמ"ח איבריו נאבק שנים למען זכויות החולה, החליט לממש את אמונותיו. הוא עבר לבאר שבע כשהיתה אז עיירה קטנה, עוד לפני שזכו אליפות עוד בפעם הראשונה, ובמידת הצורך מדי שבוע היה לן ביישובים קטנים בהם לא היה רופא - ירוחם, רהט - מתוך הבנה שלא ייתכן להשאיר ישוב ללא רופא.
אבי איננו נמצא כאן כעת. הוא נמצא במרכז הרפואי סורוקה. תודה לאל, לא כפציינט, אלא ממרום גילו בן ה-84 הוא ממשיך להתנדב ולקבל חולים במרפאה. במשפחתנו יודעים שבין אם יש ברית לנין או בר מצוה לנכד, ביום שסבא במרפאה הוא לא יגיע. או כלשונו אתמול: האישה שמחכה לתור כבר כמה שבועות וסובלת מבעיה בבלוטת התריס לא אשמה שהבן שלי נהיה חבר כנסת. אבי מעולם לא שבת, מעולם לא קיבל תשלום על טיפול פרטי בחולה.
גם אמי היקרה שנמצאת כאן שלעומתו לעולם לא תפספס אירוע משמח של בן משפחה, ממשיכה גם היא להתנדב שעות רבות בשבוע ביד שרה, וזאת לאחר עשרים שנה בהם לימדה אנגלית את בני ובנות הנגב. רבים מהם באו אלינו הביתה לקבל שיעורים פרטיים, בחינם כמובן.
הורי הם מקור ההשראה שלי להתמסר למען הכלל, להיות קשוב תמיד לאנושיות.
כאדם מאמין ברור לי שאין מקרים בעולם. בזה שאני עומד בפניכם כעת ביומי הראשון בכנסת, כפי שאתם רואים לא הסתפרתי וזיפי הזקן שאני רגיל לגלח בולטים, זה משום שאנחנו ביום האחרון שבו אנחנו מציינים את הימים בהם מתו תלמידי רבי עקיבא מפני שלא נהגו כבוד זה בזה.
בתקופה האחרונה, לצערנו, אנחנו שומעים מחלקים שונים מהבית הזה קולות מהם כאילו עדיין לא תמיד אנחנו נוהגים כבוד זה בזה. לא באתי להטיף בשער, אלא לפנות לעצמי עם כניסתי למשכן הזה להזכיר לעצמי שעליי להקפיד לנהוג בכבוד חבריי. אני מתפלל שאזכה לקדש את שמו בעולם, ושלעולם שמו לא התחלל על ידי. אני מתפלל שהקב"ה ייתן בליבי הכנעה וענווה לדעת לשמוע ולהקשיב לכל באי הבית הזה. לתת בהם אמון שהם באים מתוך אמונה בצדקת דרכם - לכבד להקשיב ולנסות להבין אותם.
"אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלם על ראש שמחתי". כן, חברים, אל דאגה, לא שכחתי את ירושלים, לא שכחתי שאני ימני. בשנים האחרונות אני מוסר את נפשי למען הנושא החשוב כל כך – ציון. "ואני נסכתי מלכי על ציון הר קודשי", ציון היא הר הבית.
ביום שני השבוע, ביומי האחרון כאזרח מן השורה, עליתי להר הבית למלא את המצברים של הנפש, ולקבל עליי את שליחותו של הקב"ה מהמקום שבו שמו שוכן בעולם הזה, ולהתחבר לאור ולשלום ולטוב שבעולם הזה. הקב"ה שהרים אותי וחיבק אותי ממצב קריטי לעמידה על הרגליים כאן בכנסת ישראל, חשב כנראה שמשימת חיי טרם הסתיימה – את שליחותי אבצע בבית הזה.
לא הגעתי לכאן לעשות קריירה פוליטית, אינני יודע אם אהיה כאן זמן רב או מועט - הוא יחליט. אבל כל עוד אני כאן, אעשה כל אשר לעיל ידי להפסיק את העוול המתרחש מדי יום במקום הקדוש בעולם בו שוטרים מצווים לבדוק האם יהודי בן 90 מזיז חלילה את שפתיו או לא. לא אסכים גם שהמרכז העולמי לשלום ולטוב ולאור ימשיך לשמש כמרכז הסתה לטרור.
ברוך השם, בשנה האחרונה הוביל השר לביטחון פנים בשיתוף עם שרת המשפטים ובגיבוי ראש הממשלה את גירוש גורמי ההסתה מהר הבית. והנה הפלא ופלא, כשמגרשים את הבריון השכונתי האלימות מצטמצמת.
בחג פסח האחרון עלו להר הבית שיא במספר היהודים מאז קום המדינה, למעלה מאלף איש בשבוע אחד. והנה קודמות, הכל עבר בשלום. מסתבר שהאחריות על האלימות היא על האלימים ולא על קורבנות האלימות.
השנה אנו מציינים את שנת היובל לאותה קריאה מפורסמת "הר הבית בידינו". אותה שנה בה זכינו לעלות שלב נוסף בתהליך קיבוץ הגלויות וגאולת ישראל, לשוב לנחלת אבותינו. אני עומד כאן כנבחר ראשון לראשונה בישראל, נציג רשמי של מחוז יש"ע, כן יש"ע לא יו"ש.
אשתדל להיות שליח נאמן לשולחי, לחצי מיליון אזרחי ישראל הגרים בחבלי יהודה ושומרון. אאבק למען שיפור איכות חייהם בחינוך ובתחבורה, בבינוי ובביטחון, בתקשורת, וכדי שנותני שירות יגיעו גם אליהם.
כן, אני יודע שבחבלי הארץ חיים גם כשני מיליון ערבים או פלסטינים, איך שתרצו לקרוא להם. ובזמן שאנו בנינו כאן מדינה לתפארת מהמתקדמות והמוסריות שבעולם, ההנהגה שלהם העדיפה שרבים מהם ימשיכו לחיות במחנות פליטים. הנהגתם שכנעה אותם ושהשלתה אותם. מאז 1947 ועד היום נחתה כל הצעת פשרה שעמדה על הפרק. נדמה שכל מי שעיניו בראשו מבין שאופציית המדינה הפלסטינית כבר פשה מן העולם, אבל גם מי שרואה את מאות הפלסטינים העומדים מדי יום מאחורי גדרות, מדי לילה יותר נכון, בציפייה דרוכה לעבור ולעבוד ולא מרגיש צביטה עמוקה בלב, הרי שעליו לחזור ולפתח רגישות אנושית בסיסית.
אני קורא מכאן לשכנינו החיים לידינו להפסיק לחיות בדמיונות, לשבת יחד להכין תכנית עבודה לבניית מדינה יהודית המעניקה מתוך ערכים יהודיים בסיסיים של "ואהבתם את הגר", זכויות אדם מלאות לכל מי שיהיה מוכן לגלות נאמנות ולהפסיק כל לגיטימציה לאלימות.
לסיום, אני מבקש לציין שרבים שואלים אותי איזה חוק הייתי רוצה לחוקק. אז אולי אני קצת, קצת הרבה נאיבי. הייתי שמח שנחוקק חוקים לעצמנו. למשל, כל מי שמחליט לומר דברי ביקורת על חברו, יהיה חייב להתחיל בדברי פרגון. מי שלא מסוגל לראות משהו טוב בזולת, הכיצד יוכל לבקר אותו? או למשל, אולי אחת לחודש, חודשיים, כל ח"כ יהיה חייב לשאת נאום בו הוא משכנע בטיעונים ההפוכים לדעתו כדי שהזדהה עם הדברים שנאמרים. חבר הכנסת בגין, אני אוהב את החיוך שלך.
שנים רבות אני מסתובב במסדרונות ורואה שיש כאן אנשים ערכיים, רציניים, מאירי פנים בכל גווני הקשת פוליטית. אני נושא תפילה שאלמד מהם להמשיך להאיר פנים זה לזה ולהקשיב. "שאלו שלום ירושלים, ישליו אוהבייך. יהי שלום בחילך, שלווה בארמנותייך. למען אחיי ורעיי אדברה נא שלום בך. למען בית ה' אלוקינו אבקשה טוב לך". תודה רבה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה