בין יום הזיכרון ליום העצמאות || רשמים מעליה להר הבית
אתמול - יום לפני יום הזיכרון, יומיים לפני יום העצמאות, הרבנית רחל סלע עלתה להר הבית • דומה שטלטלות הנפש של רחל לפני ובעת העליה, מסמלות יותר מכל את טלטלות הנפש של עם ישראל בדור הגאולה • מומלץ לקרוא לפני יום העצמאות • מומלץ עוד יותר לעלות להר הבית • בשולי הדברים - התמונות בכתבה צולמו ע"י מוסלמים • הדבר מעיד עד כמה המוסלמים מוטרדים מעליית יהודים להר הבית • אולי זה יוכיח עד כמה העליה להר חשובה...
↓ מאת: רחל סלע
לסיכום עלייתי הבוקר להר הבית
רחל סלע - ב' באייר תשע"ו
היום אני "תורנית" הר הבית. נמצאת לאורך שעות הפתיחה ליהודים, לעלייה והדרכה ולכל עניין וצורך.
7.30 נכנסים חמישה ראשונים. כולם עוֹלֵי הר הבית וותיקים ותדירים וכולם מלומדים.
לא עליתי איתם, כי אמרתי – בוודאי יבואו בהמשך כאלו שיותר צריכים עזרה בהדרכה, ואוכל להדריכם גם במשך הזמן שמחכים וגם בהר.
הגיעה אִשה אחת, אף היא עולה תדיר.
גויים עברו על פנינו ונכנסו בעשרות. "ונָהרו אליו כל הגויים". האם הם נוהרים כדברי ישעיהו בידיעה שכאן מקום המִקדש? או כל מה שהם שומעים על ההר הוא מוסלמי? אף פעם לא בדקתי את זה. אבדוק פעם.
בדקתי פעם מה שומעים על ההר חיילֵי צה"ל שעולים אליו בכל מיני סדרות חינוך. רק מוסלמי. "סַהַר על ההר" זו הכותרת.
ולשאֵלה ששָאַלתי "ואיפה מדברים עם החיילים על ההיסטוריה היהודית ועל קדושת המקום?" נעניתי: "בכותל".
בראותי שלא באים עוד יהודים, שאלתי את חברתי לספסל (בחסות המוני הגויים הצלחנו לשבת על הספסל בלי שיגרשונו): "לכבוד המקרה הנדיר שאנו רק שתיים - את רוצה שאני אסביר ואלַמֵד ואדבֵּר, או שעדיף לך זמן שקט לעבודה שבלֵב?"
שמחתי שאמרה שהיא באה רק להתפלל ואינה צריכה דיבורים.
ואז היא הוסיפה: "אבל אני כבר שָׂבַעתי עד מעל לראש התנכלויות של המשטרה לאורך החיים שלי, אז אני מפחדת שאם נלך כל הזמן שתינו לבד ונשתוק - המשטרה תתנכֵּל לנו, יבינו שאנחנו מתפללות בַּלֵב".
עד כאן שלטון ההפחדה. אסור להתפלל ואף להניע שפתיים קמעא אסור להשתחוות אסור להתכופף אסור להתנדנד אף קלות אסור לשיר אסור לנגן אסור לעצור אסור לשֶׁבת אסור להניק אסור לאכול אסור להרים אבן אסור לקטוף עלֶה אסור ללכת לאט אסור ליצוֹר רווחים בין ההולכים. אסור.
אבל לשתוק??? את זה אי אפשר לאסור. להתפלל בַּלֵב??? גם את זה אי אפשר לאסור.
אמרתי : "זה יהיה נסיון נפלא. נלך כל הדרך רק שתינו ונשתוק. נתפלל בַּלב. רק ה' יראה לַלֵבָב".
כשהקבוצה הראשונה ירדה ביקשנו להיכנס.
ואז הגיעו שני גברים, אף הם עולי הר הבית וותיקים ותדירים, ועלו איתנו.
הם דיברו ביניהם בדברי תורה, ואנו הלכנו אחריהם שותקות.
מסביב שבעה אנשי וואקף ועשרה שוטרים, ממש ממש מהודקים סביבנו, ו"אללה הוא אכבר" לא אֵימתני מִדי פעם.
הערב ייכנס יום הזיכרון.
"כל עוד בלבב פנימה נפש יהודי הומיה".
תמיד ההמנון הלאומי עושה לי בעיות נפש. אני שרה אותו בגאון עם כולם, אך מרגישה שהוא מקטין אותי.
אבל עכשיו זה בדיוק היה הדבר - "בלבב פנימה נפש יהודי הומיה":
"ה' הטוב והרחמן, השוכן בבית הזה החרֵב שקדושתו כאן, שבאנו לכבודך הנה, שְׁמע את תפילתי שבַּלב, שאפילו את השפתיים איני יכולה להניע, שלח לנו בריאות, ושלום בית, ופרנסה טובה, ושִׂמחה, לי ולבעלי ולכל בני ובנותי כלותי וחתני, וכל נכדי, ובתוך כל בית ישראל. תן בליבי ובלב כולנו רק מחשבות טובות ואוהבות איש על רעהו, תן בליבנו קדוּשה וטהרה ואהבתך, שלח ברכה מיוחדת לבִתי הצעירה שתִמצא את דרכה בעולמך מתוך קירבתך, ותִזכה לבנות במהרה בניין עדֵי עד בקדושה ובטהרה. שלח רפואה שלֵמה לכל חולי עמך. הגן על מדינת ישראל ועל כל בּוניה ולוחמיה בגוף וברוח. ועזור לנו להתקדם אל הגאולה השלֵמה ולבִניין המִקדש כאן ממש כאן."
אנשי הוואקף הצמודים אלי מתלוצצים ביניהם בקול רם בערבית.
רציתי לומר לשוטרים – תרחיקו אותם ממני או שהם ישתקו.
אבל לא רציתי לקלקל לעצמי את ההתרכזות השקטה בתפילתי.
יש לי זמן, אני מפרטת ומדייקת ומוסיפה ושונָה ומשלשת את תפילתי. בלי הספר ובלי הדיבור אני לא יודעת לבטא את תפילתי בלשון תהילים או הסידור. אבל רחמנא ליבָּא בָּעֵי. כאן חוזרים למצוא את התפילות בלב בלי עזרת הדפים.
פרצי הצחוק הרועמים בערבית מלווים את תפילתי כל הדרך.
"עוד לא אבדה תקוותנו להיות עם חופשי בארצנו". חופשי להתפלל בקול, או בשקט רק בניע שפתיים, תוך ריכוז שקט, חופשי לקבל את קדושת ה' המופיע ממקומו ושולֵי גלימָתו מלאים את ההיכל שמעלֵינו.
בשער המזרח נעמדנו.
"יש לכם דקה בדיוק!"
"ולפאתי מזרח קדימה עין לציוֹן צופיה". התקדמנו בכל זאת הרבה. יהודים עמדו בַּגולה הרחוקה והתפללו לפאתי מזרח או לפאתי צפון וכו' בארבע קצוות תבל, חלמו על זה מרחוק.
והנה אני עומדת כאן במזרח, ממש קרוב ומדויק מול כל פתחי המקדש המכוונים עד בית קודשי הקודשים, פונה אל השכינה שבמערב, ומבחינת מה מגשימה בפועַל את תפילות כל הדורות. עדיין תחת מבטֵי המַשְׂטמה האָיוּמים של שבעה וואקפרים, ובכל זאת מתחילה "התקווה בת שנות אלפיים" לקבל ממשות.
יש לי בדיוק דקה.
ניצלתי אותה למשהו ששמעתי פעם, שדרוש לו זמן שקט, אך לי יש דקה בדיוק במקום המסוגל הזה: הורדתי בדמיון את בית המקדש אל מקומו, והורדתי אל תוכו אות אחר אות את ארבע אותיות שֵׁם ה' המשולבות באותיות המקדש.
לדקה אחת בניתי את המציאות השלֵמה של מקדש על מכונו וה' שוכן בתוכו,
בתפילה שיקויים בנו "ועשו לי מקדש ושָׁכנתי בתוכם".
על פי הגזירות המתחדשות בכל יום רק קבוצה יהודית אחת על ההר, גם אם כל הקבוצה היא ארבעה אנשים.
אחרי שירדנו נכנסו שני בחורים. אחד מהם עלה בעבר, ועכשיו הביא חבר שלו שזו עלייתו הראשונה.
תמיד מרגשים אותי העולים לראשונה, המעידים שמעגל עולי הר הבית מתרחב.
ביורדו מההר שאלתיו "בירכת שהחיינו על עלייתך הראשונה לחצרות ה'?"
"שהחיינו אני אברך כשלא יהיו סביבי שומרים ירדניים תוקפניים שיגידו לי מה לעשות ומה לא לעשות".
ואני חושבת שכל שלב בצמיחת גאולתנו הוא התקדמות שיש לשמוח ולברך ולהודות עליה, ואין לשמור את הברכות וההודיה רק לשלב המושלם.
כששני הבחורים ירדו מההר – עלה עוד אחד מעולי הר הבית התדירים. לא הגיעו יהודים נוספים והוא עלה לבד.
השעה 10.15. מגיע עוד אחד מפעילי הר הבית הנאמנים. הוא לא צריך את ההדרכה שלי. ובכל זאת אני אומרת לו:
"אעלה גם אני איתך. עלו כל כך מעט היום. אז עכשיו לפני שעת הסגירה של ההר יירשם בשמים שעלתה עוד אחת היום".
אנו מבקשים להיכנס, כדי שנספיק ללכת את מלוא הסיבוב האפשרי.
- "אי אפשר. יש מישהו על ההר".
ואת לא יודעת אם לצחוק או לבכות או לכעוס או לצעוק "הצילו, כמה אי-אפשר אפשר". וחזרנו לשבת על הספסל השבור, לשיחה בהלכות הר הבית.
כשההר "התפנה" מהיהודי הבודד שהיה עליו - עלִינו שנֵינו. שוב עם חוֹמה של אנשי וואקף ושוטרים.
יוצא שרק 14 יהודים עלו הבוקר להר הבית. אני מאוכזבת.
ראיתי אמש שבישיבת ההנהלה של תנועות המקדש דיברו על הבאת 1000 יהודים ביום להר הבית כיעד בר השׂגה בקרוב.
אני מעריכה במהירות, עם קצת מרירות - זה פי 70 ממה שהיה היום.
ובכל זאת בערב יום הזכרון ויום העצמאות אין מקום למרירות. אל לי להיות בעל נס שאינו מכיר בניסוֹ.
התקדמנו המון.
רק לא מזמן היו ימים שלֵמים שבהם לא עלה אף יהודי להר הבית! היו ימים שלֵמים שבהם עלה יהודי בודד או שניים. ועוד קודם היו שנים רבות שבכלל רגל יהודי לא דרכה בהר.
והיום 14 יהודים זה מעט, ורוב הימים עולים יותר ואף הרבה יותר.
והיום היו בהר הבית 14 יהודים ועוד כמה עשרות שוטרים יהודים. שגם זה דבר שלא היה בעבר.
חייבים להודות ולשמוח ולברך. ולהתרגש מהתהליך ההולך ומתעצם מיום ליום, גם אם ספציפית היום לא ראיתיו בשִׂיאו.
היום ב' באייר. יום תחילת בניית בית המקדש הראשון. היום שבו לראשונה בהיסטוריה קויימה המִצווה לעשות בית לה' במקום אשר בחר. בחשבון מהיר לפני כ-2980 שנה!
וביום ההיסטורי הזה זכיתי לעלות פעמיים לאותו המקום אשר בחר ה' לשִׁבתוֹ עדֵי עַד, בתפילה שבלב להתחיל את בניית בית המקדש השלישי, הנצחי, ולהצמיח את השלמת גאולתנו.
בערב פגשתי אשה יקרה בת 93. ערב יום הזיכרון, שוחחנו קצת על הקמת המדינה. ואמרה: "הייתה אז רוח גדולה של אידיאל, שאנו עושים דברים גדולים כחלק ממהלך גדול וחשוב בתולדות ישראל".
ונזכרתי, שלושים שנה אחורה, באלחנן בני שהתקומם לא אחת "למה לא נולדתי בדור של העלייה השנייה, או בדור של הקמת המדינה, שאז עשו מעשים גדולים וחשובים, ומה כבר נשאר לנו לעשות!?"
ובחלק מהתשובה שנתתי לו: "לנו נשארו עוד הרבה דברים גדולים וחשובים שצריך עוד לעשות, ובעיקר – לנו נשאר לבנות את בית המקדש". ונחה דעתו.
והיום כבר אפשר לחוש שאנחנו מתקדמים במציאות גם בכיוון הזה. יש עוד להעצימו פי 70 ויותר מכל הבחינות, אך אפשר כבר לברך "שהחיינו" ולהודות על מה שכבר בידינו.
אכן "להיות עם חופשי בארצנו" ממש אינו מספק אותי.
אני מייחלת להרבה יותר מזה.
אני מחכה ל"ונתתי את מִקדשי בתוכם לְעולם. והיה מִשכָּני עליהם והייתי להם לא-לוקים והמה יהיו לי לעָם" (יחזקאל ל"ז).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה